א לַמְנַצֵּ֗חַ מַשְׂכִּ֥יל לִבְנֵי־קֹֽרַח׃ ב כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים׃ ג צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י ׀ לֵאלֹהִים֮ לְאֵ֪ל חָ֥י מָתַ֥י אָב֑וֹא וְ֝אֵרָאֶ֗ה פְּנֵ֣י אֱלֹהִֽים׃ ד הָֽיְתָה־לִּ֬י דִמְעָתִ֣י לֶ֭חֶם יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה בֶּאֱמֹ֥ר אֵלַ֥י כָּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ ה אֵ֤לֶּה אֶזְכְּרָ֨ה ׀ וְאֶשְׁפְּכָ֬ה עָלַ֨י ׀ נַפְשִׁ֗י כִּ֤י אֶֽעֱבֹ֨ר ׀ בַּסָּךְ֮ אֶדַּדֵּ֗ם עַד־בֵּ֥ית אֱלֹ֫הִ֥ים בְּקוֹל־רִנָּ֥ה וְתוֹדָ֗ה הָמ֥וֹן חוֹגֵֽג׃ ו מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י ׀ נַפְשִׁי֮ וַתֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי־ע֥וֹד אוֹדֶ֗נּוּ יְשׁוּע֥וֹת פָּנָֽיו׃ ז אֱ‍ֽלֹהַ֗י עָלַי֮ נַפְשִׁ֪י תִשְׁתּ֫וֹחָ֥ח עַל־כֵּ֗ן אֶ֭זְכָּרְךָ מֵאֶ֣רֶץ יַרְדֵּ֑ן וְ֝חֶרְמוֹנִ֗ים מֵהַ֥ר מִצְעָֽר׃ ח תְּהֽוֹם־אֶל־תְּה֣וֹם ק֭וֹרֵא לְק֣וֹל צִנּוֹרֶ֑יךָ כָּֽל־מִשְׁבָּרֶ֥יךָ וְ֝גַלֶּ֗יךָ עָלַ֥י עָבָֽרוּ׃ ט יוֹמָ֤ם ׀ יְצַוֶּ֬ה יְהוָ֨ה ׀ חַסְדּ֗וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שירה (שִׁיר֣וֹ) עִמִּ֑י תְּ֝פִלָּ֗ה לְאֵ֣ל חַיָּֽי׃ י אוֹמְרָ֤ה ׀ לְאֵ֥ל סַלְעִי֮ לָמָ֪ה שְׁכַ֫חְתָּ֥נִי לָֽמָּה־קֹדֵ֥ר אֵלֵ֗ךְ בְּלַ֣חַץ אוֹיֵֽב׃ יא בְּרֶ֤צַח ׀ בְּֽעַצְמוֹתַ֗י חֵרְפ֥וּנִי צוֹרְרָ֑י בְּאָמְרָ֥ם אֵלַ֥י כָּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ יב מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י ׀ נַפְשִׁי֮ וּֽמַה־תֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי־ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֝נַ֗י וֵֽאלֹהָֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
למנצח. יתכן לפרש כי דוד חבר אלה המזמורים ברוח הקודש ונתנם לבני קרח המשוררים הנמצאים בזמנו, ולפי שבני קרח היו נביאים יחס אלה בני בניהם אליהם ואמר לבני קרח לקצר, וזה המזמור י"א כי אמרו כשהיה גולה בין פלשתים וי"א כי נאמר על לשון בני הגלות והוא הנכון ואמרו בלשון יחיד, כאילו כל אחד מבני הגלות הומה וצועק מן הגלות שיתאוה לארץ הקדוש לשוב הכבוד עליה וזהו אליך אלהים:
פסוק ב:
כאיל. האילים הם במדבר במקום שאין מים מצויה ויתאוו למים, ועוד כי יאכלו הנחשים ויתחממו ויבקשו המים להתקרר וזהו טעם אפיקי מים שהם מים הנגרים שם, גם י"א כי האיילים כשרודפים אחריהם הכלבים הצדים ילכו אחריהם עד שימצאו מים עמוקים הולכים ועורגים ויבוא בתוך המים עייפים וינצלו מהם, ואמר איל לשון זכר ותערוג לשון נקבה כולל זכרים ונקבות, או אמר תערוג כי אפשר כי הנקבה עורגת יותר מן הזכר תערוג ותצעק מרוב תאוה ולשון עריגה נופל על האיל כמו לשון געייה בשור:
פסוק ג:
צמאה. לא אמר רעבה כי יהיה האדם בלא מאכל שנים שלשה ימים ולא יהי' בלא מים וכשימצא הצמא מים וישתה תשוב נפשו אליו, וצמאון הנפש המשכלת אל כבודה יותר מצמאון הגוף אל המים:
פסוק ג:
לאלהים. ואח"כ פי' לאל חי לפי שהאלהים זולתו הם מתים:
פסוק ג:
מתי אבא ואראה. כמו שהיו באים בא"י שלש פעמים בשנה אל המקדש:
פסוק ד:
היתה לי דמעתי. שאבכה מדברי האויבים והדמעה תמידה לו ביום ובלילה כמו המאכל כלומר אין יום שלא אבכה פעמים, וי"מ שיבכה בעת המאכל:
פסוק ד:
באמר אלי כל היום. בגלות יאמרו לי איה אלהיך ואם הוא אלהים אמת ואתה עובד אותו היה מושיע אותך ומוציאך מן הגלות:
פסוק ה:
אלה. כשאזכור עליית הרגל בשמחה אשפוך עלי נפשי:
פסוק ה:
כי אעבור בסך. אע"פ שאבותיהם היו עוברים וראו באותה שמחה וכן וירעו אותנו המצרים:
פסוק ה:
כי אעבור בסך. כל אחד אומר כשאזכור כשהייתי עולה במניין העולים:
פסוק ה:
אדדם. אדדה עמם ופי' אתנהלה כלומר שהיינו מתנהלים בארצינו לעלות לרגל כי לא היה שטן ולא פגע רע בדרך והיינו בקול רנה ותודה:
פסוק ה:
תודה. שהיינו מודים ומשבחים בדרך שהיה מוליכנו בהבטחה:
פסוק ה:
המון חוגג. כי בקרבנותיהם היו עולים להקריב בחג, או פי' חוגג מרקד מרוב שמחה:
פסוק ו:
מה. אחר שתשתפך נפשי עלי בזכרי אלה ה שמחות אשוב ואנחם אותה ואומר לה מה תשתוחחי נפשי הוחילי לאלהים:
פסוק ו:
ישועות פניו. בישועות פניו כלומר עוד אעשה כמו שעשיתי שיושיעני ויוציאני מהגלות:
פסוק ז:
אלהי. כלומר על כן תשתוחח עלי ותהמה כשאזכרה שהיינו רגילים לבא מארץ ירדן לעלות לבית המקדש וכן אום שהיו יושבים בהר חרמון וכן מהר מצער זכר קצות א"י שהיו עולים לרגל, כי הר חרמון מעבר הירדן מזרחה והר מצער לא נמצא, ואולי יהי' מעבר הירדן ואפשר שהיה ציעור הנזכר בערי יהודה שהיה בהר:
פסוק ח:
תהום. רמז לצרות הגלות הנמשלות כמים, כאלו הצרות קוראות זו לזו לבא:
פסוק ח:
לקול צנוריך. כלומר נפשי השתוחח לקול צנוריך, כלומר כך נמשכות עלינו הצרות כמו מים נשפכים מן הגג מן הצנור ומשמיעים קול, ויש לפרש כי העננים יקראו צינורים לפי שהם שופרים המטר והכל משל על הצרות:
פסוק ח:
כל משבריך וגליך עלי עברו. עברו עלינו ואמר משבריך וגליך, כי אתה הבאתם עלינו בעונינו:
פסוק ט:
יומם. אמר נפשי אל תתיאשי מן הגאולה כי עוד יצוה ה' חסדו לנו ויושיענו:
פסוק ט:
ובלילה שירה עמי. ועוד שאנחנו בילה שהוא הגלות נשורר לאל ית' על כל החסדים שעשה עם אבותינו והוא עושה בכל יום עמנו בגלות:
פסוק ט:
תפלה לאל חיי. כלומר שנתפלל לאל חיינו שיחיינו עד בא גואלנו ונראה בישועתו ונאמרה בתפלתנו אמרה לאל סלעי:
פסוק י:
אמרה לאל. שהי' מקדם סלעי ומגדל עוז מפני האויבים:
פסוק י:
למה שכחתני. עתה בגלות ואלך קודש בלחץ אויב שילחצנו בגלות:
פסוק י:
למה. הראשון רפי ומלרע והשני דגוש ומלעיל:
פסוק יא:
ברצח בעצמותי. כי הם מוסדות הגוף:
פסוק יא:
ברצח. הוא שם תואר לחרב שמרצחין בו:
פסוק יב:
מה. חזר לנחם נפשו ואמר אע"פ שהאויבים אומרים איה אלהיך:
פסוק יב:
הוחילי לאלהים. כי אלהים אמת הוא ועוד אודנו על הישועה שתהי':
פסוק יב:
ישועות פני. כלומר בחיי יביא ישועה:
פסוק יב:
ואלהי. והוא יהיה אלהי באמת ולא יאמרו לי איה אלהיך: