א תְּפִלָּה֮ לְמֹשֶׁ֪ה אִֽישׁ־הָאֱלֹ֫הִ֥ים אֲ‍ֽדֹנָ֗י מָע֣וֹן אַ֭תָּה הָיִ֥יתָ לָּ֗נוּ בְּדֹ֣ר וָדֹֽר׃ ב בְּטֶ֤רֶם ׀ הָ֘רִ֤ים יֻלָּ֗דוּ וַתְּח֣וֹלֵֽל אֶ֣רֶץ וְתֵבֵ֑ל וּֽמֵעוֹלָ֥ם עַד־ע֝וֹלָ֗ם אַתָּ֥ה אֵֽל׃ ג תָּשֵׁ֣ב אֱ֭נוֹשׁ עַד־דַּכָּ֑א וַ֝תֹּ֗אמֶר שׁ֣וּבוּ בְנֵי־אָדָֽם׃ ד כִּ֤י אֶ֪לֶף שָׁנִ֡ים בְּֽעֵינֶ֗יךָ כְּי֣וֹם אֶ֭תְמוֹל כִּ֣י יַעֲבֹ֑ר וְאַשְׁמוּרָ֥ה בַלָּֽיְלָה׃ ה זְ֭רַמְתָּם שֵׁנָ֣ה יִהְי֑וּ בַּ֝בֹּ֗קֶר כֶּחָצִ֥יר יַחֲלֹֽף׃ ו בַּ֭בֹּקֶר יָצִ֣יץ וְחָלָ֑ף לָ֝עֶ֗רֶב יְמוֹלֵ֥ל וְיָבֵֽשׁ׃ ז כִּֽי־כָלִ֥ינוּ בְאַפֶּ֑ךָ וּֽבַחֲמָתְךָ֥ נִבְהָֽלְנוּ׃ ח שת (שַׁתָּ֣ה) עֲוֺנֹתֵ֣ינוּ לְנֶגְדֶּ֑ךָ עֲ֝לֻמֵ֗נוּ לִמְא֥וֹר פָּנֶֽיךָ׃ ט כִּ֣י כָל־יָ֭מֵינוּ פָּנ֣וּ בְעֶבְרָתֶ֑ךָ כִּלִּ֖ינוּ שָׁנֵ֣ינוּ כְמוֹ־הֶֽגֶה׃ י יְמֵֽי־שְׁנוֹתֵ֨ינוּ בָהֶ֥ם שִׁבְעִ֪ים שָׁנָ֡ה וְאִ֤ם בִּגְבוּרֹ֨ת ׀ שְׁמ֘וֹנִ֤ים שָׁנָ֗ה וְ֭רָהְבָּם עָמָ֣ל וָאָ֑וֶן כִּי־גָ֥ז חִ֝֗ישׁ וַנָּעֻֽפָה׃ יא מִֽי־י֭וֹדֵעַ עֹ֣ז אַפֶּ֑ךָ וּ֝כְיִרְאָתְךָ֗ עֶבְרָתֶֽךָ׃ יב לִמְנ֣וֹת יָ֭מֵינוּ כֵּ֣ן הוֹדַ֑ע וְ֝נָבִ֗א לְבַ֣ב חָכְמָֽה׃ יג שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה עַד־מָתָ֑י וְ֝הִנָּחֵ֗ם עַל־עֲבָדֶֽיךָ׃ יד שַׂבְּעֵ֣נוּ בַבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וּֽנְרַנְּנָ֥ה וְ֝נִשְׂמְחָ֗ה בְּכָל־יָמֵֽינוּ׃ טו שַׂ֭מְּחֵנוּ כִּימ֣וֹת עִנִּיתָ֑נוּ שְׁ֝נ֗וֹת רָאִ֥ינוּ רָעָֽה׃ טז יֵרָאֶ֣ה אֶל־עֲבָדֶ֣יךָ פָעֳלֶ֑ךָ וַ֝הֲדָרְךָ֗ עַל־בְּנֵיהֶֽם׃ יז וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים. פתיחה בשבחו של ה': אֲדֹנָי, מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר. אתה הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומך. אתה הוא היחידי שקיומו קבוע ונצחי, ובכל דור בני האדם מתארחים כביכול אצלך.
פסוק ב:
בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ, נוצרו, ובטרם תְּחוֹלֵל, יצרת אֶרֶץ וְתֵבֵל, וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם, לנצח, בכל הזמנים אַתָּה אֵל.
פסוק ג:
מכאן קפיצה לבעיה האנושית: אתה, ה', תָּשֵׁב, משיב אֱנוֹשׁ, אדם עַד דַּכָּא, העפר, מביאו עד דכדוכה של הנפש, וַתֹּאמֶר לאדם אמירה כללית: "שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם אלי, חזרו בתשובה".
פסוק ד:
כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ, ה', כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר, כיום חולף שאין ממנו חוויה עכשווית אלא זיכרון בלבד, וכמו אַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה, זמן שבדרך כלל ישנים בו ולכן אפילו לא מרגישים שהוא עובר. אצלך אין לזמן משמעות.
פסוק ה:
זְרַמְתָּם, זרימתם של החיים שאתה מזין בה את היצורים, כשֵׁנָה יִהְיוּ, מעין חלום חמקמק, הוויה שאינה ממשית לגמרי, עד שבַּבֹּקֶר, לאחר היקיצה מאותה שינה יתברר לאדם שכֶּחָצִיר יַחֲלֹף. חייו נבלו כחציר הצומח וקמל במהירות, ושוב איננו צומח עוד.
