תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה
תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה לפני מותו על ישראל להצליח ה' דרכם לארץ ירושתם; ושם איתו קהל אנשים מאלה שהתענו שנים רבות במדבר [כגון אלה שלא חלה עליהם הגזרה למות במדבר, יען כי בשעת הגזרה לא הגיעו עוד לגיל של עשרים שנה], ועומדים עתה הכן לעלות לארץ כנען לרִשתה, והתפילה נערכת במקהלה.
תְּפִלָּה֮ לְמֹשֶׁ֪ה אִֽישׁ-הָאֱ-לֹ֫הִ֥ים אֲֽ-דֹנָ֗י מָע֣וֹן אַ֭תָּה הָיִ֥יתָ לָּ֗נוּ בְּדֹ֣ר וָדֹֽר: בְּטֶ֤רֶם הָ֘רִ֤ים יֻלָּ֗דוּ וַתְּח֣וֹלֵֽל אֶ֣רֶץ וְתֵבֵ֑ל וּֽמֵעוֹלָ֥ם עַד-ע֝וֹלָ֗ם אַתָּ֥ה אֵֽ-ל:
(תהילים צ א-ב)
בשני הפסוקים האלה פותח משה תפילתו, והקשר שביניהם הוא הכוונה המשותפת לשניהם: להזהיר העם מפני דעות מוטעות, אשר ירושת הארץ עלולה להשריש ביורשיה:
א. הפסוק הראשון מכוון כנגד הדעה כי ככל הגוים בית ישראל, וכמוהם שורש קיומו נעוץ בקרקע מעונו הלאומי; כי אין הדבר כן, אלא ה' הוא המעון לעם ישראל והוא מבצר משגב קיומו - "אֲֽ-דֹנָ֗י מָע֣וֹן אַ֭תָּה הָיִ֥יתָ לָּ֗נוּ בְּדֹ֣ר וָדֹֽר", כלומר - בין אם אנו בארצנו ובין אם אנו בנכר!
ב. הפסוק השני מכוון כנגד הדעה הנפוצה אז בין עמי הקדם כי כה אלוהיהם מצומצם בתוך גבולות ארצם וארץ ארץ ואלהיה; כנגד זה משה מעיד על א-להי ישראל כי "בְּטֶ֤רֶם הָ֘רִ֤ים יֻלָּ֗דוּ וַתְּח֣וֹלֵֽל אֶ֣רֶץ וְתֵבֵ֑ל וּֽמֵעוֹלָ֥ם עַד-ע֝וֹלָ֗ם אַתָּ֥ה אֵֽ-ל" - זאת אומרת: כי יכולת ושלטון א-להי ישראל אינם תלויים ואינם מצומצמים במקום ובשטח, כי בטרם עוד היה מצוי כלל מקום ושטח הוא היה כבר אֵֽ-ל.
"מָע֣וֹן אַ֭תָּה" - צא וראה כי גם בפרשת "וזאת הברכה" משה מקדים לעניין ירושת הארץ לשון כעין זהו - "מעונה א-להי קדם" (דברים לג כז, ועיין שם בפירוש ר' אברהם אבן עזרא).
האמונה הקדומה בדבר א-להים המצומצם לארץ מסוימת, בולטת ועולה מתוך הסגנון שבו הודיעו למלך אשור הסיבה שגרמה פורעניות לגויים שנתיישבו בארץ עשרת השבטים: "הגוים אשר הגלית ותושב בערי שומרון לא ידעו את משפט א-להי הארץ"(מלכים ב יז כו).
"בְּטֶ֤רֶם הָ֘רִ֤ים יֻלָּ֗דוּ" - השימוש ב"הָ֘רִ֤ים" אולי מרמז על ארץ ישראל שנקראת בחומש דברים הר: "ההר הטוב הזה והלבנון"(דברים ג כה).
תָּשֵׁ֣ב אֱ֭נוֹשׁ עַד-דַּכָּ֑א וַ֝תֹּ֗אמֶר שׁ֣וּבוּ בְנֵי-אָדָֽם: כִּ֤י אֶ֪לֶף שָׁנִ֡ים בְּֽעֵינֶ֗יךָ כְּי֣וֹם אֶ֭תְמוֹל כִּ֣י יַעֲבֹ֑ר וְאַשְׁמוּרָ֥ה בַלָּֽיְלָה: זְ֭רַמְתָּם שֵׁנָ֣ה יִהְי֑וּ בַּ֝בֹּ֗קֶר כֶּחָצִ֥יר יַחֲלֹֽף: בַּ֭בֹּקֶר יָצִ֣יץ וְחָלָ֑ף לָ֝עֶ֗רֶב יְמוֹלֵ֥ל וְיָבֵֽשׁ:
(תהילים צ ג-ו)
המקהלה משמיעה תלונה על גזר-דינם הקשה, להתענות בעוון המרגלים שנים רבות במדבר. ועל דרך ההשגחה בכלל להביא את הפרט קרבן לתכלית מגמות רחוקות, ולהשיב "אֱ֭נוֹשׁ" - זה הפרט היחיד "עַד-דַּכָּ֑א", אם רק תתגלגל על ידי זה לבסוף זכות לכלל, להשפיע עליהם להיטיב דרכם ולשוב אל ה', "תָּשֵׁ֣ב אֱ֭נוֹשׁ עַד-דַּכָּ֑א וַ֝תֹּ֗אמֶר שׁ֣וּבוּ בְנֵי-אָדָֽם". כי זה הדרך אכן ייתכן לפי מידת הזמן הנהוגה אצל ה' - "כִּ֤י אֶ֪לֶף שָׁנִ֡ים בְּֽעֵינֶ֗יךָ כְּי֣וֹם אֶ֭תְמוֹל כִּ֣י יַעֲבֹ֑ר וְאַשְׁמוּרָ֥ה בַלָּֽיְלָה", אך לא לפי מידת הזמן שצמצם לבני אדם, אשר "זְ֭רַמְתָּם שֵׁנָ֣ה יִהְי֑וּ...".
הלך המחשבות פה מקביל לגמרי אל הלך המחשבות של איוב ואל תרעומותיו ומְמצן, לדוגמא (איוב י ה-ו): "הֲכִימֵ֣י אֱנ֣וֹשׁ יָמֶ֑יךָ אִם-שְׁ֝נוֹתֶ֗יךָ כִּ֣ימֵי גָֽבֶר: כִּֽי-תְבַקֵּ֥שׁ לַעֲוֹנִ֑י וּ֭לְחַטָּאתִ֥י תִדְרֽוֹשׁ?!"; ולא לחינם אמרו חכמינו זכרונם לברכה (בבא-בתרא יד:) כי משה כתב ספר איוב.
כִּֽי-כָלִ֥ינוּ בְאַפֶּ֑ךָ וּֽבַחֲמָתְךָ֥ נִבְהָֽלְנוּ: שַׁתָּ֣ה עֲוֹנֹתֵ֣ינוּ לְנֶגְדֶּ֑ךָ עֲ֝לֻמֵ֗נוּ לִמְא֥וֹר פָּנֶֽיךָ:
(תהילים צ ז-ח)
"עֲ֝לֻמֵ֗נוּ" - הכוונה: עוונות נעורינו [ר' שלמה יצחקי, ר' דוד קמחי], כי כאשר כתבתי לעיל גם הבכירים לימים שבמקהלה היו בשעת חטא המרגלים פחותים מגיל של עשרים שנה.
יְמֵֽי-שְׁנוֹתֵ֨ינוּ בָהֶ֥ם שִׁבְעִ֪ים שָׁנָ֡ה וְאִ֤ם בִּגְבוּרֹ֨ת שְׁמ֘וֹנִ֤ים שָׁנָ֗ה וְ֭רָהְבָּם עָמָ֣ל וָאָ֑וֶן כִּי-גָ֥ז חִ֝֗ישׁ וַנָּעֻֽפָה:
(תהילים צ י)
"וְ֭רָהְבָּם" - גאון החיים\ימי הנוער (ר' אברהם אבן עזרא) עברו עלינו ב-"עָמָ֣ל וָאָ֑וֶן", והכוונה - ללא שלוה ונחת.
מִֽי-י֭וֹדֵעַ עֹ֣ז אַפֶּ֑ךָ וּ֝כְיִרְאָתְךָ֗ עֶבְרָתֶֽךָ:
(תהילים צ יא)
"י֭וֹדֵעַ עֹ֣ז אַפֶּ֑ךָ" - הכוונה: מי י֭וֹדֵעַ עֹ֣ז אַפֶּ֑ךָ כמונו אנו; "וּ֝כְיִרְאָתְךָ֗ עֶבְרָתֶֽךָ" - לפי מידת היראה מפני עברתך כן אמנם עברתך, כי לא חשכת ולא וויתרת מעוונינו כלום.
לִמְנ֣וֹת יָ֭מֵינוּ כֵּ֣ן הוֹדַ֑ע וְ֝נָבִ֗א לְבַ֣ב חָכְמָֽה:
(תהילים צא יב)
"לִמְנ֣וֹת יָ֭מֵינוּ" - לפי ערך יָ֭מֵינוּ הספורים ומנויים, "כֵּ֣ן הוֹדַ֑ע" לנו מעתה בשפע רוב חכמה להבין ביראת ה' למען לא נחטא עוד, ואותה חָכְמָֽה נָבִא ללְבַב להיותה שם שמורה וערוכה.
שַׂבְּעֵ֣נוּ בַבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וּֽנְרַנְּנָ֥ה וְ֝נִשְׂמְחָ֗ה בְּכָל-יָמֵֽינוּ:
(תהילים צ יד)
"שַׂבְּעֵ֣נוּ בַבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ" - שַׂבְּעֵ֣נוּ בַבֹּ֣קֶר התקופה החדשה הבאה לקראתנו - "חַסְדֶּ֑ךָ" וכו'.
יֵרָאֶ֣ה אֶל-עֲבָדֶ֣יךָ פָעֳלֶ֑ךָ וַ֝הֲדָרְךָ֗ עַל-בְּנֵיהֶֽם:
(תהילים צ טז)
מתפללים שיזכו כולם לראות בפועל ה' להנחיל הארץ לעמו אחריהם, על דרך הלשון: "פֹּ֥עַל פָּעַ֥לְתָּ בִֽ֝ימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם׃ אַתָּ֤ה ׀ יָדְךָ֡ גּוֹיִ֣ם ה֭וֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵ֑ם"(תהילים מד ב-ג), שמדבר שם גם כן בירושת הארץ, וכי בניהם יזכו להדר השלום והשלווה שישפות ה' להם שם בארץ ירושתם, כטעם "מֵעַל עֹלָלֶיהָ תִּקְחוּ הֲדָרִי לְעוֹלָם" (מיכה ב ט).