א שִׁ֥יר מִזְמ֗וֹר לִבְנֵ֫י קֹ֥רַח לַמְנַצֵּ֣חַ עַל־מָחֲלַ֣ת לְעַנּ֑וֹת מַ֝שְׂכִּ֗יל לְהֵימָ֥ן הָאֶזְרָחִֽי׃ ב יְ֭הוָה אֱלֹהֵ֣י יְשׁוּעָתִ֑י יוֹם־צָעַ֖קְתִּי בַלַּ֣יְלָה נֶגְדֶּֽךָ׃ ג תָּב֣וֹא לְ֭פָנֶיךָ תְּפִלָּתִ֑י הַטֵּֽה־אָ֝זְנְךָ֗ לְרִנָּתִֽי׃ ד כִּֽי־שָֽׂבְעָ֣ה בְרָע֣וֹת נַפְשִׁ֑י וְחַיַּ֗י לִשְׁא֥וֹל הִגִּֽיעוּ׃ ה נֶ֭חְשַׁבְתִּי עִם־י֣וֹרְדֵי ב֑וֹר הָ֝יִ֗יתִי כְּגֶ֣בֶר אֵֽין־אֱיָֽל׃ ו בַּמֵּתִ֗ים חָ֫פְשִׁ֥י כְּמ֤וֹ חֲלָלִ֨ים ׀ שֹׁ֥כְבֵי קֶ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר לֹ֣א זְכַרְתָּ֣ם ע֑וֹד וְ֝הֵ֗מָּה מִיָּדְךָ֥ נִגְזָֽרוּ׃ ז שַׁ֭תַּנִי בְּב֣וֹר תַּחְתִּיּ֑וֹת בְּ֝מַחֲשַׁכִּ֗ים בִּמְצֹלֽוֹת׃ ח עָ֭לַי סָמְכָ֣ה חֲמָתֶ֑ךָ וְכָל־מִ֝שְׁבָּרֶ֗יךָ עִנִּ֥יתָ סֶּֽלָה׃ ט הִרְחַ֥קְתָּ מְיֻדָּעַ֗י מִ֫מֶּ֥נִּי שַׁתַּ֣נִי תוֹעֵב֣וֹת לָ֑מוֹ כָּ֝לֻ֗א וְלֹ֣א אֵצֵֽא׃ י עֵינִ֥י דָאֲבָ֗ה מִנִּ֫י עֹ֥נִי קְרָאתִ֣יךָ יְהוָ֣ה בְּכָל־י֑וֹם שִׁטַּ֖חְתִּי אֵלֶ֣יךָ כַפָּֽי׃ יא הֲלַמֵּתִ֥ים תַּעֲשֶׂה־פֶּ֑לֶא אִם־רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ ׀ יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה׃ יב הַיְסֻפַּ֣ר בַּקֶּ֣בֶר חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מֽוּנָתְךָ֗ בָּאֲבַדּֽוֹן׃ יג הֲיִוָּדַ֣ע בַּחֹ֣שֶׁךְ פִּלְאֶ֑ךָ וְ֝צִדְקָתְךָ֗ בְּאֶ֣רֶץ נְשִׁיָּֽה׃ יד וַאֲנִ֤י ׀ אֵלֶ֣יךָ יְהוָ֣ה שִׁוַּ֑עְתִּי וּ֝בַבֹּ֗קֶר תְּֽפִלָּתִ֥י תְקַדְּמֶֽךָּ׃ טו לָמָ֣ה יְ֭הוָה תִּזְנַ֣ח נַפְשִׁ֑י תַּסְתִּ֖יר פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי׃ טז עָ֘נִ֤י אֲנִ֣י וְגֹוֵ֣עַ מִנֹּ֑עַר נָשָׂ֖אתִי אֵמֶ֣יךָ אָפֽוּנָה׃ יז עָ֭לַי עָבְר֣וּ חֲרוֹנֶ֑יךָ בִּ֝עוּתֶ֗יךָ צִמְּתוּתֻֽנִי׃ יח סַבּ֣וּנִי כַ֭מַּיִם כָּל־הַיּ֑וֹם הִקִּ֖יפוּ עָלַ֣י יָֽחַד׃ יט הִרְחַ֣קְתָּ מִ֭מֶּנִּי אֹהֵ֣ב וָרֵ֑עַ מְֽיֻדָּעַ֥י מַחְשָֽׁךְ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
להימן. המזמור הזה נמסר להימן שהוא יאמר על הדוכן (ועל כי אמר למנצח ר״‎ל שנמסר לבן לוי המנצח בשיר חזר ופירש שנמסר להימן שהיה מן הלוים):
