א לַמְנַצֵּ֥חַ מִזְמ֗וֹר לְדָוִ֥ד שִֽׁיר׃ ב לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֘הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן וּ֝לְךָ֗ יְשֻׁלַּם־נֶֽדֶר׃ ג שֹׁמֵ֥עַ תְּפִלָּ֑ה עָ֝דֶ֗יךָ כָּל־בָּשָׂ֥ר יָבֹֽאוּ׃ ד דִּבְרֵ֣י עֲ֭וֺנֹת גָּ֣בְרוּ מֶ֑נִּי פְּ֝שָׁעֵ֗ינוּ אַתָּ֥ה תְכַפְּרֵֽם׃ ה אַשְׁרֵ֤י ׀ תִּֽבְחַ֣ר וּתְקָרֵב֮ יִשְׁכֹּ֪ן חֲצֵ֫רֶ֥יךָ נִ֭שְׂבְּעָה בְּט֣וּב בֵּיתֶ֑ךָ קְ֝דֹ֗שׁ הֵיכָלֶֽךָ׃ ו נ֤וֹרָא֨וֹת ׀ בְּצֶ֣דֶק תַּ֭עֲנֵנוּ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֑נוּ מִבְטָ֥ח כָּל־קַצְוֵי־אֶ֝֗רֶץ וְיָ֣ם רְחֹקִֽים׃ ז מֵכִ֣ין הָרִ֣ים בְּכֹח֑וֹ נֶ֝אְזָ֗ר בִּגְבוּרָֽה׃ ח מַשְׁבִּ֤יחַ ׀ שְׁא֣וֹן יַ֭מִּים שְׁא֥וֹן גַּלֵּיהֶ֗ם וַהֲמ֥וֹן לְאֻמִּֽים׃ ט וַיִּ֤ירְא֨וּ ׀ יֹשְׁבֵ֣י קְ֭צָוֺת מֵאוֹתֹתֶ֑יךָ מ֤וֹצָֽאֵי־בֹ֖קֶר וָעֶ֣רֶב תַּרְנִֽין׃ י פָּקַ֥דְתָּ הָאָ֨רֶץ ׀ וַתְּשֹׁ֪קְקֶ֡הָ רַבַּ֬ת תַּעְשְׁרֶ֗נָּה פֶּ֣לֶג אֱ֭לֹהִים מָ֣לֵא מָ֑יִם תָּכִ֥ין דְּ֝גָנָ֗ם כִּי־כֵ֥ן תְּכִינֶֽהָ׃ יא תְּלָמֶ֣יהָ רַ֭וֵּה נַחֵ֣ת גְּדוּדֶ֑יהָ בִּרְבִיבִ֥ים תְּ֝מֹגְגֶ֗נָּה צִמְחָ֥הּ תְּבָרֵֽךְ׃ יב עִ֭טַּרְתָּ שְׁנַ֣ת טוֹבָתֶ֑ךָ וּ֝מַעְגָּלֶ֗יךָ יִרְעֲפ֥וּן דָּֽשֶׁן׃ יג יִ֭רְעֲפוּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר וְ֝גִ֗יל גְּבָע֥וֹת תַּחְגֹּֽרְנָה׃ יד לָבְשׁ֬וּ כָרִ֨ים ׀ הַצֹּ֗אן וַעֲמָקִ֥ים יַֽעַטְפוּ־בָ֑ר יִ֝תְרוֹעֲע֗וּ אַף־יָשִֽׁירוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
למנצח וגו׳. זה המזמור נאמ׳ על זה הגלות שמקוים ומיחלים להגאל ולשוב לארצם ושיעמדו שם בשלוה עד שלא יחרדו עוד בה ותמלא הארץ דעה את ה׳ ואותו יום יום ידרושון אין מעכב ואין מונע
פסוק ב:
ואמ׳ על זה לך דומיה תהלה ודומיה מענין תוחלת מלשון דומו עד הגיענו אליכם (ש״א יד ט) כלומ׳ התהלה השלימה מיחלת לך שתאמר לפניך בציון וישלם לך נדר שם ר״ל הנדרים שבני הגלות נודרים תמיד אם ישיבם האל לארצם ובאה מלת נדר כלו סגול עם היתה בסוף פסוק דרך זרות וי״א שלא ישתנה.
פסוק ג:
ואמ׳ שומע תפלה כלומ׳ שאתה שומע תפלת כל בשר עדיך כל בשר יבואו בעת הגאולה כענין יבא כל בשר להשתחוות לפני (ישע׳ סו כג). וי״מ במלת דומיה שהיא שם ולא תואר ומפרשים שהשתיקה במהלליך היא התהלה כלומ׳ שאין הפה יכול לספרם ונמצא המוסיף גורע מצד שמראה עצמו שנתן קץ לשבחות וזהו כענין האמור בתלמוד סיימתינהו לכולהי שבחי דמרך וי״מ מענין שתיקה ג״כ אלא שאומרים שהוא תואר לך נעשית התהלה משתתקת כלומ׳ שלא תשיג לספר נפלאותיך.
פסוק ד:
ואמ׳ דברי עונות גברו מני אמ׳ זה בלשון יחיד על כלל העם והוא שחזר מיד להזכירם בלשון רבים באמרו פשעינו אתה תכפרם והענין שבני הגלות אומרים שהעונות גברו ממנו עד שמעכבים גלותנו אבל בטוחים אנו שאתה תכפר פשעינו ותקרב גאולתנו ואז נגיע אל קבוץ הצלחות בהתקרבנו תחת כנפיך
פסוק ה:
והוא ענין אשרי תבחר ותקרב ר״ל אשרי העם אשר תבחר בו ותקרבהו לשכון חציריך ולהשפיעם מטוב ביתך ובקדושת היכלך ומלת קדוש היא תואר ור״ל המקום היותר מקודש שבו והוא הדביר והזכירם מדריגה אחר מדריגה כי החצר הוא המבוא והבית אחר החצר וההיכל לפנים מן הבית ורמז שלא יהא שום פרגוד ננעל בפנינו ואיפשר שרמז בזה לשלשת מיני ההשגות כמו שביארנו בענין הכן בחוץ מלאכתך וגו׳ בס׳ משלי (כד כז).
פסוק ו:
ואמ׳ נוראות בצדק תעננו כלומ׳ תראנו נוראות הרבה בצדקתך לא לפי הראוי לנו לבד ותעננו אצלי לשון הספקה כמו והארץ תענה את הדגן (הושע ב כד) והכסף יענה את הכל (קהלת י יט) ומלת קצוי מושכת עצמה ואחרת עמה כלומר שאתה מבטח כל קצוי ארץ וכל קצוי ים רחוקים כלומ׳ לא סוף דבר שאתה מבטח הקרובים אלא אף מבטח הרחוקים.
פסוק ז:
ואמ׳ דרך סיפור שבחי האל מכין הרים בכחו כלומ׳ שזאת הגאולה תהיה כעין תחיה או כעין בריאה חדשה עד שיהא הענין כעין עיקר היצירה.
פסוק ח:
ואחר שספר התחדשות ההצלחה לעם הנבחר ספר השפלת האומות ואמ׳ דרך משל על זה משביח שאון ימים ר״ל שמשקיט המייתם והוא שחבר שאון ימים והמון לאומים והוא אמרו
פסוק ט:
וייראו יושבי קצוות מאותותיך כלומ׳ שכלם אפי׳ הרחוקים שבהם ימוג לבם לשמע קול אותותיך ונפלאותיך ובאה מלת וייראו עבר במקום עתיד והרמז על זה פתחות הוא״ו. וענין מוצאי בקר וערב הוא השמש והירח והכוכבים וענין תרנין משל על רוב ההצלחה ושמחת העולם כענין ישמחו השמים ותגל הארץ (תה׳ צו) והוא ענין השמים החדשים והארץ החדשה (ישע׳ סו כב).
פסוק י:
ולהמשך זמן ההצלחה והשלוה ספר דרך משל ענין המטר ושובע הארץ פקדת הארץ וגו׳ והוא עבר במקום עתיד כי רוב הנבואות יבואו בלשון עבר כאלו בא הענין להוראת קיום הדבר. ומלת ותשוקקה י״מ שהוא יוצא לשלישי כלומ׳ פקדת אותה אחר שעשיתה שוקקה ומתאוה למטר מרוב היובש שהיה לה ויש לפרשו מענין תשוקה כמו ותחשוק בה ע״ד תמיד עיני ה׳ אלהיך בה (דברים יא יב) ותעשרנה כמו ותעשירנה כענין וידבקו (ש״א יד כב) וידרכו (ירמ׳ ט ב) שהוא כמו וידביקו וידריכו רבת שם כמו הרבה פלג א׳ מורה על הפלגת עומק כמו הררי אל (תה׳ לו ז) ודומיהם ואמ׳ שאפי׳ העמוק שבהם מלא מים מרוב המטר. ואמ׳ תכין דגנם כלומ׳ שאחר המטר תזמין להם עתים נכונות ברוחות נקיות שומרות התבואות משרפון ושאר הלקיות. וענין כי כן תכינה אצלי כי אמתי אתה תכין הארץ בתכלית הצלחה והשגחה גמורה
פסוק יא:
ועל כן תרוה תלמיה ותרויח גדודיה ר״ל אנשי הארץ שלא יצטרכו לצאת מארצם לצורך מזונות כלל ורוה ונחת צווי על לשון עתיד כמו תרוה ותנחת ונחת הוא לשון נחת והשקט. וי״מ נחת לשון הורדה וגדודיה חסר בי״ת כמו תוריד המטר בגדודיה וקרא גדודים העמקים שבין התלמים. ואמ׳ ברביבים תמוגגנה כלומ׳ במטר הגדול תמוגג חתיכות הארץ עד שישובו חתיכות דקות לרוב הלחות שבהם ואחר הצמיחה תברך את צמחה ותביאנה לתכלית
פסוק יב:
ועטרת שנת טובתך ר״ל שתקיפה בכל מיני הצלחה ומעגליך ר״ל העננים ירעפון דשן ר״ל שומן וברכה וקרא העננים מעגלי האל להיות רצים והולכים ברצונו ית׳ אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת להריק שם ברכה עד בלי די.
פסוק יג:
וירעפו נאות מדבר חסר מלת על כלומ׳ ירעפו ג״כ על נאות מדבר להצמיח עשבים למקנה. ואמ׳ דרך משל וגיל גבעות תחגורנה ע״ד וכל עצי השדה ימחאו כף (ישע׳ נה יב).
פסוק יד:
לבשו כרים הצאן ר״ל שימלאו מן הצאן ויוקפו מהם מכל וכל כמלבוש המקיף את האדם והעמקים יעטפו בר שיהיו עוטפים מן הדגן ויתרועעו כל בני העולם אף ישירו. זו היא כוונת המזמור ואיפשר שהכל משל על הצלחת הנפש ודמה צאת שכלה לפועל בהשגתה מכבוד הבורא מה שאיפשר להצמחת התבואה עם ההכנות הטובות מהמטר ושאר דברים הצריכים ומצד שזה הענין הנזכר הם תכלית חיי הגוף דמה בהם הענין שהוא הצלחת הנפש וחיים הנצחיים.