פסוק ו:
בַּבֹּקֶר יָצִיץ, מופיע וְחָלָף, ולָעֶרֶב של אותו יום כבר יְמוֹלֵל, יישבר וְיָבֵשׁ. כך הם ימי חיינו לעומת הנצח האלוקי – הוויה בלתי ממשית וקצרת קיום עד מאוד.
פסוק ז:
כִּי, אכן גם בחיינו כפי שהם, כָלִינוּ, אנו כלים ואובדים בְאַפֶּךָ, מזעמך, וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ. אנחנו נתונים במצוקה ובמעין מחבוא בשל כעסך.
פסוק ח:
שַׁתָּ, שמת את עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ, אתה רואה את פשעינו, ועֲלֻמֵנוּ, סתרינו, סודותינו גלויים לִמְאוֹר פָּנֶיךָ, ואין אנחנו יכולים להיחבא או להסתתר. ומכיוון שבכל זאת אנו חוטאים, הרי בפועל יוצא שעונשיך גוזלים את רוב ימינו –
פסוק ט:
כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ ונעלמו בְעֶבְרָתֶךָ, בגלל כעסך. כִּלִּינוּ את שָׁנֵינוּ, שנותינו כְמוֹ הֶגֶה, שיצא מן הפה, ואינו קיים עוד.
פסוק י:
בסך הכול יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם – בחיי העולם הזה שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת, במקרה שהחיים חזקים יותר, הרי הם שְׁמוֹנִים שָׁנָה. ואף הם חסרי חשיבות, כיוון שאפילו רָהְבָּם, נקודות ההתפארות שיש בהם, הצלחותינו והישגינו אינם אלא עָמָל וָאָוֶן, חטא, וגם: יגיעה לריק, הבל ואיִן. כל מפעלינו ופארנו אינם חשובים, בין היתר כִּי העולם גָז, עובר חִישׁ, מהר וַנָּעֻפָה, ואנחנו עפים ונעלמים. מצבנו כיצורים בני-חלוף כמעט אינו מאפשר לנו לחיות חיים הגונים, ובוודאי מקשה עלינו לחזור בתשובה. אנו יותר מדי טרודים במרוץ חסר-התכלית אחרי ענייני העולם הזה, החולף ועובר על פנינו; ואין לנו זמן ואף לא כוח לחשוב על העניינים החשובים באמת.
פסוק יא:
מִי מאתנו יוֹדֵעַ עד היכן יכול להגיע עֹז אַפֶּךָ, כוח כעסך, וּכְיִרְאָתְךָ, כמו שאנו מתייראים ממך, הלוא היא גם עֶבְרָתֶךָ, כעסך. מצד אחד, אנו יודעים שהחטא יגרור עונש, אם כי לא תמיד אנו משערים בנפשנו את גודלו וחומרתו; ומצד שני, התרוצצויותינו הרבות כמעט אינן מותירות לנו הזדמנויות להעריך את המציאות כמות שהיא.
פסוק יב:
אנא, לִמְנוֹת, לספור את יָמֵינוּ, ימי חיינו כהווייתם, כדי שבאמת נתפוס את קיצורם ואת חלופיותם, כֵּן הוֹדַע, תן בנו את ההכרה וההבנה. ואם נהיה מודעים לזמן העובר, נָבִיא, נצמיח לְבַב חָכְמָה, לב חכם. לכל הפחות לא נלך אחר דברים חסרי ערך או רעים, שתועלתם קצרת טווח, ואין להם קיום אל מול פניך – בין משום שאינם מחזיקים מעמד לאורך זמן, ובין משום שבעקבותיהם יגיע עונשם.
פסוק יג:
המזמור מסתיים בתפילה ובתחנונים העולים מאזלת ידנו וקוצר ימינו: שׁוּבָה, ה', והאר לנו את פניך. עַד מָתָי נימצא רחוקים?! וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ, אנו זקוקים לרחמיך, ה', גם אם איננו ראויים להם. ביטוי זה מופיע גם בתפילה אחרת של משה רבנו.
פסוק יד:
שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר, בשנות נעורינו, הבוקר של חיינו מחַסְדֶּךָ, ומכוחם של ילדות ונעורים מאושרים נְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ.
פסוק טו:
לחלופין, שַׂמְּחֵנוּ בהמשך חיינו כִּימוֹת, כימים שעִנִּיתָנוּ, כמו שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. תן לנו שמחה כמו ימי הסבל שהיו לנו, כך שלפחות סופנו יהיה טוב.
פסוק טז:
וכאשר נדע מנוחה ושלווה, יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ, נוכל להתבונן במעשיך, ובכלל זה בטובה ובשמחה שתביא עלינו, וַהֲדָרְךָ יתגלה עַל בְּנֵיהֶם של עבדיך – על הדור הבא.
פסוק יז:
המזמור מסיים בתפילה כללית על חיינו: וִיהִי נֹעַם, הנעימוּת, הנתינה הטובה של אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּכתוצאה מכך, את מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, שאנחנו כל כך טורחים עליו ושאיננו בטוחים כלל בקיומו, וכל שכן בהתמדתו כּוֹנְנָה, יַצֵּב עָלֵינוּ, כך שנוכל לראותו גם בתוך חיינו, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ, בסס אותו, וכך יצליח ויחזיק מעמד.