לפרק מ"ט
שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים הַ֝אֲזִ֗ינוּ כָּל־יֹ֥שְׁבֵי חָֽלֶד׃
גַּם־בְּנֵ֣י אָ֭דָם גַּם־בְּנֵי־אִ֑ישׁ יַ֝֗חַד עָשִׁ֥יר וְאֶבְיֽוֹן׃
פִּ֭י יְדַבֵּ֣ר חָכְמ֑וֹת וְהָג֖וּת לִבִּ֣י תְבוּנֽוֹת׃
אַטֶּ֣ה לְמָשָׁ֣ל אָזְנִ֑י אֶפְתַּ֥ח בְּ֝כִנּ֗וֹר חִידָתִֽי׃
(תהילים מט ב-ה)
"יַ֝֗חַד עָשִׁ֥יר וְאֶבְיֽוֹן" - הכוונה: אם כי תוכן המזמור מכוון ביחוד נגד העָשִׁ֥יר, בכל זאת ראוי והגון לכל אחד ואחד, בין עָשִׁ֥יר ובין אֶבְיוֹן, לשמוע דברי המשורר, יען כי פִּיו יְדַבֵּ֣ר חָכְמ֑וֹת וְהָג֖וּת לבו, שהוא המקור לדברי פיו, היא תְבוּנֽוֹת; ואף צורת דבריו תערב לאוזן, כי "אַטֶּ֣ה לְמָשָׁ֣ל אָזְנִ֑י", ו"מָשָׁל" נרדף פה עם מליצה, [על דרך "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון"(במדבר כא כז). ואמר: "אַטֶּ֣ה... אָזְנִ֑י", יען כי תפארת המליצה דורשת שתבוא במשקל, ועל אוזן המליץ לבחון אם מליצתו היא במשקל נאות או לא.
"אֶפְתַּ֥ח בְּ֝כִנּ֗וֹר חִידָתִֽי" - שיבסס מליצתו בניגוני כִּנּ֗וֹר (ראה ישעיה כג טז). וכוונתו בשידוליו אלה כנגד ההמון שדרכו להשתמט מלשמוע דברי מוסר ותוכחה, ועל המוכיח לחפש תחבולות איך לתפוש את השומעים בלבם [ומטעם זה מצינו כמה נביאים מתחילים נבואתם בדבר מוזר, אם בדיבור או במעשה, כמו הושע בלקיחת אשת זנונים, ויחזקאל בשכיבה על צידו ימים רבים].
לָ֣מָּה אִ֭ירָא בִּ֣ימֵי רָ֑ע עֲוֺ֖ן עֲקֵבַ֣י יְסוּבֵּֽנִי׃
(תהילים מט ו)
לָ֣מָּה אִ֭ירָא המוות בִּ֣ימֵי רָ֑ע, בימי חולי וסכנה (וראה תהילים מא ב)? - יען כי ירא אנכי שהעֲון המלפפני בעֲקֵבַ֣י יְסוּבֵּֽנִי ואלכד במצודתו.
הַבֹּטְחִ֥ים עַל־חֵילָ֑ם וּבְרֹ֥ב עָ֝שְׁרָ֗ם יִתְהַלָּֽלוּ׃
אָ֗ח לֹא־פָדֹ֣ה יִפְדֶּ֣ה אִ֑ישׁ לֹא־יִתֵּ֖ן לֵאלֹהִ֣ים כָּפְרֽוֹ׃
וְ֭יֵקַר פִּדְי֥וֹן נַפְשָׁ֗ם וְחָדַ֥ל לְעוֹלָֽם׃
וִֽיחִי־ע֥וֹד לָנֶ֑צַח לֹ֖א יִרְאֶ֣ה הַשָּֽׁחַת׃
כִּ֤י יִרְאֶ֨ה ׀ חֲכָ֘מִ֤ים יָמ֗וּתוּ יַ֤חַד כְּסִ֣יל וָבַ֣עַר יֹאבֵ֑דוּ וְעָזְב֖וּ לַאֲחֵרִ֣ים חֵילָֽם׃
(תהילים מט ז-יא)
אולם הַבֹּטְחִ֥ים עַל־חֵילָ֑ם וּבְרֹ֥ב עָ֝שְׁרָ֗ם יִתְהַלָּֽלוּ ואין יראת המוות על פניהם, עליהם לדעת כי אָ֗ח לֹא־פָדֹ֣ה יִפְדֶּ֣ה וכו'; וְ֭יֵקַר פִּדְי֥וֹן נַפְשָׁ֗ם, כי לא יועיל הון ביום עברה; וְחָדַ֥ל לְעוֹלָֽם פדיון הנפש ממוות, שבאמת אינו בנמצא כלל.
קִרְבָּ֤ם בָּתֵּ֨ימוֹ ׀ לְֽעוֹלָ֗ם מִ֭שְׁכְּנֹתָם לְדֹ֣ר וָדֹ֑ר קָֽרְא֥וּ בִ֝שְׁמוֹתָ֗ם עֲלֵ֣י אֲדָמֽוֹת׃
(תהילים מט יב)
נראה לפרש כי הכוונה ב"בָּתֵּ֨ימוֹ", "מִ֭שְׁכְּנֹתָם", על קברות בני המעלה והעשירים שהיו חצובים במרומי סלעים בצורת בית דירה [כמוכח מדברי ישעיה (ישעיה כב טז; ישעיה יד יח)]. וכוונת הכתוב: כי אלה המתהללים בְּרֹ֥ב עָ֝שְׁרָ֗ם, קִרְבָּ֤ם, בקרב לבם, במחשבתם. כי אמנם פקודת כל אדם יפקד עליהם, אפס קברימו יעמדו ויישארו לעולם ועד, והם "קָֽרְא֥וּ בִ֝שְׁמוֹתָ֗ם עֲלֵ֣י אֲדָמֽוֹת" בין החיים, זאת אומרת: שעל ידם לא יאבד שמו של הגנוז בקרבם ויישאר לדורות (על דרך הכתוב בשמות לא ב).
עוד יש לפרש שהם, למען השאיר להם זכר עולם, קָֽרְא֥וּ בִ֝שְׁמוֹתָ֗ם עֲלֵ֣י אֲדָמֽוֹת של הקבר והמצבה, שהיו מכינים לעצמם, כפי הכתוב בישעיהו (כב) בנוגע לשבנא, בעודם בחיים (וראה שמואל ב יח יח).
וְאָדָ֣ם בִּ֭יקָר בַּל־יָלִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ׃
(תהילים מט יג)
פסוק זה מקושר עם הקודם, לומר: שהשקפתם היא, כי אָדָם, אשר בִּ֭יקָר בַּל־יָלִ֑ין, שאינו לן בקברו ביקר ובפאר, נמשל כַּבְּהֵמ֣וֹת שנִדְמוּ ונבלתם מושלכת בביזיון.
זֶ֣ה דַ֭רְכָּם כֵּ֣סֶל לָ֑מוֹ וְאַחֲרֵיהֶ֓ם ׀ בְּפִיהֶ֖ם יִרְצ֣וּ סֶֽלָה׃
(תהילים מט יד)
זֶ֣ה דרך כסילות שלהם, ולא רק שלהם, אלא כי גם בניהם אחריהם בְּפִיהֶ֖ם יִרְצ֣וּ, יביעו רצונם והסכמתם לדרך זה של אבותיהם (וראה תהילים נ יח). זאת אומרת: ההשקפה הנ"ל מתנחלת מדוד לדור.
כַּצֹּ֤אן ׀ לִֽשְׁא֣וֹל שַׁתּוּ֮ מָ֤וֶת יִ֫רְעֵ֥ם וַיִּרְדּ֘וּ בָ֤ם יְשָׁרִ֨ים ׀ לַבֹּ֗קֶר וצירם (וְ֭צוּרָם) לְבַלּ֥וֹת שְׁא֗וֹל מִזְּבֻ֥ל לֽוֹ׃ אַךְ־אֱ-לֹהִ֗ים יִפְדֶּ֣ה נַ֭פְשִׁי מִֽיַּד־שְׁא֑וֹל כִּ֖י יִקָּחֵ֣נִי סֶֽלָה׃
(תהילים מט טו-טז)
מביא לידי ביטוי את ההבדל בין ההשקפות של המשורר וההמון בן־דורו: כי לפי ההשקפה המקובלת אז בין עמי הקדם (לכן פותח ב"שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים"), והנפוצה גם בקרב המוני ישראל, המת בבור קברו נמצא במחיצת ממשלתה של שאול עם כל מוראיה ובלהותיה, ורק מי שמרומים ישכון וקברו בגבהי סלע, מחסה מרמה ורקבון, הוא מלט נפשו מיד שאול. לא כן השקפת המשורר; אין הבדל בין קבר לקבר וכשוכן בעמקי בור וכקבור בשן סלע, יחד בחושך שאול ידמו. ואין סגולה לפדות נפשו מִֽיַּד־שְׁא֑וֹל אלא במעשים רצויים לה', שיעשה אותם האדם בחייו וזיכה את גשמיותו להתרומם אחר מותו אל חיק יוצרה ועושה.
"כַּצֹּ֤אן ׀ לִֽשְׁא֣וֹל שַׁתּוּ֮" - כַּצֹּ֤אן זו המכוונת בטפשותה לרוץ מול הבאר, כן גם הם שַׁתּוּ֮ לִֽשְׁא֣וֹל. מרוצת חייהם מכוונת לִֽשְׁא֣וֹל, על דרך "שות שתו השערה"(ישעיה כב ז), שהכוונה ששמו פניהם ותנועתם אל מול השער.
"מָ֤וֶת יִ֫רְעֵ֥ם" - והמוות הוא הרועה המריץ צאן־אדם זו שאולה.
"וַיִּרְדּ֘וּ בָ֤ם יְשָׁרִ֨ים ׀ לַבֹּ֗קֶר וצירם (וְ֭צוּרָם) לְבַלּ֥וֹת שְׁא֗וֹל מִזְּבֻ֥ל לֽוֹ" - וסופם כי לַבֹּ֗קֶר, תקופה חדשה, יקום דור יְשָׁרִ֨ים, השקפה ישרה על החיים והמות, והם יִּרְדּוּ, ישלטו בלי חנינה, בם, בגוויותיהם של אלו, וְבצוּרָם (חסר ב השימוש), קברם, או מצבתם, אותו הצור שעל ידו קיוו העשירים לְבַלּ֥וֹת, לבטל שְׁא֗וֹל מִהיות זְּבֻ֥ל למוֹ [כמו הלשון בישעיה סה כב. ותפס כאן המשורר לשון בילוי, יען כי לפי הרגיל, השאול אדרבה מבלה גויית המת].
אַךְ־אֱ-לֹהִ֗ים יִפְדֶּ֣ה נַ֭פְשִׁי מִֽיַּד־שְׁא֑וֹל כִּ֖י יִקָּחֵ֣נִי סֶֽלָה בגמול מעשי הטובים. וכוונתו: כי רק דרך ה' היא הדרך היחידה למלט נפשו מִֽיַּד־שְׁא֑וֹל.
אַל־תִּ֭ירָא כִּֽי־יַעֲשִׁ֣ר אִ֑ישׁ כִּֽי־יִ֝רְבֶּה כְּב֣וֹד בֵּיתֽוֹ׃ כִּ֤י לֹ֣א בְ֭מוֹתוֹ יִקַּ֣ח הַכֹּ֑ל לֹא־יֵרֵ֖ד אַחֲרָ֣יו כְּבוֹדֽוֹ׃ כִּֽי־נַ֭פְשׁוֹ בְּחַיָּ֣יו יְבָרֵ֑ךְ וְ֝יוֹדֻ֗ךָ כִּי־תֵיטִ֥יב לָֽךְ׃ תָּ֭בוֹא עַד־דּ֣וֹר אֲבוֹתָ֑יו עַד־נֵ֝֗צַח לֹ֣א יִרְאוּ־אֽוֹר׃
(תהילים מט יז-כ)
"כִּֽי־נַ֭פְשׁוֹ בְּחַיָּ֣יו יְבָרֵ֑ךְ וְ֝יוֹדֻ֗ךָ כִּי־תֵיטִ֥יב לָֽךְ׃" - לו גם העשיר בחייו נַ֭פְשׁוֹ יְבָרֵ֑ךְ ויחזיק טובה לעצמו (וראה דברים כט יח), ואפשר גם אחרים יודוך אתה העשיר על חכמתך להיטיב לָֽךְ כפי מדת יכלתך, אפס לאחר מותו, כשיאסף אל אבותיו תבוא נפשו (וראה בראשית טו טו), שהזכיר לעיל, עד אותו דור של אבותיו , אשר עַד־נֵ֝֗צַח לֹ֣א יִרְאוּ־אֽוֹר מפני רשעם. והכוונה: כי לאחר מותו תהי נשמתו צרורה בצרור נשמות הרשעים.
אָדָ֣ם בִּ֭יקָר וְלֹ֣א יָבִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ׃
(תהילים מט כא)
חותם מתוך עקיצת היתול, בהשתמשו בסגנונם המובא לעיל פסוק י"ג לענין מזמורו, לכונה: כי אָדָ֣ם שהוא בִּ֭יקָר עושר וגדולה, וְלֹ֣א יָבִ֑ין תוכן מזמור זה, נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ.
[רשעים בחייהם קרויים מתים. ואפשר כי פה המקור למאמר חז"ל "כל תלמיד חכם שאין בו דעה, נבלה טובה הימנו". שאדם סתם שאין בו דעה נמשל בפסוק זה לנבלה. ועל זה הוסיפו חז"ל שתלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו].