בעקבות המהפכה של יהוידע הכהן
הגיונות בעקבות המהפכה המדינית (מלכים ב יא) שיצאה מבית ה' מאת יהוידע כהן הראש, להסיר את עתליהו המרשעת ואת שריה הרשעים משלטונם, ולהמליך תחתיה את יואש, מושל ביראת א-להים. אל יחס הפרק אל אותה המהפכה מוכיחים פסוקים י"ז וכ' שאינם מוצאים ביאור אלא מתוך יחס זה.
מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אַ֤ךְ ט֭וֹב לְיִשְׂרָאֵ֥ל אֱלֹהִ֗ים לְבָרֵ֥י לֵבָֽב׃
(תהילים עג א)
זהו הלימוד היוצא מן המהפכה הנ"ל.
כִּ֤י אֵ֖ין חַרְצֻבּ֥וֹת לְמוֹתָ֗ם וּבָרִ֥יא אוּלָֽם׃
(תהילים עג ד)
כִּ֤י בחייהם אֵ֖ין מסתבכים קשרים (חַרְצֻבּ֥וֹת) בצורת חלאים לסבב מותם, אלא וּבָרִ֥יא אוּלָֽם כל ימי חייו (רש"י).
לָ֭כֵן עֲנָקַ֣תְמוֹ גַאֲוָ֑ה יַעֲטָף־שִׁ֝֗ית חָמָ֥ס לָֽמוֹ׃
(תהילים עג ו)
נראה לי כי "שִׁ֝֗ית" היא תמונה אחרת מ"שת", כמו "ניר" מ"נר", "חין" מ"חן". ובנוגע לשת, שהוא כינוי לערוה (וראה משלי ז י), מצינו בישעיה התואר "חשופי שת"(ישעיה כ ד) לסימן שביה ועבדות. אם כן כיסוי ועיטוף השת הוא סימן חירות וכבוד. ויבואר לפי זה, "יַעֲטָף־שִׁ֝֗ית חָמָ֥ס" – כי הם מתכבדים בחמס, כמי שמתכבד בעיטוף השת, וזה על דרך "עֲנָקַ֣תְמוֹ גַאֲוָ֑ה" שבראש הפסוק.
יָ֭צָא מֵחֵ֣לֶב עֵינֵ֑מוֹ עָ֝בְר֗וּ מַשְׂכִּיּ֥וֹת לֵבָֽב׃
(תהילים עג ז)
"עָ֝בְר֗וּ מַשְׂכִּיּ֥וֹת לֵבָֽב" – הכוונה: עיניהם ראו בטובה למעלה מה שליבם היה סוכה ומצפה (רש"י).
יָמִ֤יקוּ ׀ וִידַבְּר֣וּ בְרָ֣ע עֹ֑שֶׁק מִמָּר֥וֹם יְדַבֵּֽרוּ׃
(תהילים עג ח)
"יָמִ֤יקוּ" – יש מפרשים שהוא מלשון מוקיון (ע"ז יח:), ופירושו לפי זה 'יתלוצצו'.
"מִמָּר֥וֹם יְדַבֵּֽרוּ׃" – בגאווה ובגודל לבב יְדַבֵּֽרוּ. על כוונה זו של "מִמָּר֥וֹם יְדַבֵּֽרוּ׃" מגלה היפוכו, "מארץ תדברי" בכתוב "ושפלת מארץ תדברי"(ישעיה כט ד), שם לשון זו מורה על דיבור מתוך שפלות. אם כן היפוכו, "מִמָּר֥וֹם יְדַבֵּֽרוּ׃", מורה על דיבור מתוך גאוה וגדלות.
שַׁתּ֣וּ בַשָּׁמַ֣יִם פִּיהֶ֑ם וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם תִּֽהֲלַ֥ךְ בָּאָֽרֶץ׃
(תהילים עג ט)
שַׁתּ֣וּ בַשָּׁמַ֣יִם פִּיהֶ֑ם – שמדברים הם עתק על הַיֹּשְׁבִי בשמים (השווה תהילים קכג א).
"וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם תִּֽהֲלַ֥ךְ בָּאָֽרֶץ׃" – שדברי חירוף וגידוף שלהם הולכים ומתפשטים בָּאָֽרֶץ.
לָכֵ֤ן ׀ ישיב (יָשׁ֣וּב) עַמּ֣וֹ הֲלֹ֑ם וּמֵ֥י מָ֝לֵ֗א יִמָּ֥צוּ לָֽמוֹ׃
וְֽאָמְר֗וּ אֵיכָ֥ה יָדַֽע־אֵ֑ל וְיֵ֖שׁ דֵּעָ֣ה בְעֶלְיֽוֹן׃
(תהילים עג י-יא)
לָכֵ֤ן, יען כי דברי חירופיהם מוצאים מהלכים בין הבריות (השווה זכריה ג ז), יָשׁ֣וּב עַמּ֣וֹ חוג קרוביו ומיודעיו של הרשע, הֲלֹ֑ם, אל שטח המחשבות של הרשע.
"וּמֵ֥י מָ֝לֵ֗א יִמָּ֥צוּ לָֽמוֹ׃" – "וּמֵ֥י" חסר מ"ם השימוש, כאילו היו כתוב 'וּממֵי מָ֝לֵ֗א יִמָּ֥צוּ לָֽמוֹ', והכוונה: שמדעות הרשע מתמצה גם לָֽמוֹ לומר, "אֵיכָ֥ה יָדַֽע־אֵ֑ל וְיֵ֖שׁ דֵּעָ֣ה בְעֶלְיֽוֹן׃".
אִם־אָ֭מַרְתִּי אֲסַפְּרָ֥ה כְמ֑וֹ הִנֵּ֤ה ד֭וֹר בָּנֶ֣יךָ בָגָֽדְתִּי׃
(תהילים עג טו)
"ד֭וֹר" חסר בי"ת השימוש, והכוונה: אִם־אָ֭מַרְתִּי אֲסַפְּרָ֥ה כמות שהם את כל הרהורי הכפירה המנקרים במוחות הִנֵּ֤ה בדוֹר בָּנֶ֣יךָ בָגָֽדְתִּי, בתתי אותם לבנים כחשים.
עַד־אָ֭בוֹא אֶל־מִקְדְּשֵׁי־אֵ֑-ל אָ֝בִ֗ינָה לְאַחֲרִיתָֽם׃
(תהילים עג יז)
כי משם, ממקדש ה', יצאה המהפכה של יהוידע, ששמה קץ לגדולת הרשעים, והרימה קרן הצדיקים.
אֵ֤יךְ הָי֣וּ לְשַׁמָּ֣ה כְרָ֑גַע סָ֥פוּ תַ֝֗מּוּ מִן־בַּלָּהֽוֹת׃
(תהילים עג יט)
נראה לפרש כי עניין "בַּלָּהֽוֹת" מושאל מאמונת עמים רבים [וצא וראה כי הנביאים ישעיה (ישעיה יז יד) ויחזקאל (יחזקאל כו כא; יחזקאל כז לו; יחזקאל כח יט) אכן לא השתמשו בלשון "בלהה" אלא ביחס אל עמי נכר; ואל תתמה על החפץ, כי הנביא או המשורר משתמש בדברי קדשו בילדי דמיונות נכרים, שהרי ישעיהו הכניס לתוך נבואתו על בבל ציור שלם המושאל כולו בלי ספק מדמיונות עמי הקדם: "שְׁא֗וֹל מִתַּ֛חַת רָגְזָ֥ה לְךָ֖ לִקְרַ֣את בּוֹאֶ֑ךָ עוֹרֵ֨ר לְךָ֤ רְפָאִים֙ כׇּל־עַתּ֣וּדֵי אָ֔רֶץ הֵקִים֙ מִכִּסְאוֹתָ֔ם כֹּ֖ל מַלְכֵ֥י גוֹיִֽם׃..."(ישעיה יד ט)], ועקבותיה נודעו באמונת הגרמנים, כי בתחתיות הארץ ממשלת השאול, והשאול מיושבת מבלהות (=רוחות), מן מלאכי חבלה, שמלכם הוא השאול (ראה איוב יח ד), ובלהות אלה מתגנבות כפעם בפעם בלט מארץ נשיה אל ארץ החיים, ופה הן עושות כרגע מעשיהן הזרים להפיץ בלהות בין החיים, ובן רגע הן מתחמקות ואינן; ועל דרך זה ראש הפסוק, "אֵ֤יךְ הָי֣וּ לְשַׁמָּ֣ה כְרָ֑גַע", וסופו, "סָ֥פוּ תַ֝֗מּוּ מִן־בַּלָּהֽוֹת׃", מתאימים יחד (ועולה יפה גם בפסוקים מיחזקאל שהפנינו אליהם).
כַּחֲל֥וֹם מֵהָקִ֑יץ אֲ֝-דֹנָי בָּעִ֤יר ׀ צַלְמָ֬ם תִּבְזֶֽה׃
(תהילים עג כ)
"כַּחֲל֥וֹם מֵהָקִ֑יץ" – כַּחֲל֥וֹם הבזוי על המקיץ, ומרגיש כי אין ממש בחלומו, ככה אֲ֝-דֹנָי בָּעִ֤יר, בירושלים, צַלְמָ֬ם, צלם הבעל שעשו להם עתליה ושריה הרשעים, תִּבְזֶֽה. כי אכן היה הצלם לבוז מיד שנהפך לב העם על ידי מהפכת יהוידע לעבוד את ה' ולהיות לו לעם, ככתוב שם: "וַיִּכְרֹ֨ת יְהֽוֹיָדָ֜ע אֶֽת־הַבְּרִ֗ית בֵּ֤ין יְ-הוָה֙ וּבֵ֤ין הַמֶּ֨לֶךְ֙ וּבֵ֣ין הָעָ֔ם לִֽהְי֥וֹת לְעָ֖ם לַֽי-הוָ֑ה וּבֵ֥ין הַמֶּ֖לֶךְ וּבֵ֥ין הָעָֽם׃ וַיָּבֹ֣אוּ כָל־עַם֩ הָאָ֨רֶץ בֵּית־הַבַּ֜עַל וַֽיִּתְּצֻ֗הוּ אֶת־מִזְבְּחֹתָ֤ו וְאֶת־צְלָמָיו֙ שִׁבְּר֣וּ הֵיטֵ֔ב וְאֵ֗ת מַתָּן֙ כֹּהֵ֣ן הַבַּ֔עַל הָֽרְג֖וּ לִפְנֵ֣י הַֽמִּזְבְּח֑וֹת וַיָּ֧שֶׂם הַכֹּהֵ֛ן פְּקֻדֹּ֖ת עַל־בֵּ֥ית יְ-הוָֽה׃"(מלכים ב יא יז-יח).
וכפי שהקדמנו שפסוק זה מפרקנו מתבאר רק ביחס למהפכת יהוידע, צא ודקדק כי בין כל המבטאים הנמצאים בנביאים ראשונים לסימן סמלי אלהות, פסל, מצבה, שיקוץ וכו', לא נמצא לשון "צלם" אלא בפסוקים אלו במלכים.
בַּעֲצָתְךָ֥ תַנְחֵ֑נִי וְ֝אַחַ֗ר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי׃
(תהילים עג כד)
וְ֝אַחַ֗ר כָּב֥וֹד (על דרך הלשון ביחזקאל ג כג) תִּקָּחֵֽנִי, בלכתך אתה לפני (מתאים אל סגנון הלשון במלכים ב כג ג) להורני הדרך אלך בה. ומתאים לפי זה סוף הפסוק אל ראשו.
מִי־לִ֥י בַשָּׁמָ֑יִם וְ֝עִמְּךָ֗ לֹא־חָפַ֥צְתִּי בָאָֽרֶץ׃
(תהילים עג כה)
לעומת הטובה החומרית של הרשע, הטובה הרוחנית העליונה שזכה אליה המשורר בהיות ה' מנת חלקו. כי "מִי־לִ֥י בַשָּׁמָ֑יִם" – כשיאסוף ה' נשמתו ויקחנו אליו (תהילים מט טז), מי לו שם מלבד ה'. וגם פה "בָאָֽרֶץ׃", לא יחפוץ עם ה' כלום, באשר כל חפצי האדם פחותי ערך הם לגבי ערך אושר זה.