א לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף׃ ב הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים עוּזֵּ֑נוּ הָ֝רִ֗יעוּ לֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ ג שְֽׂאוּ־זִ֭מְרָה וּתְנוּ־תֹ֑ף כִּנּ֖וֹר נָעִ֣ים עִם־נָֽבֶל׃ ד תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ׃ ה כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ ו עֵ֤דוּת ׀ בִּֽיה֘וֹסֵ֤ף שָׂמ֗וֹ בְּ֭צֵאתוֹ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם שְׂפַ֖ת לֹא־יָדַ֣עְתִּי אֶשְׁמָֽע׃ ז הֲסִיר֣וֹתִי מִסֵּ֣בֶל שִׁכְמ֑וֹ כַּ֝פָּ֗יו מִדּ֥וּד תַּעֲבֹֽרְנָה׃ ח בַּצָּרָ֥ה קָרָ֗אתָ וָאֲחַ֫לְּצֶ֥ךָּ אֶ֭עֶנְךָ בְּסֵ֣תֶר רַ֑עַם אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה׃ ט שְׁמַ֣ע עַ֭מִּי וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל אִם־תִּֽשְׁמַֽע־לִֽי׃ י לֹֽא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר וְלֹ֥א תִ֝שְׁתַּחֲוֶ֗ה לְאֵ֣ל נֵכָֽר׃ יא אָנֹכִ֨י ׀ יְה֘וָ֤ה אֱלֹהֶ֗יךָ הַֽ֭מַּעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַרְחֶב־פִּ֝֗יךָ וַאֲמַלְאֵֽהוּ׃ יב וְלֹא־שָׁמַ֣ע עַמִּ֣י לְקוֹלִ֑י וְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל לֹא־אָ֥בָה לִֽי׃ יג וָֽ֭אֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִיר֣וּת לִבָּ֑ם יֵ֝לְכ֗וּ בְּֽמוֹעֲצוֹתֵיהֶֽם׃ יד ל֗וּ עַ֭מִּי שֹׁמֵ֣עַֽ לִ֑י יִ֝שְׂרָאֵ֗ל בִּדְרָכַ֥י יְהַלֵּֽכוּ׃ טו כִּ֭מְעַט אוֹיְבֵיהֶ֣ם אַכְנִ֑יעַ וְעַ֥ל צָ֝רֵיהֶ֗ם אָשִׁ֥יב יָדִֽי׃ טז מְשַׂנְאֵ֣י יְ֭הוָה יְכַֽחֲשׁוּ־ל֑וֹ וִיהִ֖י עִתָּ֣ם לְעוֹלָֽם׃ יז וַֽ֭יַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵ֣לֶב חִטָּ֑ה וּ֝מִצּ֗וּר דְּבַ֣שׁ אַשְׂבִּיעֶֽךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק ב:
הרנינו. בפה:
פסוק ב:
עוזנו. שהוא לנו למעוז וחוזק:
פסוק ב:
הריעו. בשופר:
פסוק ג:
שאו זמרה. הרימו בפה קול זמרה ותנו קול על התוף וכנור שקולו נעים:
פסוק ד:
בחודש. בהתחלת החודש ר״‎ל ביום הראשון תקעו שופר:
פסוק ד:
בכסה. בזמן המיועד להיות בו יום חג והוא ר״‎ה:
פסוק ה:
כי חק. התקיעה ההיא היא חק גזרת המקום על ישראל כי הוא יום המשפט ובא התקיעה לזרז על התשובה לזכות במשפט:
פסוק ו:
עדות. ביום הזה שמו עדי הזהב על יוסף כמ״‎ש וישם רביד הזהב על צוארו (בראשית מ״א:מ״ב) כי ארז״‎ל בר״‎ה יצא יוסף מבית האסורים:
פסוק ו:
בצאתו. בעת שיצא למשול על ארץ מצרים:
פסוק ו:
שפת. אז היה יוסף משתבח לומר שפת לשון אשר לא ידעתי מעולם הנה עתה אשמע ואבין כי ארז״‎ל שבא גבריאל ולמדו שבעים לשון לפי שכתוב בנמוסי מצרים שאין למשול בהם כ״‎א המכיר בכולן:
פסוק ז:
הסירותי. אמר במקום ה׳‎ בזה היום הסירותי מסבל שכמו של ישראל כי ארז״‎ל בר״‎ה בטלה העבודה מאבותינו במצרים:
פסוק ז:
כפיו. העברתי כפיו מן הדוד ממה שהיה מבשל לאדוניו ועשה לו מלאכת עבד:
פסוק ח:
בצרה. בעת הצרה כשקראת אלי הוצאתיך ממנה:
פסוק ח:
אענך. עניתיך במה שהייתי מסתיר ממך:
פסוק ח:
רעם. בעת עברם בים והיה על המצרים לבדם שנאמר קול רעמך בגלגל (לעיל טז):
פסוק ח:
אבחנך. ר״‎ל עם כי היה בחון וידוע לפני שתחטא במי מריבה עכ״‎ז עניתיך בעברך במי הים:
פסוק ח:
סלה. ר״‎ל וכ״‎כ עד עולם דרכי להושיע בעת צרה עם כי נגלה לפני שיחטא בדומה לה:
פסוק ט:
שמע עמי. אמרתי מאז שמע עמי והנה אתרה לשמוע אמרי:
פסוק ט:
ישראל. ר״‎ל כי אם תשמע לי אתה ישראל:
פסוק יא:
אנכי. ר״‎ל הנה הלא אני המעלך מארץ מצרים וידי בכל משלה ולזה הרחב פיך לשאול ממני כל חפצך ואמלאם אם תשמע לי:
פסוק יב:
ולא שמע. אבל עמי לא שמע לקולי:
פסוק יב:
לא אבה. לא רצה לשמוע לי:
פסוק יג:
ואשלחהו. שלחתים מארצם ללכת בגולה כי הלכו בשרירות לבם ובעצתם הרעה:
פסוק יד:
לו עמי. אם היה עמי שומע לי וגו׳‎:
פסוק טו:
כמעט. כשעור מעט זמן חיש מהר הייתי מכניע אויביהם והייתי משיב ידי על הצרים להכות ולחזור ולהכות:
פסוק טז:
משנאי ה׳‎. השונאים הנחשבים לשונאי ה׳‎ היו אז מכחשים לו לומר שאינם שונאים על כי יפחדו מהעונש:
פסוק טז:
ויהי עתם. עת הטובה ההיא היתה לעולם מבלי הפסק:
פסוק יז:
ויאכילהו. אז היה ה׳‎ מאכיל אותו ממיטב החטים והיה משביעו דבש הזב מן הצור וכן הוא אומר ויניקהו דבש מסלע (דברי׳‎ לב) והוא מדרך משל לומר שהיה רב שפע במקום יובש וצמא אם היו הולכים בדרכי המקום: