פסוק א:מִזְמוֹר לְאָסָף – מראשי המשוררים בזמן דוד. המזמור פותח בהצהרה: אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים, וטוב הוא לְבָרֵי, נקיי לֵבָב, לב.
פסוק ב:קביעה זו איננה פשוטה, שכן נראה שלא תמיד טוב לישראל ולברי לבב. וַאֲנִי, החושב על הדברים האלה, כִּמְעַט נָטָיוּ, פנו, או: נטו ליפול רַגְלָי מן הדרך הנכונה, כְּאַיִן, כמעט שֻׁפְּכוּ, הוצאו מן הנתיב אֲשֻׁרָי, צעדַי.
פסוק ג:התערערתי כִּי כשהסתכלתי בעולם, קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, פורקי העול החיים חיי תענוגות, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה,
פסוק ד:כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת, שרשראות, כבלים האוסרים אותם ומובילים אותם לְמוֹתָם, אדרבא – וּבָרִיא אוּלָם, אונם, כוחם.
פסוק ה:בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ, אין הם שותפים. הם אינם סובלים מהיגיעה המרובה ומהתלאות שיש לאנשים אחרים, וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ. נגעים ומחלות אינם פוגעים בהם.
פסוק ו:לָכֵן – הואיל וחייהם מתנהלים טוב, עֲנָקַתְמוֹ, מקשטת את צווארם גַאֲוָה, יַעֲטָף שִׁית, ערווה, או: בגד חָמָס לָמוֹ, החמס שלהם. הם מתעטפים ומתכבדים בחמס שלהם כמו היה בגד המכסה את הגוף ומכבד את האדם. מריבוי טובה הם משמינים והולכים –
פסוק ז:יָצָא, יצאה ממקומה מֵרוב חֵלֶב, שומן עֵינֵמוֹ, עינם, כביכול. עָבְרוּ, גדשו מַשְׂכִּיּוֹת, ציפיות ומראות, או: חדרי לֵבָב. הרגשתם הדשנה גודשת אותם, והיא מתגלה גם בחוץ.
פסוק ח:אך אותם רשעים יָמִיקוּ, ידברו דברי רקב וסירחון, או: ילעגו וִידַבְּרוּ בְרָע, דברי עֹשֶׁק כאילו מִמָּרוֹם, משמים יְדַבֵּרוּ, בגאוותם. כיוון שיש להם כל טוב ואין הם סובלים מקשיים, דעתם זחוחה, והם מרשים לעצמם לומר מה שירצו:
פסוק ט:שַׁתּוּ, שָׂמו בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם, פיהם מרשה לעצמו לדבר על השמים, וּלְשׁוֹנָם הרעה תִּהֲלַךְ, הולכת ומשתלחת בּיושבי האָרֶץ ואומרת:
פסוק י:"לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ של ה' הֲלֹם, הֵנה, למקומנו, ואז מֵי מָלֵא, גשמי ברכה יִמָּצוּ, יזלו לָמוֹ, להם. אם ישראל ינהגו כמונו, הם יבורכו בברכת השפע שלנו".
פסוק יא:הם גם מביעים דעתם על סדר העולם, וְאָמְרוּ: "אֵיכָה יָדַע אֵל?! כיצד יכול אלוקים לדעת מה קורה בעולם?! וְכי יֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן?! הוא איננו משגיח על הבריות, ואינו מתעניין בדבר".
פסוק יב:הִנֵּה אֵלֶּה – המדברים כך – רְשָׁעִים, וְאלה שַׁלְוֵי עוֹלָם שהִשְׂגּוּ, הגדילו, הרבו חָיִל, כוח, עושר ומעמד.
פסוק יג:ומתיאור ההצלחה וגסות הרוח של הרשעים אסף עובר לדברי הצדיק, המתבונן בהצלחתם של רשעים ובסבלם של צדיקים: אַךְ רִיק, לחינם זִכִּיתִי לְבָבִי, דאגתי שלבי יהיה זך, וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי, נהגתי ביושר ובתום לשווא. הרי אם יש למאמצי אלה תוצאות, הרי הן לרעה.
פסוק יד:ואני, ההולך בדרך הטובה, אֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם. הנגעים פוגעים בי ללא הפסקה, וְתוֹכַחְתִּי, קללָתי מגיעה אלי לַבְּקָרִים, בוקר בוקר.
פסוק טו:אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה, אמנה את הדברים כְמוֹ שהם, ואפרט את כל צרותיהם של הצדיקים, הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי. במניית ייסורי הצדיקים באוזני בניהם, אשחית אותם.
פסוק טז:וָאֲחַשְּׁבָה, וכשאני מתבונן בעצמי בסדר העולם ורוצה לָדַעַת זֹאת – עָמָל, בלתי נכון, חסר ערך וחסר צדק הוּא המצב בְעֵינָי.
פסוק יז:אולם המשורר מוסיף: המחשבות האלו מטרידות אותי עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל. ובהגיעי אל מקדש ה', שם אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם של הרשעים והצדיקים, או: לסופם של דברים. במקום הקדוש, שבו ה' מתגלה, אני זוכה להבין את פשר הצלחתם של הרשעים וסבלם של הצדיקים.
פסוק יח:באשר לרשעים – אַךְ בַּחֲלָקוֹת, דברים נעימים תָּשִׁית, אתה, ה', מניח לָמוֹ, להם. אתה מפתה אותם, והם נכשלים עד אשר לבסוף הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת, שואה, חורבן.
פסוק יט:ובנפילתם אני רואה אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה, לשממה כְרָגַע, ברגע אחד, סָפוּ תַמּוּ, באו לסופם, כלו מִן בַּלָּהוֹת, מתוך אימה ובהלה.
פסוק כ:כַּחֲלוֹם הנראה מֵהָקִיץ, לאחר שהחולם התעורר, כתעתועים והזיות נראים כל גדולתם ותפארתם, כאשר מתגלה אתה, אֲדֹנָי, בָּעִיר, כשאת צַלְמָם של הרשעים הללו תִּבְזֶה. שגשוגם של הרשעים זמני, ובסופו של דבר הם ייפלו.
פסוק כא:ובאשר לצדיק – כִּי, כאשר יִתְחַמֵּץ לְבָבִי, אני מרגיש בלבי חמיצות, מרירות, וְכִלְיוֹתַי, מקום העצה והמחשבה שבתוכי אֶשְׁתּוֹנָן, מתמלאות במחשבות, או: נדקרות, נפגעות, משום שאינני יודע דבר על גורלו של הצדיק, אני מזכיר לעצמי:
פסוק כב:וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע את סתריך, ה'. יתר על כן, כמו בְּהֵמוֹת מונהגות חסרות בינה והשגה הָיִיתִי עִמָּךְ, אני הולך אתך.
פסוק כג:לכאורה, הליכה זו אחר ה', בלי טעם ודעת, אינה נושאת עמה הישגים נראים לעין, ואולם בעצם ההליכה הזו יש לי הזכות הגדולה – אֲנִי תָמִיד יחד עִמָּךְ, אף שאינני מבין ואינני יודע. כיוון שאני הולך אחריך – אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי להוליך אותי.
פסוק כד:בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי, תדריך אותי בדרך הראויה למקום הנכון, וְאַחַר, אל הכָּבוֹד תִּקָּחֵנִי.
פסוק כה:בשעה שאדם מעמיק דעתו באהבת ה' ובתשוקה אליו, ענייני העולם, הצרות והמחסור של הצדיקים, או העובדה שאין הם זוכים להישגים חיצוניים, מאבדים את משמעותם. הרי מִי לִי מלבדך בַשָּׁמָיִם, שאחפוץ לזכות בו, וְכל אותם דברים אחרים שיכולים להיות עִמְּךָ: עושר, כבוד, הצלחה לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ.
פסוק כו:כָּלָה, תם שְׁאֵרִי, בשרי וּלְבָבִי, אין עוד חשיבות לגופי ולרוחי משום שצוּר לְבָבִי, היסוד, המוקד של לבי וְחֶלְקִי הוא אֱלֹהִים לְעוֹלָם.
פסוק כז:כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ, אלה המתרחקים ממך בסופו של דבר יֹאבֵדוּ בעולם הזה וכל שכן לנצח. הִצְמַתָּה, השמדת כָּל זוֹנֶה, מי שסוטה מִמֶּךָּ. לעומת רחקיך, הקשר שלי אתך הוא יסודי ונצחי, ואינו תלוי בגורמים חולפים.
פסוק כח:ואילו אֲנִי, שאוהב ה' אני, קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב. עצם הקִּרבה אל ה' היא בעיני הטוב הגדול מכול. שַׁתִּי, שמתי בַּאדֹנָי אלוהים את מַחְסִי, בטחתי בחסותך, לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ, מפעליך, שליחותך. עברתי אפוא מן ההסתכלות בעולם החיצוני, שלפיו נראה כי הרשעים עולים ומצליחים, אל עולמי הפנימי, ואני נוכח לדעת שקרבת אלוקים היא הטוב הגדול מכול.