פסוק ב:
יום צעקתי. עם כי צעקתי בתפלה כל היום מ״‎מ גם בלילה אערוך תחינתי לפניך:
פסוק ד:
כי שבעה. כי רבו הרעות עד שנפשי שבעה מהם והוא ענין מליצה:
פסוק ד:
וחיי. ימי חיי קרבו לרדת אל השאול:
פסוק ה:
נחשבתי. מגודל התשות נחשבתי עם האנשים אשר כבר ירדו לקבר:
פסוק ה:
אין איל. שלא היה לי כח מעולם:
פסוק ו:
במתים חפשי. אני נמנה בין המתים שהמה חפשים ממקרי העולם ועמלו:
פסוק ו:
עוד. עדיין לא זכרתם כי לא באה זמן התחיה:
פסוק ו:
והמה. עדיין המה כרותים ממכת ידך:
פסוק ז:
שתני. שמת אותי בבור תחתיות העמוק למאוד:
פסוק ז:
במצולות. בעומק המים הוא משל לצרות שונות:
פסוק ח:
וכל. עם כל משבריך ענית אותי לעולם ר״‎ל זמן רב:
פסוק ט:
הרחקת. חזקת לב אוהבי להתרחק ממני כי נהפכו לאויבים:
פסוק ט:
שתני. שמת אותי להיות מתועב בעיניה׳‎:
פסוק ט:
כלוא. אני כמו בבית הכלא ומאסר ולא אוכל לצאת:
פסוק י:
עיני דאבה. עצבה עיני מן גודל העוני:
פסוק י:
שטחתי. פרשתי כפי כדרך המתפללים:
פסוק יא:
הלמתים. ר״‎ל הלא אמות מקושי צרות וכי להמתים תעשה הנפלאות שהבטחת:
פסוק יא:
אם רפאים. אם המתים שנרפו ונחלשו ע״‎י מלאך המות אם המה יודוך לעולם על נפלאותיך:
פסוק יב:
היסופר. כפל דברו רבת פעמים כדרך הנוהים ומקוננים:
פסוק יב:
באבדון. הוא הקבר שבו נאבד האדם מזה העולם:
פסוק יג:
היודע. וכי יהיה נודע פלאך ע״‎י כשנהיה בחשכת הקבר וכי נספר צדקתך בארץ נשיה והוא הקבר (כי בהיות האדם שם נשכח מפי הבריו׳‎):
פסוק יד:
ואני. הלא אני שועתי אליך ובכל בוקר תקדים תפלתי לבוא לפניך:
פסוק טו:
למה. ר״‎ל הואיל ואני מתפלל לפניך למה א״‎כ תעזוב נפשי ביד האויב:
פסוק טז:
וגוע מנוער. מעת נערותי אני בגויעה ר״‎ל זמן ארוך ומעט היו ימי השלוה נשאתי וגו׳‎. ר״‎ל אהיה פנוי מעסקי בטורח נשיאת הפחד:
פסוק יז:
בעותיך. החרדה הבאה ממך היא כרתה אותי:
פסוק יח:
סבוני. החרון והחרדה מסבבים אותי כמים המסבבים גוף העומד בהם:
פסוק יח:
יחד. החרון והחרדה:
פסוק יט:
הרחקת. כי לא באו אלי לנחמני:
פסוק יט:
מיודעי מחשך. כאלו המה במקום חושך שלא אראה אותם: