פסוק ב:שמעו, האזינו. האזנה קלה משמיעה, ומבואר אצלי (ישעיה א' י' ובכ"מ), שבכ"מ שיבואו על שני נושאים מתחלפים, ידבר אל הנושא העקרי בלשון שמיעה ואל הטפל בלשון האזנה, ופה העמים שהם הקבוצים עקרים נגד יושבי חלד שמציין גם אנשים פרטים:
פסוק ג:גם בני אדם, בני איש. כשנרדפים יחד יציין בבני איש בני גדולים, וכן לקמן (ס"ב י'):
פסוק ד:חכמות, תבונות. חכמה דרכי ההנהגה שיש בהם טוב ורע, וחקי החכמה הם מקובלים, והתבונה הם דברים שיוציא משכלו על ידי היקשים והתבוננות, ושם פה מיוחד אל החכמה, וכללים אלה התבארו ביחוד בס' משלי:
פסוק ט:נפשם. בא לרוב על הנפש הרוחניית, כמ"ש (למעלה ג'):
פסוק י:לנצח. מציין תמיד זמן הנצחי של האלהי והנשמה והרוחנים שהם למעלה מן הזמן שנקרא בשם עולם, כמ"ש (ישעיה סי' נ"ז):
פסוק יב:בתימו, משכנתם. המשכנות הם בלתי בנויים כ"כ בחזק כמו הבתים, ועל כן מציינים במלות לדור ודור שאינו מורה על התמדה כללית כמו מלת לעולם, כמ"ש בהבדל בין לעולם ובין לדור ודור (למעלה ל"ג י"א):
פסוק יב:קראו בשמותם. כמו ותכתוב ספרים בשם אחאב (מ"א כ"א), ושאלתם לו בשמי לשלום (שמואל א' כ"ה) בשם דוד (שם):
פסוק יב:וקראו. מענין הכרזה שמכריזים בשמם:
פסוק יג:נמשל, נדמו. הדמיון הוא יותר מן המשל, כמו שבארתי היטב ישעיה (ס' מ') ועל כן מוסיף שנדמו לגמרי:
פסוק יג:ילין. לינה בא גם על ההתמדה בדבר בצוארו ילין עז (איוב מ"ב):
פסוק יד:כסל. מענין תקוה, כמו אשר יקוט כסלו (איוב ז'):
פסוק יד:ירצו. מענין רצון, ובא על הצואה שמגלה בפיו רצונו מה שיהיה אחריו בחילוק נכסיו וכדומה:
פסוק טו:וצורם. מענין צור וסלע, הצור שלהם יבלה וישחית את השאול שלא יהיה זבול ומעון להצור שהיא הנפש הרוחנית, שנקראת צור (לקמן ע"ג כ"ו, איוב י"ח ד'):
פסוק טז:כי יקחני. כמו כי לקח אותו אלהים, היום ה' לוקח את אדוניך, שהוא עלות הצדיק אל צרור החיים את ה':
פסוק יח:כי לא. כי זה מלשון אם, ומלת הכל כפשוטו: