א מַ֝שְׂכִּ֗יל לְאֵיתָ֥ן הָֽאֶזְרָחִֽי׃ ב חַֽסְדֵ֣י יְ֭הוָה עוֹלָ֣ם אָשִׁ֑ירָה לְדֹ֥ר וָדֹ֓ר ׀ אוֹדִ֖יעַ אֱמוּנָתְךָ֣ בְּפִֽי׃ ג כִּֽי־אָמַ֗רְתִּי ע֭וֹלָם חֶ֣סֶד יִבָּנֶ֑ה שָׁמַ֓יִם ׀ תָּכִ֖ן אֱמוּנָתְךָ֣ בָהֶֽם׃ ד כָּרַ֣תִּֽי בְ֭רִית לִבְחִירִ֑י נִ֝שְׁבַּ֗עְתִּי לְדָוִ֥ד עַבְדִּֽי׃ ה עַד־ע֭וֹלָם אָכִ֣ין זַרְעֶ֑ךָ וּבָנִ֨יתִי לְדֹר־וָד֖וֹר כִּסְאֲךָ֣ סֶֽלָה׃ ו וְי֘וֹד֤וּ שָׁמַ֣יִם פִּלְאֲךָ֣ יְהוָ֑ה אַף־אֱ֝מֽוּנָתְךָ֗ בִּקְהַ֥ל קְדֹשִֽׁים׃ ז כִּ֤י מִ֣י בַ֭שַּׁחַק יַעֲרֹ֣ךְ לַיהוָ֑ה יִדְמֶ֥ה לַ֝יהוָ֗ה בִּבְנֵ֥י אֵלִים׃ ח אֵ֣ל נַ֭עֲרָץ בְּסוֹד־קְדֹשִׁ֣ים רַבָּ֑ה וְ֝נוֹרָ֗א עַל־כָּל־סְבִיבָֽיו׃ ט יְהוָ֤ה ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י צְבָא֗וֹת מִֽי־כָֽמ֖וֹךָ חֲסִ֥ין ׀ יָ֑הּ וֶ֝אֱמֽוּנָתְךָ֗ סְבִיבוֹתֶֽיךָ׃ י אַתָּ֣ה מ֭וֹשֵׁל בְּגֵא֣וּת הַיָּ֑ם בְּשׂ֥וֹא גַ֝לָּ֗יו אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם׃ יא אַתָּ֤ה דִכִּ֣אתָ כֶחָלָ֣ל רָ֑הַב בִּזְר֥וֹעַ עֻ֝זְּךָ֗ פִּזַּ֥רְתָּ אוֹיְבֶֽיךָ׃ יב לְךָ֣ שָׁ֭מַיִם אַף־לְךָ֥ אָ֑רֶץ תֵּבֵ֥ל וּ֝מְלֹאָ֗הּ אַתָּ֥ה יְסַדְתָּֽם׃ יג צָפ֣וֹן וְ֭יָמִין אַתָּ֣ה בְרָאתָ֑ם תָּב֥וֹר וְ֝חֶרְמ֗וֹן בְּשִׁמְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ׃ יד לְךָ֣ זְ֭רוֹעַ עִם־גְּבוּרָ֑ה תָּעֹ֥ז יָ֝דְךָ֗ תָּר֥וּם יְמִינֶֽךָ׃ טו צֶ֣דֶק וּ֭מִשְׁפָּט מְכ֣וֹן כִּסְאֶ֑ךָ חֶ֥סֶד וֶ֝אֱמֶ֗ת יְֽקַדְּמ֥וּ פָנֶֽיךָ׃ טז אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם יוֹדְעֵ֣י תְרוּעָ֑ה יְ֝הוָ֗ה בְּֽאוֹר־פָּנֶ֥יךָ יְהַלֵּכֽוּן׃ יז בְּ֭שִׁמְךָ יְגִיל֣וּן כָּל־הַיּ֑וֹם וּבְצִדְקָתְךָ֥ יָרֽוּמוּ׃ יח כִּֽי־תִפְאֶ֣רֶת עֻזָּ֣מוֹ אָ֑תָּה וּ֝בִרְצֹנְךָ֗ תרים (תָּר֥וּם) קַרְנֵֽנוּ׃ יט כִּ֣י לַֽ֭יהוָה מָֽגִנֵּ֑נוּ וְלִקְד֖וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְכֵּֽנוּ׃ כ אָ֤ז דִּבַּ֥רְתָּֽ־בְחָ֡זוֹן לַֽחֲסִידֶ֗יךָ וַתֹּ֗אמֶר שִׁוִּ֣יתִי עֵ֭זֶר עַל־גִּבּ֑וֹר הֲרִימ֖וֹתִי בָח֣וּר מֵעָֽם׃ כא מָ֭צָאתִי דָּוִ֣ד עַבְדִּ֑י בְּשֶׁ֖מֶן קָדְשִׁ֣י מְשַׁחְתִּֽיו׃ כב אֲשֶׁ֣ר יָ֭דִי תִּכּ֣וֹן עִמּ֑וֹ אַף־זְרוֹעִ֥י תְאַמְּצֶֽנּוּ׃ כג לֹֽא־יַשִּׁ֣א אוֹיֵ֣ב בּ֑וֹ וּבֶן־עַ֝וְלָ֗ה לֹ֣א יְעַנֶּֽנּוּ׃ כד וְכַתּוֹתִ֣י מִפָּנָ֣יו צָרָ֑יו וּמְשַׂנְאָ֥יו אֶגּֽוֹף׃ כה וֶֽאֶֽמוּנָתִ֣י וְחַסְדִּ֣י עִמּ֑וֹ וּ֝בִשְׁמִ֗י תָּר֥וּם קַרְנֽוֹ׃ כו וְשַׂמְתִּ֣י בַיָּ֣ם יָד֑וֹ וּֽבַנְּהָר֥וֹת יְמִינֽוֹ׃ כז ה֣וּא יִ֭קְרָאֵנִי אָ֣בִי אָ֑תָּה אֵ֝לִ֗י וְצ֣וּר יְשׁוּעָתִֽי׃ כח אַף־אָ֭נִי בְּכ֣וֹר אֶתְּנֵ֑הוּ עֶ֝לְי֗וֹן לְמַלְכֵי־אָֽרֶץ׃ כט לְ֭עוֹלָ֗ם אשמור־(אֶשְׁמָר־)ל֣וֹ חַסְדִּ֑י וּ֝בְרִיתִ֗י נֶאֱמֶ֥נֶת לֽוֹ׃ ל וְשַׂמְתִּ֣י לָעַ֣ד זַרְע֑וֹ וְ֝כִסְא֗וֹ כִּימֵ֥י שָׁמָֽיִם׃ לא אִם־יַֽעַזְב֣וּ בָ֭נָיו תּוֹרָתִ֑י וּ֝בְמִשְׁפָּטַ֗י לֹ֣א יֵלֵכֽוּן׃ לב אִם־חֻקֹּתַ֥י יְחַלֵּ֑לוּ וּ֝מִצְוֺתַ֗י לֹ֣א יִשְׁמֹֽרוּ׃ לג וּפָקַדְתִּ֣י בְשֵׁ֣בֶט פִּשְׁעָ֑ם וּבִנְגָעִ֥ים עֲוֺנָֽם׃ לד וְ֭חַסְדִּי לֹֽא־אָפִ֣יר מֵֽעִמּ֑וֹ וְלֹֽא־אֲ֝שַׁקֵּ֗ר בֶּאֱמוּנָתִֽי׃ לה לֹא־אֲחַלֵּ֥ל בְּרִיתִ֑י וּמוֹצָ֥א שְׂ֝פָתַ֗י לֹ֣א אֲשַׁנֶּֽה׃ לו אַ֭חַת נִשְׁבַּ֣עְתִּי בְקָדְשִׁ֑י אִֽם־לְדָוִ֥ד אֲכַזֵּֽב׃ לז זַ֭רְעוֹ לְעוֹלָ֣ם יִהְיֶ֑ה וְכִסְא֖וֹ כַשֶּׁ֣מֶשׁ נֶגְדִּֽי׃ לח כְּ֭יָרֵחַ יִכּ֣וֹן עוֹלָ֑ם וְעֵ֥ד בַּ֝שַּׁ֗חַק נֶאֱמָ֥ן סֶֽלָה׃ לט וְאַתָּ֣ה זָ֭נַחְתָּ וַתִּמְאָ֑ס הִ֝תְעַבַּ֗רְתָּ עִם־מְשִׁיחֶֽךָ׃ מ נֵ֭אַרְתָּה בְּרִ֣ית עַבְדֶּ֑ךָ חִלַּ֖לְתָּ לָאָ֣רֶץ נִזְרֽוֹ׃ מא פָּרַ֥צְתָּ כָל־גְּדֵרֹתָ֑יו שַׂ֖מְתָּ מִבְצָרָ֣יו מְחִתָּה׃ מב שַׁ֭סֻּהוּ כָּל־עֹ֣בְרֵי דָ֑רֶךְ הָיָ֥ה חֶ֝רְפָּ֗ה לִשְׁכֵנָֽיו׃ מג הֲ֭רִימוֹתָ יְמִ֣ין צָרָ֑יו הִ֝שְׂמַ֗חְתָּ כָּל־אוֹיְבָֽיו׃ מד אַף־תָּ֭שִׁיב צ֣וּר חַרְבּ֑וֹ וְלֹ֥א הֲ֝קֵימֹת֗וֹ בַּמִּלְחָמָֽה׃ מה הִשְׁבַּ֥תָּ מִטְּהָר֑וֹ וְ֝כִסְא֗וֹ לָאָ֥רֶץ מִגַּֽרְתָּה׃ מו הִ֭קְצַרְתָּ יְמֵ֣י עֲלוּמָ֑יו הֶֽעֱטִ֨יתָ עָלָ֖יו בּוּשָׁ֣ה סֶֽלָה׃ מז עַד־מָ֣ה יְ֭הוָה תִּסָּתֵ֣ר לָנֶ֑צַח תִּבְעַ֖ר כְּמוֹ־אֵ֣שׁ חֲמָתֶֽךָ׃ מח זְכָר־אֲנִ֥י מֶה־חָ֑לֶד עַל־מַה־שָּׁ֝֗וְא בָּרָ֥אתָ כָל־בְּנֵי־אָדָֽם׃ מט מִ֤י גֶ֣בֶר יִֽ֭חְיֶה וְלֹ֣א יִרְאֶה־מָּ֑וֶת יְמַלֵּ֨ט נַפְשׁ֖וֹ מִיַּד־שְׁא֣וֹל סֶֽלָה׃ נ אַיֵּ֤ה ׀ חֲסָדֶ֖יךָ הָרִאשֹׁנִ֥ים ׀ אֲדֹנָ֑י נִשְׁבַּ֥עְתָּ לְ֝דָוִ֗ד בֶּאֱמוּנָתֶֽךָ׃ נא זְכֹ֣ר אֲ֭דֹנָי חֶרְפַּ֣ת עֲבָדֶ֑יךָ שְׂאֵתִ֥י בְ֝חֵיקִ֗י כָּל־רַבִּ֥ים עַמִּֽים׃ נב אֲשֶׁ֤ר חֵרְפ֖וּ אוֹיְבֶ֥יךָ ׀ יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֥ר חֵ֝רְפ֗וּ עִקְּב֥וֹת מְשִׁיחֶֽךָ׃ נג בָּר֖וּךְ יְהוָ֥ה לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
מַשְׂכִּיל, שיר ובו התבוננות, ביטוי פיוטי לרעיון, לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, שאולי הוא המשורר מבית לוי שהוזכר בדברי הימים, ייתכן שהיה מצאצאי זרח ('אזרחי') שמיהודה, והיו שראו בשם זה כינוי לאברהם אבינו. לפי פירוש זה מכיל המזמור דברי נבואה רחוקים, שכן הוא עוסק במאורעות שהתרחשו באמצע תקופת הבית הראשון או בסופה.
פסוק ב:
המשכיל פותח בהצהרה שירית: חַסְדֵי ה' לעוֹלָם אָשִׁירָה, לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי. המשורר מדגיש כי כל מה שייאמר בהמשך נובע מאמונה בה', בחסדו ובנאמנותו, ולא מפקפוק.
פסוק ג:
כִּי, אכן אָמַרְתִּי, אני חושב שעוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, החסד ייבנה לעולם, או: העולם נבנה בחסד ומושתת עליו, ושָׁמַיִםתָּכִן, כוננת, הקמת את אֱמוּנָתְךָ בָהֶם. נאמנותך קבועה ויציבה כימי השמים. נצחית היא גם הבטחתך הזאת:
פסוק ד:
כָּרַתִּי בְרִית התקשרות לִבְחִירִינִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי, ותמציתה של אותה ברית –
פסוק ה:
עַד עוֹלָם אָכִין, אכונן, אעמיד את זַרְעֶךָ, וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ, מלכותך. סֶלָה.
פסוק ו:
דברי תהילה כלליים על קדושת ה' וכוחו: וְיוֹדוּ, יספרו אמת, יביעו השָׁמַיִם את פִּלְאֲךָ, ה'; אַף אֱמוּנָתְךָ, נאמנותך נודעת בִּקְהַל קְדֹשִׁים, מלאכים.
פסוק ז:
כִּי מִי בַשַּׁחַק, בשמים יַעֲרֹךְ, ישתווה לַה'?! מי יִדְמֶה לַה' בִּבְנֵי אֵלִים, בין המלאכים?!
פסוק ח:
אֵל נַעֲרָץ, מקודש, שיראים מפניו, נכבד בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה, בחוג המלאכים הרבים, וְנוֹרָא, מטיל יראה עַל כָּל סְבִיבָיו.
פסוק ט:
ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת – ביטוי המתאר את גדולת ה' בצבא השמים, מִי כָמוֹךָ חֲסִין, מי חזק ונצחי כמוך, יָהּ?! ומי כמוך שאֱמוּנָתְךָ ניכרת סְבִיבוֹתֶיךָ?! לא רק למעלה, אף למטה אתה נערץ וחזק:
פסוק י:
אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא גַלָּיו, כאשר הגלים מתנשאים מעלה-מעלה, ונראה כאילו דבר לא יעצור בעדם, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם, מרגיע אותם כרצונך.
פסוק יא:
אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל, שברת ופגעת ברָהַב, התַּנִּינִם הַגְּדֹלִים הנזכרים בנפרד משאר היצורים בפרשת הבריאה, שזיקתם לעולמנו אינה ברורה. בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ בעולם הזה.
פסוק יב:
לְךָ שָׁמַיִם, אַף לְךָ אָרֶץ; תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ, כל היצורים – אַתָּה יְסַדְתָּם.
פסוק יג:
צָפוֹן וְיָמִין, דרום אַתָּה בְרָאתָם, תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן, ההרים הבולטים ביותר לעין בשני קצות החלק ההררי של הארץ, בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ.
פסוק יד:
לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה; תָּעֹז, תתגבר יָדְךָ, שאולי היא כאן יד שמאל, תָּרוּם יְמִינֶךָ.
פסוק טו:
צֶדֶק וּמִשְׁפָּט הם מְכוֹן, בסיס כִּסְאֶךָ, עליהם כיסא הכבוד עומד, כביכול. חֶסֶד וֶאֱמֶת, המואנשים ומדומים כאן לשרים או משרתים, יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ, עומדים לפניך.
פסוק טז:
אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה, שקרובים אליך ויודעים לשבח אותך, להריע לכבודך ולעורר רחמים ורצון, ה', בְּאוֹר פָּנֶיךָ, לפניך, או: לאורךָ הם יְהַלֵּכוּן.
פסוק יז:
בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם, וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ, הם גדלים בהישענם על כוח צדקתך.
פסוק יח:
כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ, עוזם של העם יודעי התרועה אָתָּה. אתה הוא מקור כוחם שבו הם מתפארים, וּבִרְצוֹנְךָ, כאשר אתה רוצה בנו, תָּרוּם קַרְנֵנוּ, ננחל הצלחה וניצחון.
פסוק יט:
כִּי לַה' שייך מָגִנֵּנוּ, ה' הוא מקור הגנתנו, וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל – כינוי לה', שייך מַלְכֵּנוּ, ובשמו הוא מולך.
פסוק כ:
מן הדברים על גדולת ה' בעולמות בכלל ותפארתו בישראל בפרט, עובר המשורר לדבר בתולדות העם: אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן, בנבואה לַחֲסִידֶיךָ, שמואל הנביא, נתן וגד, וַתֹּאמֶר להם: שִׁוִּיתִי, נתתי עֵזֶר, עזרה עַל גִּבּוֹר, למי שכבר מצד עצמו הוא גיבור. הֲרִימוֹתִי בָחוּר, נבחר מֵעָם
פסוק כא:
מָצָאתִי וגיליתי את דָּוִד עַבְדִּי, אף שהיה הצעיר בבני ישי ותושב יישוב קטן, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי, השמן שנאמר בו שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם, שמן מיוחד למשיחת מלכים וכהנים גדולים, מְשַׁחְתִּיו למלך בידי שמואל הנביא.
פסוק כב:
ומשמעות העזרה והמשיחה – אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן, תתקיים, תתחזק עִמּוֹ, אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ, תחזק אותו.
פסוק כג:
לֹא יַשִּׁיא, ימשול; ייגושׂ אותו כנושה; או: יחרחר וישתלח אוֹיֵב בּוֹ, וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ. ועוד הבטחות:
פסוק כד:
וְכַתּוֹתִי, אשבור מִפָּנָיו צָרָיו, אויביו, וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף, אכה.
פסוק כה:
וֶאֶמוּנָתִי וְחַסְדִּי יהיו עִמּוֹ, וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ, יתנשא.
פסוק כו:
וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ, אשליט אותו בים ובגבולותיו, וּבַנְּהָרוֹת אשים את יְמִינוֹ. אולי כאן רמז לכיבושיו של דוד ולניצחונותיו הן במזרח ממלכת יהודה והן במערבה.
פסוק כז:
הוּא יִקְרָאֵנִי: "אָבִי אָתָּה, אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי". הוא יהיה קשור, כרוך ודבוק בה',
פסוק כח:
וכנגד זה – אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ, אתן לו מעמד לא רק של בן – כפי שהוא מתייחס אלי כאביו – אלא של בן בכור. עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ.
פסוק כט:
לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי, וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ.
פסוק ל:
ופירושו של חסד-עולם זה – וְשַׂמְתִּי לָעַד, לעולם את זַרְעוֹ; וְכִסְאוֹ, מלכותו תימשך כִּימֵי שָׁמָיִם, לעולם ועד. אין זו רק ברית פרטית כלפי דוד, אלא היא נכרתת גם לכל בניו אחריו.
פסוק לא:
בברית כלולים תנאים מגבילים: אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי, וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן,
פסוק לב:
אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ, וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ, זה יהיה עונשם:
פסוק לג:
וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט, במכות שוט את פִּשְׁעָם, וּבִנְגָעִים פקדתי עֲוֹנָם.
פסוק לד:
למרות שצאצאי בית דוד אינם חסינים מפני שרירות לב ורשעות, והם ייענשו אישית על חטאיהם – וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ, וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי. עונשם יהיה פרטי, ולא תהיה בו משום הפרת ברית העולם עם דוד וזרעו.
פסוק לה:
לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי, וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה,
פסוק לו:
כי אַחַת ולתמיד נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי: אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב, לא אכזב לדוד בשבועתי שמלכותו תימשך בכל הדורות.
פסוק לז:
זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה, יתקיים ולא יושמד, וְכִסְאוֹ, כיסא מלכותו יישאר לעולם כַשֶּׁמֶשׁ, שהיא יציבה וקיימת נֶגְדִּי, מולי.
פסוק לח:
כְּיָרֵחַ יִכּוֹן, העומד לעוֹלָם, וככוכב מכוכבי השמים שהוא עֵד בַּשַּׁחַק, בשמים נֶאֱמָן, יציב וקיים. סֶלָה.
פסוק לט:
אחרי שהמשורר מזכיר את ההבטחות שהבטיח ה' לדוד ולזרעו עד עולם, הוא מתלונן: וְאַתָּה זָנַחְתָּ את בית דוד, וַתִּמְאָס אותו, הִתְעַבַּרְתָּ עִם, כעסת על מְשִׁיחֶךָ, המלך המשוח מבית דוד.
פסוק מ:
נֵאַרְתָּה, קיללת, האבדת את בְּרִית עַבְדֶּךָ וחִלַּלְתָּ, השפלת לָאָרֶץ את נִזְרוֹ, כתר מלכותו, כבודו.
פסוק מא:
פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו, החומות שבנה, שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה, הֶרס, פחד.
פסוק מב:
שַׁסֻּהוּ, בזזו את המלך וממלכתו כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ, כמו שבוזזים בית פרוץ ונטול הגנה. המלך הָיָה חֶרְפָּה, שימש דוגמה לעלבון ובושה לִשְׁכֵנָיו.
פסוק מג:
אתה הוא זה שהֲרִימוֹתָ, הגבהת את יְמִין, הזרוע החזקה והלוחמת של צָרָיו, הִשְׂמַחְתָּ, שימחת את כָל אוֹיְבָיו.
פסוק מד:
אַף תָּשִׁיב אחור, תבטל את צוּר, סלע, תוקף חַרְבּוֹ, וְלֹא הֲקֵמֹתוֹ, נתת לו תקומה ועמידה בַּמִּלְחָמָה. הוא מובס.
פסוק מה:
הִשְׁבַּתָּ את כבודו ומעמדו מִטֳּהָרוֹ, ממצבו הנקי והזוהר. חסינותו מפגיעה פגה, וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה, הפלת, שברת.
פסוק מו:
הִקְצַרְתָּ, קיצרת יְמֵי עֲלוּמָיו, נעוריו. המלך מת בקיצור ימים, הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה. סֶלָה. המשורר מתאר כאן את מלכות בית דוד בתוך שורה של מפלות וכישלונות שאין בכוחה לקום מהם.
פסוק מז:
עד כאן דברי התלונה כלפי הקדוש ברוך הוא על ההפרה, כביכול, של הבטחתו לתת לדוד ולזרעו מלכות עולם. ומכאן דברי תחנונים לה': עַד מָה, מתי תִּסָּתֵר לָנֶצַח, שהרי אנו חווים כל מפלה וירידה כהסתר פניך?! עד מתי תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲמָתֶךָ?!
פסוק מח:
זְכָר אֲנִי, אותי, זכור מֶה הוא חָלֶד, העולם – הוויה שאינה יציבה וברורה, מציאות הכרוכה בחידלון. עַל מַה, למה שָּׁוְא בָּרָאתָ כָל בְּנֵי אָדָם?! המפלות, הכישלונות, הבושה וחוסר התקווה אופפים לא רק את המלך אלא את כל הממלכה וכלל בני אדם, שהרי לחייו של כל אדם יש קץ –
פסוק מט:
מִי גֶבֶר שיִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת?! מי יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל?! אפשר לעמוד מול המוות והחידלון הפרטי כאשר יש תקווה, וכאשר מרגישים שהעתיד מובטח, ואולם במצב הנוכחי הדבר הבטוח היחידי הוא המוות. סֶלָה. לכן פונה המשורר לה' בתחינה:
פסוק נ:
אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים, אֲדֹנָי?! היכן אותם דברים שנִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ, בנאמנותך?!
פסוק נא:
זְכֹר, אֲדֹנָי, את חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ, ראה איך אנו, עבדיך, נעשים לחרפה. זכור שְׂאֵתִי, אותי הנושא בְחֵיקִי, צמוד לגופי כָּל רַבִּים עַמִּים. העמים הרבים רובצים עלי, ואינני יכול לנער אותם ממני.
פסוק נב:
זכור את אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ אותך, ה', אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ. מעבר לצרתנו, גם שמך מתחלל, שכן הוא נקרא על עם ישראל ועל מלכי בית דוד.
פסוק נג:
הפרק מסתיים בדברים קשים, שיש בהם טענה וזעקה. לאחריהם בא סיום החותם את הפרק הזה, אך גם את הספר השלישי בחמשת הספרים המרכיבים את ספר תהלים: בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.