פסוק א:לַמְנַצֵּחַ, שִׁיר מִזְמוֹר. הקריאה הפותחת היא עיקר עניינו של המזמור: הָרִיעוּ, השמיעו קול תרועה להבעת תודה, כבוד ושמחה לֵאלֹהִים, כָּל יושבי הָאָרֶץ.
פסוק ב:זַמְּרוּ את כְבוֹד שְׁמוֹ, שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ, הללוהו בכבוד, או: תהילתו היא כבוד לכם.
פסוק ג:אִמְרוּ לֵאלֹהִים: מַה נּוֹרָא, נשגב, מעורר יראה מַעֲשֶׂיךָ, בְּרֹב עֻזְּךָ, כוחך יְכַחֲשׁוּ לְךָ אֹיְבֶיךָ. כניעת האויבים מתבטאת בכך שהם נאלצים לפייס את מנצחם אף באמירת שקר.
פסוק ד:יושבי כָּל הָאָרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ וִיזַמְּרוּ לָךְ, יְזַמְּרוּ שִׁמְךָ. סֶלָה.
פסוק ה:ובשבחו של ה' בכלל: לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים, נוֹרָא עֲלִילָה, מעורר יראה במעשים שפעל עַל בְּנֵי אָדָם:
פסוק ו:הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה, כשקרע את ים סוף, בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל, כשעצר את מי הירדן, שָׁם – בכיבוש הארץ נִשְׂמְחָה בּוֹ.
פסוק ז:מֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ לעוֹלָם, עֵינָיו בַּגּוֹיִם תִּצְפֶּינָה, והוא מעמיד אותם במקום הראוי להם. הַסּוֹרְרִים, שאינם שומעים בקולו, אַל יָרוּמוּ לָמוֹ, לא יתרוממו, כי ה' ישפיל אותם. סֶלָה.
פסוק ח:בָּרְכוּ, עַמִּים, את אֱלֹהֵינוּ, כי חסדי ה' עמנו מועילים לכל העמים, וְהַשְׁמִיעוּ את קוֹל תְּהִלָּתוֹ, התהילה לשמו.
פסוק ט:הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים, וְלֹא נָתַן, אפשר, הניח לַמּוֹט, לְהתמוטטות רַגְלֵנוּ. אכן, בכל אלה היו מעלות ומורדות, ולא תמיד היו הדברים נוחים ופשוטים.
פסוק י:כִּי בְחַנְתָּנוּ, אֱלֹהִים, בניסיונות, צְרַפְתָּנוּ כִּצְרָף כָּסֶף, עברנו ייסורי צריפה.
פסוק יא:הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה, מלכודת, שַׂמְתָּ מוּעָקָה, כבל לוחץ בְמָתְנֵינוּ.
פסוק יב:הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ, השלטת עלינו בני אדם, בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם כפשוטו, ובמובן רחב: התייסרנו בכל מיני הייסורים, אבל בסוף – וַתּוֹצִיאֵנוּ מהמועקות והמבחנים לָרְוָיָה, ואנו נרגעים כצמא ששתה די צורכו.
פסוק יג:וכאן באה תוספת פרטית: אָבוֹא אל בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת, אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי,
פסוק יד:אותם נדרים אֲשֶׁר פָּצוּ, פתחו, דיברו שְׂפָתָי, וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי, שהרי בעיקר בשעת צרה אנשים נודרים.
פסוק טו:בין הקרבנות והנדרים עֹלוֹת מֵחִים, שמנים, מלאים מֵח אַעֲלֶה לָּךְ, עִם קְטֹרֶת, שרפה כליל על המזבח של בשר אֵילִים; אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים, תיישים. סֶלָה.
פסוק טז:והוא מוסיף: לְכוּ שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה, כָּל יִרְאֵי אֱלֹהִים, את הטובות אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְנַפְשִׁי, לי עצמי, שכן אלו הדברים שאני הוא שיכול לספרם:
פסוק יז:אֵלָיו בפִי קָרָאתִי, וְרוֹמַם, רוממותו תַּחַת לְשׁוֹנִי.
פסוק יח:אָוֶן, מחשבה מרושעת אִם רָאִיתִי, הבחנתי בְלִבִּי, שהרי לכל אדם יש מחשבות כאלה – אותה לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי, ולא יתייחס אליה.
פסוק יט:ולעומת זאת – אָכֵן, שָׁמַע אֱלֹהִים, הִקְשִׁיב בְּקוֹל, לקול תְּפִלָּתִי.
פסוק כ:והמשורר מסיים: בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי והתייחס אליה, וְאת חַסְדּוֹ שהוא מעניק לי לא הסיר מֵאִתִּי.