פסוק א:להימן. המזמור הזה נמסר להימן שהוא יאמר על הדוכן (ועל כי אמר למנצח ר״ל שנמסר לבן לוי המנצח בשיר חזר ופירש שנמסר להימן שהיה מן הלוים):
פסוק ב:יום צעקתי. עם כי צעקתי בתפלה כל היום מ״מ גם בלילה אערוך תחינתי לפניך:
פסוק ד:כי שבעה. כי רבו הרעות עד שנפשי שבעה מהם והוא ענין מליצה:
פסוק ד:וחיי. ימי חיי קרבו לרדת אל השאול:
פסוק ה:נחשבתי. מגודל התשות נחשבתי עם האנשים אשר כבר ירדו לקבר:
פסוק ה:אין איל. שלא היה לי כח מעולם:
פסוק ו:במתים חפשי. אני נמנה בין המתים שהמה חפשים ממקרי העולם ועמלו:
פסוק ו:עוד. עדיין לא זכרתם כי לא באה זמן התחיה:
פסוק ו:והמה. עדיין המה כרותים ממכת ידך:
פסוק ז:שתני. שמת אותי בבור תחתיות העמוק למאוד:
פסוק ז:במצולות. בעומק המים הוא משל לצרות שונות:
פסוק ח:וכל. עם כל משבריך ענית אותי לעולם ר״ל זמן רב:
פסוק ט:הרחקת. חזקת לב אוהבי להתרחק ממני כי נהפכו לאויבים:
פסוק ט:שתני. שמת אותי להיות מתועב בעיניה׳:
פסוק ט:כלוא. אני כמו בבית הכלא ומאסר ולא אוכל לצאת:
פסוק י:עיני דאבה. עצבה עיני מן גודל העוני:
פסוק י:שטחתי. פרשתי כפי כדרך המתפללים:
פסוק יא:הלמתים. ר״ל הלא אמות מקושי צרות וכי להמתים תעשה הנפלאות שהבטחת:
פסוק יא:אם רפאים. אם המתים שנרפו ונחלשו ע״י מלאך המות אם המה יודוך לעולם על נפלאותיך:
פסוק יב:היסופר. כפל דברו רבת פעמים כדרך הנוהים ומקוננים:
פסוק יב:באבדון. הוא הקבר שבו נאבד האדם מזה העולם:
פסוק יג:היודע. וכי יהיה נודע פלאך ע״י כשנהיה בחשכת הקבר וכי נספר צדקתך בארץ נשיה והוא הקבר (כי בהיות האדם שם נשכח מפי הבריו׳):
פסוק יד:ואני. הלא אני שועתי אליך ובכל בוקר תקדים תפלתי לבוא לפניך:
פסוק טו:למה. ר״ל הואיל ואני מתפלל לפניך למה א״כ תעזוב נפשי ביד האויב:
פסוק טז:וגוע מנוער. מעת נערותי אני בגויעה ר״ל זמן ארוך ומעט היו ימי השלוה נשאתי וגו׳. ר״ל אהיה פנוי מעסקי בטורח נשיאת הפחד:
פסוק יז:בעותיך. החרדה הבאה ממך היא כרתה אותי:
פסוק יח:סבוני. החרון והחרדה מסבבים אותי כמים המסבבים גוף העומד בהם:
פסוק יח:יחד. החרון והחרדה:
פסוק יט:הרחקת. כי לא באו אלי לנחמני:
פסוק יט:מיודעי מחשך. כאלו המה במקום חושך שלא אראה אותם: