הודאה לה' על ההצלה מהרעש והטובות שצמחו ממנו
הרעש, שמדובר בו גם בפרק הקודם, ושנלווה בשעת מעשה מאש הררי געש [כאמור עוד: "קול ה' חוצב להבות אש" (תהילים כט ז), "עגלות ישרוף באש" (תהילים מט ח)] ואחרי-כן ממטרות עוז [כנאמר: "ה' למבול ישב" (תהילים כט י)], פגע גם בחבל ארץ ישראל הסמוך לארץ ארם; אפס לגבי היושבים שם הייתה פעולת הרעש לטובה: כי מחנה של אויב הבא מארם, שהבקיע אל גבול ישראל והצר ליושבי החבל ההוא, נפגע קשה על ידי הרעש והוכרח לשוב אל עקבו. והעד על זה, הלשון, פרק מ"ו לעיל ולשונו שם: "עַל־כֵּ֣ן לֹא־נִ֭ירָא בְּהָמִ֣יר אָ֑רֶץ וּבְמ֥וֹט הָ֝רִ֗ים בְּלֵ֣ב יַמִּֽים׃ יֶהֱמ֣וּ יֶחְמְר֣וּ מֵימָ֑יו יִֽרְעֲשֽׁוּ־הָרִ֖ים בְּגַאֲוָת֣וֹ סֶֽלָה׃ ... לְֽכוּ־חֲ֭זוּ מִפְעֲל֣וֹת יְ-הוָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֖ם שַׁמּ֣וֹת בָּאָֽרֶץ׃ מַשְׁבִּ֥ית מִלְחָמוֹת֮ עַד־קְצֵ֪ה הָ֫אָ֥רֶץ קֶ֣שֶׁת יְ֭שַׁבֵּר וְקִצֵּ֣ץ חֲנִ֑ית עֲ֝גָל֗וֹת יִשְׂרֹ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ הַרְפּ֣וּ וּ֭דְעוּ כִּי־אָנֹכִ֣י אֱ-לֹהִ֑ים אָר֥וּם בַּ֝גּוֹיִ֗ם אָר֥וּם בָּאָֽרֶץ׃"(תהילים מו ג-ד,ט-יא).
מחבל ההוא נאסף עתה קהל בבית ה' לזמר לפניו הישועה מרעש ומאויב ולהודות על שפע הברכה שהריקו הגשמים גם שם.
זַמְּר֥וּ כְבֽוֹד-שְׁמ֑וֹ שִׂ֥ימוּ כָ֝ב֗וֹד תְּהִלָּתֽוֹ:
(תהילים סו ב)
"שִׂ֥ימוּ כָ֝ב֗וֹד תְּהִלָּתֽוֹ" - שִׂ֥ימוּ לו כָ֝ב֗וֹד בתְּהִלָּתוֹ, וחסר "תְּהִלָּתֽוֹ" בי"ת השימוש.
לְכ֣וּ וּ֭רְאוּ מִפְעֲל֣וֹת אֱ-לֹהִ֑ים נוֹרָ֥א עֲ֝לִילָ֗ה עַל-בְּנֵ֥י אָדָֽם:
(תהילים סו ה)
נאמר, כאשר מעיד הפסוק הבא, בנוגע אל הרעש. וצא וראה כי גם בפרק מ"ו השתמש המשורר בנוגע לרעש בסגנון כזה: "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ"(תהילים מו ט).
הָ֤פַךְ יָ֨ם לְֽיַבָּשָׁ֗ה בַּ֭נָּהָר יַֽעַבְר֣וּ בְרָ֑גֶל שָׁ֝֗ם נִשְׂמְחָה-בּֽוֹ:
(תהילים סו ו)
"הָ֤פַךְ יָ֨ם לְֽיַבָּשָׁ֗ה" - כי הרעש העלה, כדרכו לפעמים, איים בים.
"בַּ֭נָּהָר יַֽעַבְר֣וּ בְרָ֑גֶל" - כי בסיבת הרעש נשקעו המים בנהר השוטף בחבל ההוא, והזכירו הופעות אלה בייחוד משום שהן מזכירות להן הנפלאות מני קדם: קריעת ים סוף וקריעת הירדן.
"שָׁ֝֗ם נִשְׂמְחָה-בּֽוֹ:" - כי באותו חבל גרם הרעש לתשועה מיד האויב.
כל המבארים מפרשים את הביטויים: "הָ֤פַךְ יָ֨ם לְֽיַבָּשָׁ֗ה", "בַּ֭נָּהָר יַֽעַבְר֣וּ בְרָ֑גֶל", על קריעת ים סוף בשעת יציאת מצרים, ועל קריעת הירדן בשעת כניסתם לארץ; אבל אין "לְכ֣וּ וּ֭רְאוּ מִפְעֲל֣וֹת אֱ-לֹהִ֑ים..." מראה פנים לפרש הכוונה על הנפלאות מימי קדם.
מֹ֘שֵׁ֤ל בִּגְבוּרָת֨וֹ עוֹלָ֗ם עֵ֭ינָיו בַּגּוֹיִ֣ם תִּצְפֶּ֑ינָה הַסּוֹרְרִ֓ים אַל-יָר֖וּמוּ לָ֣מוֹ סֶֽלָה:
(תהילים סו ז)
השגחת ה' צופיה לבל ירימו הגוים הַסּוֹרְרִ֓ים ראש על ישראל לאורך ימים.
בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים אֱ-לֹהֵ֑ינוּ וְ֝הַשְׁמִ֗יעוּ ק֣וֹל תְּהִלָּתֽוֹ:
(תהילים סו ח)
אם כי הטובה נתייחדה רק לישראל, בכל זאת תוקף התלהבותם ממריצם להזמין גם את העמים האחרים להשתתף איתם בהלל והודות לה' [ועל זה גם לקמן פרק קט"ז].
הֲבֵאתָ֥נוּ בַמְּצוּדָ֑ה שַׂ֖מְתָּ מוּעָקָ֣ה בְמָתְנֵֽינוּ: הִרְכַּ֥בְתָּ אֱנ֗וֹשׁ לְרֹ֫אשֵׁ֥נוּ בָּֽאנוּ-בָאֵ֥שׁ וּבַמַּ֑יִם וַ֝תּוֹצִיאֵ֗נוּ לָֽרְוָיָֽה:
(תהילים סו יא-יב)
"הֲבֵאתָ֥נוּ בַמְּצוּדָ֑ה שַׂ֖מְתָּ מוּעָקָ֣ה בְמָתְנֵֽינוּ: הִרְכַּ֥בְתָּ אֱנ֗וֹשׁ לְרֹ֫אשֵׁ֥נוּ" - נאמר בנוגע למחנה האויב.
"בָּֽאנוּ-בָאֵ֥שׁ וּבַמַּ֑יִם" - בנוגע לרעש, שנלווה מאש דליקות ואש הרי געש, ומשטף מי גשמים.
"וַ֝תּוֹצִיאֵ֗נוּ לָֽרְוָיָֽה" - שהוצאתנו מכל הפורעניות שעברו עלינו.
"לָֽרְוָיָֽה" - לשובע, כי הארץ רוותה מי הגשמים שירדו עליה בשפע ומבטחת יבול רב [על דרך "תְּלָמֶ֣יהָ רַ֭וֵּה"(תהילים סה יא), וכן מעיד כלל הפרק הקודם מפסוק י' ולמטה; לא כמפרשים, שלא ירדו לסוף כוונת הכתוב, שעמדו ונסחו "לרווחה" במקום "לרויה"].
אָב֣וֹא בֵיתְךָ֣ בְעוֹל֑וֹת אֲשַׁלֵּ֖ם לְךָ֣ נְדָרָֽי:
(תהילים סו יג)
מכאן ועד סוף הפרק לפנינו דברי אחד מתוך הקהל, או, יותר נכון, דברי דוד המקיים נדרו מאז כל הימים לברך את ה' במקהלות על כל תגמולוהי עליו [וכן מופיע לעיל תהילים כב כו; שם כו יב; שם מ י, וכהנה רבות].
"אָב֣וֹא בֵיתְךָ֣ בְעוֹל֑וֹת" - אולי הכוונה על בית ה' אשר בגבעון אשר שם מזבח העולה (דברי הימים א כא כט).
לְכֽוּ-שִׁמְע֣וּ וַ֭אֲסַפְּרָה כָּל-יִרְאֵ֣י אֱ-לֹהִ֑ים אֲשֶׁ֖ר עָשָׂ֣ה לְנַפְשִֽׁי:
(תהילים סו טז)
"אֲשֶׁ֖ר עָשָׂ֣ה לְנַפְשִֽׁי" - כנגד זה שהם ספרו עד עתה את אשר עשה ה' לגוי כלו.