א לַ֭מְנַצֵּחַ שִׁ֣יר מִזְמ֑וֹר הָרִ֥יעוּ לֵ֝אלֹהִים כָּל־הָאָֽרֶץ׃ ב זַמְּר֥וּ כְבֽוֹד־שְׁמ֑וֹ שִׂ֥ימוּ כָ֝ב֗וֹד תְּהִלָּתֽוֹ׃ ג אִמְר֣וּ לֵ֭אלֹהִים מַה־נּוֹרָ֣א מַעֲשֶׂ֑יךָ בְּרֹ֥ב עֻ֝זְּךָ֗ יְֽכַחֲשׁ֖וּ לְךָ֣ אֹיְבֶֽיךָ׃ ד כָּל־הָאָ֤רֶץ ׀ יִשְׁתַּחֲו֣וּ לְ֭ךָ וִֽיזַמְּרוּ־לָ֑ךְ יְזַמְּר֖וּ שִׁמְךָ֣ סֶֽלָה׃ ה לְכ֣וּ וּ֭רְאוּ מִפְעֲל֣וֹת אֱלֹהִ֑ים נוֹרָ֥א עֲ֝לִילָ֗ה עַל־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ ו הָ֤פַךְ יָ֨ם ׀ לְֽיַבָּשָׁ֗ה בַּ֭נָּהָר יַֽעַבְר֣וּ בְרָ֑גֶל שָׁ֝֗ם נִשְׂמְחָה־בּֽוֹ׃ ז מֹ֘שֵׁ֤ל בִּגְבוּרָת֨וֹ ׀ עוֹלָ֗ם עֵ֭ינָיו בַּגּוֹיִ֣ם תִּצְפֶּ֑ינָה הַסּוֹרְרִ֓ים ׀ אַל־ירימו (יָר֖וּמוּ) לָ֣מוֹ סֶֽלָה׃ ח בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים ׀ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְ֝הַשְׁמִ֗יעוּ ק֣וֹל תְּהִלָּתֽוֹ׃ ט הַשָּׂ֣ם נַ֭פְשֵׁנוּ בַּֽחַיִּ֑ים וְלֹֽא־נָתַ֖ן לַמּ֣וֹט רַגְלֵֽנוּ׃ י כִּֽי־בְחַנְתָּ֥נוּ אֱלֹהִ֑ים צְ֝רַפְתָּ֗נוּ כִּצְרָף־כָּֽסֶף׃ יא הֲבֵאתָ֥נוּ בַמְּצוּדָ֑ה שַׂ֖מְתָּ מוּעָקָ֣ה בְמָתְנֵֽינוּ׃ יב הִרְכַּ֥בְתָּ אֱנ֗וֹשׁ לְרֹ֫אשֵׁ֥נוּ בָּֽאנוּ־בָאֵ֥שׁ וּבַמַּ֑יִם וַ֝תּוֹצִיאֵ֗נוּ לָֽרְוָיָֽה׃ יג אָב֣וֹא בֵיתְךָ֣ בְעוֹל֑וֹת אֲשַׁלֵּ֖ם לְךָ֣ נְדָרָֽי׃ יד אֲשֶׁר־פָּצ֥וּ שְׂפָתָ֑י וְדִבֶּר־פִּ֝֗י בַּצַּר־לִֽי׃ טו עֹ֘ל֤וֹת מֵחִ֣ים אַעֲלֶה־לָּ֭ךְ עִם־קְטֹ֣רֶת אֵילִ֑ים אֶ֥עֱשֶֽׂה בָקָ֖ר עִם־עַתּוּדִ֣ים סֶֽלָה׃ טז לְכֽוּ־שִׁמְע֣וּ וַ֭אֲסַפְּרָה כָּל־יִרְאֵ֣י אֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁ֖ר עָשָׂ֣ה לְנַפְשִֽׁי׃ יז אֵלָ֥יו פִּֽי־קָרָ֑אתִי וְ֝רוֹמַ֗ם תַּ֣חַת לְשׁוֹנִֽי׃ יח אָ֭וֶן אִם־רָאִ֣יתִי בְלִבִּ֑י לֹ֖א יִשְׁמַ֣ע ׀ אֲדֹנָֽי׃ יט אָ֭כֵן שָׁמַ֣ע אֱלֹהִ֑ים הִ֝קְשִׁ֗יב בְּק֣וֹל תְּפִלָּתִֽי׃ כ בָּר֥וּךְ אֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הֵסִ֘יר תְּפִלָּתִ֥י וְ֝חַסְדּ֗וֹ מֵאִתִּֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
לַמְנַצֵּחַ, שִׁיר מִזְמוֹר. הקריאה הפותחת היא עיקר עניינו של המזמור: הָרִיעוּ, השמיעו קול תרועה להבעת תודה, כבוד ושמחה לֵאלֹהִים, כָּל יושבי הָאָרֶץ.
פסוק ב:
זַמְּרוּ את כְבוֹד שְׁמוֹ, שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ, הללוהו בכבוד, או: תהילתו היא כבוד לכם.
פסוק ג:
אִמְרוּ לֵאלֹהִים: מַה נּוֹרָא, נשגב, מעורר יראה מַעֲשֶׂיךָ, בְּרֹב עֻזְּךָ, כוחך יְכַחֲשׁוּ לְךָ אֹיְבֶיךָ. כניעת האויבים מתבטאת בכך שהם נאלצים לפייס את מנצחם אף באמירת שקר.
פסוק ד:
יושבי כָּל הָאָרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ וִיזַמְּרוּ לָךְ, יְזַמְּרוּ שִׁמְךָ. סֶלָה.
פסוק ה:
ובשבחו של ה' בכלל: לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים, נוֹרָא עֲלִילָה, מעורר יראה במעשים שפעל עַל בְּנֵי אָדָם:
פסוק ו:
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה, כשקרע את ים סוף, בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל, כשעצר את מי הירדן, שָׁם – בכיבוש הארץ נִשְׂמְחָה בּוֹ.
פסוק ז:
מֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ לעוֹלָם, עֵינָיו בַּגּוֹיִם תִּצְפֶּינָה, והוא מעמיד אותם במקום הראוי להם. הַסּוֹרְרִים, שאינם שומעים בקולו, אַל יָרוּמוּ לָמוֹ, לא יתרוממו, כי ה' ישפיל אותם. סֶלָה.
פסוק ח:
בָּרְכוּ, עַמִּים, את אֱלֹהֵינוּ, כי חסדי ה' עמנו מועילים לכל העמים, וְהַשְׁמִיעוּ את קוֹל תְּהִלָּתוֹ, התהילה לשמו.
פסוק ט:
הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים, וְלֹא נָתַן, אפשר, הניח לַמּוֹט, לְהתמוטטות רַגְלֵנוּ. אכן, בכל אלה היו מעלות ומורדות, ולא תמיד היו הדברים נוחים ופשוטים.
פסוק י:
כִּי בְחַנְתָּנוּ, אֱלֹהִים, בניסיונות, צְרַפְתָּנוּ כִּצְרָף כָּסֶף, עברנו ייסורי צריפה.
פסוק יא:
הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה, מלכודת, שַׂמְתָּ מוּעָקָה, כבל לוחץ בְמָתְנֵינוּ.
פסוק יב:
הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ, השלטת עלינו בני אדם, בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם כפשוטו, ובמובן רחב: התייסרנו בכל מיני הייסורים, אבל בסוף – וַתּוֹצִיאֵנוּ מהמועקות והמבחנים לָרְוָיָה, ואנו נרגעים כצמא ששתה די צורכו.
פסוק יג:
וכאן באה תוספת פרטית: אָבוֹא אל בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת, אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי,
פסוק יד:
אותם נדרים אֲשֶׁר פָּצוּ, פתחו, דיברו שְׂפָתָי, וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי, שהרי בעיקר בשעת צרה אנשים נודרים.
פסוק טו:
בין הקרבנות והנדרים עֹלוֹת מֵחִים, שמנים, מלאים מֵח אַעֲלֶה לָּךְ, עִם קְטֹרֶת, שרפה כליל על המזבח של בשר אֵילִים; אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים, תיישים. סֶלָה.
פסוק טז:
והוא מוסיף: לְכוּ שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה, כָּל יִרְאֵי אֱלֹהִים, את הטובות אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְנַפְשִׁי, לי עצמי, שכן אלו הדברים שאני הוא שיכול לספרם:
פסוק יז:
אֵלָיו בפִי קָרָאתִי, וְרוֹמַם, רוממותו תַּחַת לְשׁוֹנִי.
פסוק יח:
אָוֶן, מחשבה מרושעת אִם רָאִיתִי, הבחנתי בְלִבִּי, שהרי לכל אדם יש מחשבות כאלה – אותה לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי, ולא יתייחס אליה.
פסוק יט:
ולעומת זאת – אָכֵן, שָׁמַע אֱלֹהִים, הִקְשִׁיב בְּקוֹל, לקול תְּפִלָּתִי.
פסוק כ:
והמשורר מסיים: בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי והתייחס אליה, וְאת חַסְדּוֹ שהוא מעניק לי לא הסיר מֵאִתִּי.