פסוק א:למנצח וכו׳. כוונת המזמור להעיר לב האדם לתשובה ולהתבונן שזה העולם הבל ושאין תכלית ההשתדלות רק לצורך העולם הבא ולעורר לב בני הגלות שלא יסוגו אחור בראותם הצלחת המתנגדים ושפלות עצמם בצרותיהם ובענים
פסוק ב:והוא אמרו שמעו זאת וכו׳ ויושבי חלד פי׳ היושבים בזה המציאות.
פסוק ג:גם בני אדם ר״ל ההמון גם בני איש ר״ל החשובים והחכמים.
פסוק ד:והגות לבי רומז על ציור המחשבה.
פסוק ה:ואמ׳ אטה למשל אזני כלומ׳ לשמוע משלי החכמים וחידותם להוכיח נפשי בהם ואח״כ אפתח בכנור חידתי להוכיח בה האחרים.
פסוק ו:ואמ׳ למה אירא בימי רע כלומ׳ למה אדאג ואפחד על ימי הרעה שהם ימי הזקנה או ימי העוני עד שתביאני יראתי להתעמל בקנין הממון ולהשליך למוד דרכי האל אחרי גוי בלכתי הנה והנה לאצור ולאסוף ולכנס והנה לסוף עון עקבי יסובני כי לרע ירוצו ויגרשוני מהסתפח בנחלת ה׳
פסוק ז:ואמ׳ הבוטחים וכו׳. ולדעתי הוא דרך קריאה כמו הקהל חקה אחת לכם (במדב׳ טו טו) כלומ׳ אתם הבוטחים על חילם ואשר ברוב עשרם יתהללו מה יועיל זה לכם והנה המות מחזר ובא סובב
פסוק ח:ולא יוכל [איש] לפדות את אחיו בכל עשרו ולא יוכל לתת לאלהים כופר נפש אחיו להציל מידו בעת אשר ירצה להמיתו ולא סוף דבר איש את אחיו אלא גם לנפשו והוא אמרו לא יתן לאלהים כפרו.
פסוק ט:ואח״כ דיבר על מיתת הנפש ואמ׳ ויקר פדיון נפשם כלומ׳ שלא ימצא כמו ודבר ה׳ היה יקר (ש״א ג א) וכדי שלא לטעות בזה פירש אח״כ וחדל לעולם כי אחר שלא טרח בעולם הזה אין מעשה וחשבון לעולם הבא ומי שטרח בע״ש יאכל בשבת.
פסוק י:ותמה על מחשבתם הפתית ואמ׳ ויחי וכו׳ כלומ׳ היעמוד במחשבתו לחיות לנצח ושלא לראות השחת
פסוק יא:אחרי ראותו החכמים שימותו והכסיל והבער יאבדו ויעזבו כלם לאחרים חילם ואיך איפשר שלא יקבל תוכחת במה שיראה מן האחרים. וייחס לחכמים מיתה ולכסיל ובער אבדן כי המיתה רומזת על הגוף בלבד.
פסוק יב:ואמ׳ קרבם בתימו לעולם כלומ׳ בקרבם ר״ל במחשבתם הוא שיהיו בתימו לעולם ושיהיו משכנתם לדור ודור כלומ׳ שאינם דואגים על המות כלל ולא חששו לדבר אחר עד שלא פרסמו מעלתם רק על אדמות. וענין קראו בשמותם עלי אדמות כלומ׳ הכריזו עצמם לרוב המוניותם על האדמה לבד
פסוק יג:והנה הוא טועה בכך כי האדם ביקר הממון בל ילין כלומ׳ לא ימשך עמו כי המקרים והסבות מתגלגלות תמיד ואמ׳ בל ילין דרך הפלגה כלומ׳ שאפי׳ לילה אחת לא ילין עמו ואז ישאר כבהמות. ונדמו הוא ג״כ ענין דמיון והזכיר נמשל ונדמו כי ידבר על הכלל ועל הפרט וי״ל שזה האיש טועה כי האדם אשר לא ילין ביקר ר״ל בשכלו ביראת השם הוא כבהמה. וילין רומז על המיתה כמו ונפשו בטוב תלין (תה׳ כה יג) וכן השינה וישנו שנת עולם (ירמי׳ נא לט) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו (דני׳ יב ב).
פסוק יד:זה דרכם וראוי הוא כסל למו ר״ל סכלות ופתיות. ואמ׳ ואחריהם בפיהם ירצו סלה נראה לי בפירושו [כי] ואחריהם כמו ואחריתם כלומ׳ ובסופם כשיכירו במות בפיהם ירצו סלה ר״ל שיבקשו נצחיות ויחלו פני האל שיושיעם שיהיו מבני העולם הבא כאלו כל ימיהם התעסקו בעבודתו וגם זה לא מלב ומנפש ולא שישיבו גזילותיהם וחמסיהם ושיתאונן לבם על מה שקדמם מן המרי ושאר הדברים הצריכין לתשובה רק דרך מצוה מלומדה בפיהם.
פסוק טו:כצאן לשאול שתו כלומ׳ והם במיתתם שתו עצמם לשאול [כצאן] כלומ׳ גרמו שתהיה מחשבת בני האדם עליהם שהם כצאן ושאר הבהמות ושהמות הנצחי ירעם כלומ׳ ינהיגם במקום צלמות ולא סדרים וירדו ר״ל וימשלו בם ישרים לבקר ר״ל לעולם הבא או ליום הדין שהוא בקר והוצאת כל תעלומה לאור או שהוא בקר לצדיקים כענין וזרחה לכם יראי שמי (מלאכי ג כ) וכן ענין משל ועסותם רשעים וגו׳ (שם כ). וצורם לבלות שאול מזבול לו כמו צורתם ר״ל נפשם תבלה שתאבד באבוד הגוף או אפשר וצורם כמו וחזקם מלשון מצור החלמיש (דברי׳ ח טו) כלומ׳ שכל חזקם ותקפם יכלהו השאול וירדו בו ממה שהיה זבול לו ר״ל מהיכלי העונג אשר היה אצלו כזבול.
פסוק טז:ואני אין מחשבותי וכונותי בזאת ההנהגה אבל כונת הנהגתי שיפדה אלהים נפשי מיד שאול בשעה שיקחני סלה ר״ל שיקחני קיחת עולם והוא ענין יום המות כענין לקח אותו אלהים (ברא׳ ה כד).
פסוק יז:וחזר להוכיח השומע אל תירא כי יעשיר איש כלומ׳ שתרע בעצמך בראותך עשרו עד שתרצה להשתדל על זה לעזוב דרך החיים כי הנה בחייך יספיק לך המעט אשר נתן לך ה׳ אלהיך כהספיק לעשיר בעשרו וזהו משפט זה המציאות העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט איש כמתנת חלקו יחיה.
פסוק יח:ואם תחשוב שיהיה קניינו לאחר המות לא במותו יקח הכל ר״ל שום דבר מפני שלא כיון בממונו רק לברך נפשו בחייו, לא שיגרום לו ברכה אחר המות בצדקה ובגמילות חסדים ומעשים טובים ואתה יודוך כי תיטיב לעצמך בהתעסק בתורה ובמעשים טובים. ונפשו ר״ל של אותו רשע שכל כוונתו להמית הממון תבוא בסוף עד דור אבותיו ותכלה עמהם ולנצח לא יראו אור.
פסוק כא:וסיים דבריו לומ׳ שהאדם שהוא נברא ביקר ר״ל בשכל ובדעת ולא יבין בעודו בחיים הוא נמשל כבהמות.