א לַ֭מְנַצֵּחַ שִׁ֣יר מִזְמ֑וֹר הָרִ֥יעוּ לֵ֝אלֹהִים כָּל־הָאָֽרֶץ׃ ב זַמְּר֥וּ כְבֽוֹד־שְׁמ֑וֹ שִׂ֥ימוּ כָ֝ב֗וֹד תְּהִלָּתֽוֹ׃ ג אִמְר֣וּ לֵ֭אלֹהִים מַה־נּוֹרָ֣א מַעֲשֶׂ֑יךָ בְּרֹ֥ב עֻ֝זְּךָ֗ יְֽכַחֲשׁ֖וּ לְךָ֣ אֹיְבֶֽיךָ׃ ד כָּל־הָאָ֤רֶץ ׀ יִשְׁתַּחֲו֣וּ לְ֭ךָ וִֽיזַמְּרוּ־לָ֑ךְ יְזַמְּר֖וּ שִׁמְךָ֣ סֶֽלָה׃ ה לְכ֣וּ וּ֭רְאוּ מִפְעֲל֣וֹת אֱלֹהִ֑ים נוֹרָ֥א עֲ֝לִילָ֗ה עַל־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ ו הָ֤פַךְ יָ֨ם ׀ לְֽיַבָּשָׁ֗ה בַּ֭נָּהָר יַֽעַבְר֣וּ בְרָ֑גֶל שָׁ֝֗ם נִשְׂמְחָה־בּֽוֹ׃ ז מֹ֘שֵׁ֤ל בִּגְבוּרָת֨וֹ ׀ עוֹלָ֗ם עֵ֭ינָיו בַּגּוֹיִ֣ם תִּצְפֶּ֑ינָה הַסּוֹרְרִ֓ים ׀ אַל־ירימו (יָר֖וּמוּ) לָ֣מוֹ סֶֽלָה׃ ח בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים ׀ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְ֝הַשְׁמִ֗יעוּ ק֣וֹל תְּהִלָּתֽוֹ׃ ט הַשָּׂ֣ם נַ֭פְשֵׁנוּ בַּֽחַיִּ֑ים וְלֹֽא־נָתַ֖ן לַמּ֣וֹט רַגְלֵֽנוּ׃ י כִּֽי־בְחַנְתָּ֥נוּ אֱלֹהִ֑ים צְ֝רַפְתָּ֗נוּ כִּצְרָף־כָּֽסֶף׃ יא הֲבֵאתָ֥נוּ בַמְּצוּדָ֑ה שַׂ֖מְתָּ מוּעָקָ֣ה בְמָתְנֵֽינוּ׃ יב הִרְכַּ֥בְתָּ אֱנ֗וֹשׁ לְרֹ֫אשֵׁ֥נוּ בָּֽאנוּ־בָאֵ֥שׁ וּבַמַּ֑יִם וַ֝תּוֹצִיאֵ֗נוּ לָֽרְוָיָֽה׃ יג אָב֣וֹא בֵיתְךָ֣ בְעוֹל֑וֹת אֲשַׁלֵּ֖ם לְךָ֣ נְדָרָֽי׃ יד אֲשֶׁר־פָּצ֥וּ שְׂפָתָ֑י וְדִבֶּר־פִּ֝֗י בַּצַּר־לִֽי׃ טו עֹ֘ל֤וֹת מֵחִ֣ים אַעֲלֶה־לָּ֭ךְ עִם־קְטֹ֣רֶת אֵילִ֑ים אֶ֥עֱשֶֽׂה בָקָ֖ר עִם־עַתּוּדִ֣ים סֶֽלָה׃ טז לְכֽוּ־שִׁמְע֣וּ וַ֭אֲסַפְּרָה כָּל־יִרְאֵ֣י אֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁ֖ר עָשָׂ֣ה לְנַפְשִֽׁי׃ יז אֵלָ֥יו פִּֽי־קָרָ֑אתִי וְ֝רוֹמַ֗ם תַּ֣חַת לְשׁוֹנִֽי׃ יח אָ֭וֶן אִם־רָאִ֣יתִי בְלִבִּ֑י לֹ֖א יִשְׁמַ֣ע ׀ אֲדֹנָֽי׃ יט אָ֭כֵן שָׁמַ֣ע אֱלֹהִ֑ים הִ֝קְשִׁ֗יב בְּק֣וֹל תְּפִלָּתִֽי׃ כ בָּר֥וּךְ אֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הֵסִ֘יר תְּפִלָּתִ֥י וְ֝חַסְדּ֗וֹ מֵאִתִּֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
למנצח שיר מזמור, לא נזכר שם מחברו, ולדעתי מחברו הוא מנשה בן חזקיה, שנזכר (דברי הימים ב ל״ג:י״א) כי הביא ה' עליו את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדוהו בחוחים ויאסרוהו בנחושתים ויביאוהו בבלה, וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד וכו', ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ה' הוא האלהים ויבן את מזבח ה' ויזבח עליו זבחי שלמים ותודה, ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלהי ישראל, ושם מבואר כי תפלתו והעתר לו הנם כתובים עלי דברי חוזי, והוא השיר הנמצא פה, ונחלק לד' חלקים א. מזכיר הנהגת ה' הכללית ע"פ הטבע (עד מלת סלה פ"ה), ב. מזכיר ההנהגה הנסיית (עד מלת סלה פ' ז'), ג. מדבר אל העמים ומספר מה שעבר עליו מהמאסר וההצלה (עד מלת סלה פט"ו), ד. מדבר אל ישראל (עד סוף הסי'), הריעו לאלהים, קבלו מלכותו, שהתרועה מורה על קבלת המלך, כי הוא מלך כל הארץ:
פסוק ב:
זמרו, הנה הכרת ה' תהיה משני פנים, א. ע"י הבריאה הכללית שהנברא מעיד שי"ל בורא וזה יודע גם עפ"י מחקר השכל שיש עלת העלות וסבת הסבות לכל הנמצאים, אולם מן החקירה לא יוכל לברר שהוא מנהיג את העולם ברצון, כי חכמי יון התפלספו שהעולם עמד ממנו בהכרח כצל מהשמש, וחייבו זה מעוצם גדולת הסבה הראשונה, שזה מחייב לפי דעתם שלא יתייחס לו רצון או אהבה ושנאה וכונה, ושלא ידע דבר מזה העולם השפל, וע"כ יאמרו שראוי אליו הרוממות והכבוד מצד שהוא הסבה הראשונה אבל לא היראה אחר שאינו משגיח ומנהיג, על זה אמר תחלה זמרו כבוד שמו ושימו כבוד תהלתו, שתהלתו יהיה הכבוד המחוייב לו מצד שהוא סבת הדברים כולם, אבל שב לאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, שיחויב ג"כ שייראו מפני מעשיך כי אתה ג"כ המנהיג והמשגיח ומושל ועושה כחפצו, הגם שברוב עוזך יכחשו לך אויביך, שאויביך האפיקורסים יכחישו לך ויאמרו שהעולם קדמון, ושהכל מחויב, ושאינך יודע מאומה מן הנהגת העולם, וזה יאמרו ע"י רוב עוזך, שעפ"ז יחייבו בעיונם שלפי עוזך וגדולתך אתה מרומם מכל חפץ וכונה, וייחסו ההנהגה אל המערכת, ובטעות זה היה מנשה ג"כ שלכן עבד לצבא השמים שחשב שהם מנהיגים את העולם, וכחש הנהגת ה' והשגחתו, אבל מעתה כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך, כי יכירו שאתה המנהיג הכל כרצונך, ולא יזמרו לאלהים אחרים רק יזמרו שמך, סלה סיום הענין: (חלק ב') לכו, יאמר שהגם שמן ההנהגה הטבעיית לא יכירו העמים השגחת ה' ומוראו, לכו וראו מפעלות אלהים על בני אדם, נורא עלילה, שעל ידי הפעולות שעשה בעבור בני אדם, על ידם תראו שהוא נורא עלילה, שלא לבד שיחויב לו הכבוד, כי יחוייב לו גם היראה, כי בידו לשנות הטבע ולהנהיג הנהגה נסיית בהשגחתו על בני אדם, ולעשות עלילות נוראות, והוא כי הפך ים ליבשה בשביל ישראל, וכן נהר יעברו ברגל, שבני אדם עברו את הירדן ברגלם, שם נשמחה בו, כי הכרנו שהוא משגיח על פרטי בני אדם ומשנה הטבע בעבורם, שם הכרנו כי הוא מושל בגבורתו עולם, שהוא מושל על העולם והטבע נכנעת תחתיו, ושיש בידו גבורה להכניע חקות הטבע, וכן כמו שעשה נסים לישראל כן עיניו בגוים תצפינה, להשיב להם כרעתם, ולכן מעתה הסוררים אל ירומו למו, אל ירימו את עיני ה' לומר שעיניו אינם משגיחות בעולם השפל כי רם על כל גוים ה', כי באמת עיניו ישפילו לראות גם כל הנעשה בארץ, סלה סיום הענין: (חלק ג') ברכו, אתם עמים ברכו את אלהינו המשגיח עלינו בהשגחה פרטית (לא לבד על כללות הגוים כי גם על אישים פרטיים), והשמיעו קול תהלתו, יצייר את התהלה כעצם מופשט נותנת קול בשבחי ה', אתם השמיעו והכריזו קולה לרבים:
פסוק ט:
השם נפשנו בחיים הגם שהיינו בסכנה גדולה ע"י האויב, וגם לא נתן למוט רגלנו, שע"י היסורין שב בתשובה ולא מט עוד מדרך ה':
פסוק י:
כי בחנתנו אלהים, מצייר הצירוף שצרף אותו ביסורין כדמיון צירוף הכסף באש להסיר ממנו הסיגים ויצא לצורף כלי, (בשגם לקבלת חז"ל שמלך בבל השליך את מנשה בדוד של נחושת והסיק האש תחתיו):
פסוק יא:
הבאתנו במצודה הוא בית הסוהר, שמת מועקה במתנינו, הקיף את מתניו בברזל סביב בל יוכל לזוז ממקומו:
פסוק יב:
הרכבת אנוש לראשנו, הוא שר הסוהר שישב על ראשו וענהו ביסורים, באנו באש ובמים שהסיקו תחתיו את האש ואח"כ השליכו אותו אל המים לענותו, (וגם שאחז משל צירוף הכסף כמו שכתוב בפסוק י', ודרך הוא שאחר שמוציאים אותו מן האש נותנים אותו במים לחזקו), ותוציאנו לרויה, שיצא משם והוחזר אל מלכותו:
פסוק יג:
(יג-טו) אבוא ביתך בעולות, שמעתה הקריב עולות על מזבח ה' כנ"ל, ואשלם לך נדרי אשר פצו שפתי שאז דברתי לאמר, ונדרתי, כי עולות מיחים אעלה לך: (חלק ד) לכו שמעו כל יראי אלהים ואספרה אשר עשה לנפשי, עתה יספר אל ישראל איך קבלו ה' בתשובה, ואיך נתודע לו השגחת ה', וכמ"ש ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלהי ישראל:
פסוק יז:
אליו פי קראתי, וזה כמ"ש חז"ל שתחלה קרא לכל ע"ז שבעולם וכשראה שלא נענה קרא אל ה', ואז בעת שאליו קראתי בפי, ויותר מזה בעת שרומם תחת לשוני, שעדיין לא הוצאתי הדברים מן הפה רק שהיה הדבור תחת הלשון שהיא פנימי מן הפה, והלשון התחיל לרומם ע"י הדבור:
פסוק יח:
און, ובארו חז"ל שאמר בתפלתו שאם לא יעזרהו ה' ידע שהוא כאלהי העכו"ם ואינו שומע תפלה, וא"כ היה אז מסופק עדיין בלבו אם ה' שומע תפלה, וז"ש הגם שראיתי עדיין און בלבי שנסתפקתי אם לא ישמע ה', שלא האמנתי עדיין בבירור שה' שומע תפלה:
פסוק יט:
אכן (ראיתי) כי שמע ה', וידע עניני, וגם הקשיב בקול תפלתי, תיכף שהחילותי להתפלל, וקבלני בתשובה והחזירני למלכותי:
פסוק כ:
ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי, הגם שהיה מן הדין שלא יקבל תפלתי, לא הסירה מפניו כי לא הסיר חסדו מאתי, שלא עשה לי ע"פ הדין והמשפט רק מצד חסדו הגדול אע"פ שלא הייתי ראוי לכך: