פסוק א:לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית, כלי נגינה, שאולי מוצאו בעיר גת, לְאָסָף.
פסוק ב:הַרְנִינוּ, שאו רינה לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ, כוחנו ומבטחנו, הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
פסוק ג:שְׂאוּ קולכם בזִמְרָה, וּתְנוּ, הביאו, או: השמיעו קול, הכו בתֹף, בכִנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל.
פסוק ד:תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ, ראש חודש, שבו מתחדשת הלבנה, בשׁוֹפָר. הכוונה בעיקר לראש השנה, שהוא ראש חודש, ומצוותו בתקיעת שופר. הריעו בשופר בַּכֶּסֶה, בזמן הקבוע המיועד לְיוֹם חַגֵּנוּ. חכמים דרשו 'כסה' מלשון כיסוי הירח המאפיין את החג הזה.
פסוק ה:כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא לתקוע בשופר ולנגן בכלי שיר ביום החג, מִשְׁפָּט, דין הוא לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
פסוק ו:וכאן נזכרים חסדי ה' בעבר, ליחידים ולכלל: מצוות תקיעת השופר היא גם עֵדוּת בִּיהוֹסֵף, יוסף בן יעקב, שה' שָׂמוֹ, מינה אותו, בְּצֵאתוֹ להיות שר וגדול עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. המשורר אומר בשם יוסף: שְׂפַת, שפה שקודם לֹא יָדַעְתִּי, את השפה המדוברת במצרים שהייתה זרה לי, אֶשְׁמָע, רכשתי. המשורר עובר לדבר בשם ה':
פסוק ז:לאחר שיוסף היה כלוא בבית הסוהר, הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ, שחררתי אותו, כַּפָּיו מִלעבוד בדּוּד, בדוודים, בקדרות או בסלים – מלאכות שבהן עסק בבית האסורים, תַּעֲבֹרְנָה, יחדלו.
פסוק ח:והמשורר פונה לעם ישראל בשם ה': בַּצָּרָה, בשעבוד מצרים קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ, הוצאתי אותך, אֶעֶנְךָ אף שקראת בְּסֵתֶר, אני עניתיך בקול רַעַם, או: בהיותי נסתר דיברתי אתך ברעמים. אולי רומז למתן תורה. ועם זאת אֶבְחָנְךָ, ניסיתי אותך עַל מֵי מְרִיבָה, שאמנם היה בהם ניסיון, אך בסופו של דבר עזרתי לך שם. סֶלָה, סימן מוסיקלי, או: אכן.
פסוק ט:שְׁמַע, עַמִּי, וְאָעִידָה, אתרה בָּךְ; יִשְׂרָאֵל, אִם, הלוואי שתִּשְׁמַע לִי. תשועתך תלויה בציותך לי ולתורתי, וזו דרישתי:
פסוק י:לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר, וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר.
פסוק יא:וכאן בא אזכור נוסף של מתן תורה: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. זוהי התמצית של קבלת עול מלכות שמים ותחילת עשרת הדיברות מסיני. אני מבטיח לך כדרך שמבטיחים לילד קטן: אם תקיים זאת – הַרְחֶב פִּיךָ, אם רק תפתח את פיך לבקש מאכל – וַאֲמַלְאֵהוּ, תקבל את כל משאלותיך.
פסוק יב:וְאולם לֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי, וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה, רצה לִי, לעשות את רצוני, לקיים את מצוותי.
פסוק יג:ולכן אֲשַׁלְּחֵהוּ, שחררתי אותם ללכת בִּשְׁרִירוּת לִבָּם, לפי רצונותיהם, יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם, לפי עצותיהם ורעיונותיהם שאינם בדרכי ה'. ואז, בלא תמיכתו של ה', הם צריכים לשאת בתוצאות מעשיהם.
פסוק יד:ומכאן להווה ולעתיד: לוּ, הלוואי, או: אם עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי, לוּ יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ, יתחולל שינוי גדול בגורלם:
פסוק טו:כִּמְעַט, בזמן מועט את אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ, וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב, אטה את יָדִי לשלוט בהם וללחוץ עליהם.
פסוק טז:מְשַׂנְאֵי ה' יְכַחֲשׁוּ לוֹ, יהיו כנועים כל כך שיעדיפו לשקר לו כדי להימנע מעימות אתו. וִיהִי זה עִתָּם, זמן הפורענות שלהם יימשך לְעוֹלָם.
פסוק יז:ואילו בישראל – וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב, מהחלק הטוב ביותר של החִטָּה, וּמִצּוּר, מן הסלע דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ.