מזמור קדום מעת רעה
הפרק הזה, כאשר מעיד עליו הכינוי "יה֘וֹסֵ֤ף", מוצאו מזמן קדום, וסגנונו עושה רושם כי בעת ההיא סר העם מאחרי ה' וילך אחרי אלהי נכר, וגם ה' סר מעל עמו ותהי עת צרה ליעקב.
הַ֭רְנִינוּ לֵא-לֹהִ֣ים עוּזֵּ֑נוּ הָ֝רִ֗יעוּ לֵא-לֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב:
(תהילים פא ב)
"הַ֭רְנִינוּ" - זה דבר המשורר אל המנצחים לצוות על ה(מ)קהלה לרנן.
תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ:
(תהילים פא ד)
גם שׁוֹפָ֑ר תִּקְע֣וּ לכבוד א-להים עוּזֵּ֑נוּ בראש-חודש הנועד לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ.
כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵא-לֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב:
(תהילים פא ה)
הכוונה: אם כי העת אינה מסוגלת לשמחה, כי עת רעה היא, ואם גם אנו לא ראינו בעוז א-להים; אולם "חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵא-לֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב" לזמר לפניו ולהריע לכבודו ביום זה בכל מצב שאנו נתונים בו.
עֵ֤דוּת בִּֽיה֘וֹסֵ֤ף שָׂמ֗וֹ בְּ֭צֵאתוֹ עַל-אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם שְׂפַ֖ת לֹא-יָדַ֣עְתִּי אֶשְׁמָֽע:
(תהילים פא ו)
מקושר עם הקודם, להביע כי אַל לעם להתרעם על המצב הנוכחי הירוד, כי הלא כן העד העיד בנו ה' ו"עֵ֤דוּת בִּֽיה֘וֹסֵ֤ף שָׂמ֗וֹ בְּ֭צֵאתוֹ", אחרי צאתו, "עַל-אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם" - להוציאנו משם.
"שְׂפַ֖ת לֹא-יָדַ֣עְתִּי" - זו שפת העדות שהעיד ה' בישראל במרה, אשר זאת היא להם אז הפעם הראשונה להעיד ה' בם, "אֶשְׁמָֽע" [ראיה חותכת שמדבר פה בעדות שהעיד בם במרה תכף להכנסם אל המדבר, שלא באו ניסי המדבר במספר הניסים שמרמז עליהם בפסוקים דלקמן. לשון "שְׂפַ֖ת לֹא-יָדַ֣עְתִּי" לפי ביאור זה, פירושו, אופן-דיבור שהיה מוזר לי עד הנה, שכן 'שפה', בהוראת אופן־דיבור, מצינו בתרי עשר: "כִּֽי-אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל-עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם ה'..."(צפניה ג ט)]. וסגנון העדות ההיא במרה מסור לנו בתורה בדברים האלה: "וַיֹּאמֶר֩ אִם-שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ה' אֱ-לֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל-חֻקָּ֑יו כָּֽל-הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר-שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא-אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה' רֹפְאֶֽךָ". אולם המשורר מוסר לנו נוסח העדות הנזכר בסגנון מליצי בפסוקים דלקמן.
הֲסִיר֣וֹתִי מִסֵּ֣בֶל שִׁכְמ֑וֹ כַּ֝פָּ֗יו מִדּ֥וּד תַּעֲבֹֽרְנָה: בַּצָּרָ֥ה קָרָ֗אתָ וָאֲחַ֫לְּצֶ֥ךָּ אֶ֭עֶנְךָ בְּסֵ֣תֶר רַ֑עַם אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל-מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה: שְׁמַ֣ע עַ֭מִּי וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל אִם-תִּֽשְׁמַֽע-לִֽי: לֹֽא-יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר וְלֹ֥א תִ֝שְׁתַּחֲוֶ֗ה לְאֵ֣ל נֵכָֽר: אָנֹכִ֨י ה' אֱ-לֹהֶ֗יךָ הַֽ֭מַּעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַרְחֶב-פִּ֝֗יךָ וַאֲמַלְאֵֽהוּ:
(תהילים פא ז-יא)
את לשון הפסוקים האלה שם המשורר בפי ה', ודבר ה' הם להעיד בעמו.
"בַּצָּרָ֥ה קָרָ֗אתָ וָאֲחַ֫לְּצֶ֥ךָּ" - מדבר בצרת ים-סוף ומרמז על הכתוב: "וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל-ה':"(שמות יד י).
"אֶ֭עֶנְךָ בְּסֵ֣תֶר רַ֑עַם" - מרמז על הכתוב: "וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף ה' אֶל-מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם"(שמות יד כד), ומפורש לעיל סוף פרק ע"ז כי ברעם הממם, ככתוב שם: "ק֤וֹל רַעַמְךָ֨ בַּגַּלְגַּ֗ל".
"אֶבְחָֽנְךָ֨ עַל-מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה" - הכוונה: לרמז על מי מרה, שנאמר: "וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה-נִּשְׁתֶּֽה"(שמות טו כד).
שם במרה מצאה מקום העדות שהעיד ה' בישראל, ובהתאם לזה, גם המשורר המרמז על מרה עובר תיכף אל גוף העדות לאמר: "שְׁמַ֣ע עַ֭מִּי וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ...".
ל֗וּ עַ֭מִּי שֹׁמֵ֣עַֽ לִ֑י יִ֝שְׂרָאֵ֗ל בִּדְרָכַ֥י יְהַלֵּֽכוּ: כִּ֭מְעַט אוֹיְבֵיהֶ֣ם אַכְנִ֑יעַ וְעַ֥ל צָ֝רֵיהֶ֗ם אָשִׁ֥יב יָדִֽי: מְשַׂנְאֵ֣י ה' יְכַֽחֲשׁוּ-ל֑וֹ וִיהִ֖י עִתָּ֣ם לְעוֹלָֽם: וַֽ֭יַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵ֣לֶב חִטָּ֑ה וּ֝מִצּ֗וּר דְּבַ֣שׁ אַשְׂבִּיעֶֽךָ:
(תהילים פא יד-יז)
בפסוקים אלו בא להדגיש עוד הפעם כי אך מעשיהם גרמו למצבם הירוד, כי ל֗וּ הלכו בדרכי ה', היה גם הוא מאיר פניו אליהם ומריק עליהם שפע ברכה והצלחה.