פסוק א:למנצח משכיל לבני קרח. פי׳ דוד חבר המזמור ונתנו לבני קרח לשוררו ובני קרח נאמ׳ על הלויים וידוע שקרח אע״פ שחלק עם משה מ״מ הוא היה נכבד שבלויים ולכן התיחסו הלויים אליו וכ״ש שמזרעו היו מגדולי הלויים כשמואל הנביא ובני הימן נכדו של שמואל. ומלת משכיל פועל יוצא כלומ׳ שדברי המזמור יעוררו לב האדם וי״א שהוא שם בפלס והודי נהפך עלי למשחית (דני׳ י ח) וי״א שהוא שם מונח על אחד מן השירים כמו שאומרים עכשיו פזמון והדומה לזה. וכוונת המזמור י״א שנאמ׳ על גלות בבל אבל עיקר הדברים מה שנאמ׳ בו במדרש שהוא נאמ׳ על הגלות הגדול הזה הנקרא גלות אדום והוא שאמרו במדרש תהילים ג׳ פעמים נאמ׳ במזמור זה לשון שחיחה בנפש כלומ׳ מה תשתוחחי נפשי והוא כנגד ג׳ מלכיות שעתידות לבטל עבודת בית המקדש ואלו הן בבל ויון ואדום וכנגדן הזכיר דוד במזמור זה שחיחה בנפש ג׳ פעמים ואע״פ שנאמ׳ בלשון יחיד כי העם בכללו יזכר בלשון יחיד.
פסוק ב:והתחיל על זה ואמ׳ כאיל תערוג וכו׳ ואמ׳ איל לשון זכר ותערוג לשון נקבה פירושו כי איל ג״כ נקבה כמו עז בת שנתה ואין איל כן כי עז על כרחנו לשון נקבה שהרי הזכר נקרא תיש וכן שלא מצינו בשום מקום עזה אבל בזה אחר שמצאנו כן לנקבה אילה על כרחך יש לדון על איל שהוא לשון זכר אלא שפירושו עליו שהוא על כלל המין שהוא כמו ויהי לי שור וחמור (ברא׳ לב ו) ותערוג על כלל הכינופיא שלהם ועריגה הוא לשון צעקה והמיה מרוב תאוה וכוסף והמלה הזאת אצל האיל כמלת געיה אצל השור ונהימה על הארי ודומיהם ולדמיון הענין הפיל הלשון על נפשו ואמ׳ כן נפשי תערוג אליך אל׳. והענין הוא שהאיל מנהגו לאכול הנחשים והחמימות גובר בתוכם מצדם והוא במדבר מקום שאין המים מצויים לכך ומרוב תאותם למים הולכים ורצים בחוזק עד שימצאו אפיקי מים לרוות צמאם ולשון אפיקים יאמר על גומות עמוקות שירדו שם מים נגרים מן ההרים בכח והדמיון הזה שאנחנו מתחממים בנחשי הדורות בגלות ומתאוים תאוה יתירה להצטנן מחום המבוכה הגדולה.
פסוק ג:והוא שבאר צמאה נפשי. ואמ׳ לאל חי כי גם עובדי האלילים יקראו לצלמיהם אלהים ולכן אמ׳ לאל חי. ומתי אבא ואראה פני א׳ רומז על המקדש.
פסוק ד:היתה לי דמעתי לחם רומז היותה לו חוק בכל יום כאכילת הלחם על שהאויבים מביישים אותי תמיד לאמר איה אלהיך.
פסוק ה:ואמ׳ אלה אזכרה כלומ׳ אזכור בגלות זה הדברים הקדומים ובזכירתם אשפכה עלי נפשי ר״ל משל כאלו הנפש תמס ותהיה למים ותצא דרך העין בדמע ומהו הענין שאזכור כי אעבור בסך ר״ל כשהייתי בזמן הקדום עובר לעליית הרגל במנין גדול של בני אדם ואדדם פי׳ אדדה עמהם כמו דברו לשלום (ברא׳ לז) ר״ל שאתנהל עם אותם הגדודים לאט בשדרה וכבוד עד בית אל׳ ובקול רנה ותודה היה אותו המון חוגג לפני האל.
פסוק ו:וכמקוה ומיחל לישועה אמ׳ מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי ר״ל שתדאגי עלי לצרת הגלות הוחילי לא׳ כי עוד אודנו ישועות פניו ר״ל בישועות פניו ר״ל כשיושיע אותי מן הגלות ומלת פניו רומזת היות הישועה מאתו לבדו וכמוהו אם אין פניך הולכים (שמות טו) והוא כענין אני ולא שרף והרמז על השגחה פרטית המיוחדת.
פסוק ז:ולרמוז היותו בטוח באל אמ׳ אלהי עלי נפשי תשתוחח כלומ׳ שתכנע ותצטער לאורך הגלות על כן אני צריך לעוררה במדת הבטחון לזכור הפלאים שעשית לאבותינו אחר היאוש שאחר לכתם במדבר בארץ לא זרועה הובשת להם את הירדן וכבשו ארצות עם חזק. וחרמונים מהר ר״ל החרמונים היושבים בהרים בערי המבצר שהיו הם חזקים בעצמם וכן שהיו מהר ר״ל שהיו עריהם בצורות בהרים היו מצער לנגדך וכבשתם תחת ידינו והנחלתנו את ארצם.
פסוק ח:והשבעתנו משוד תנחומיך לתת לנו גשמים בעתם עד שיהיה תהום אל תהום קורא לקול צנוריך וקרא העננים צנורים כי הם כעין צנור שהמים יוצאים מהם. ואמ׳ דרך הפלגה שכשהיו המים יורדים בארץ ונבלעים בה היו יורדים בעמק עד שהיו מגיעים למימי התהום כאלו המים מקבילים זה לעומת זה. וכל משבריך וגליך ר״ל משברי המים וגליו שהם מיוחסות לאל ית׳ עלי עברו כלומ׳ בשבילי כלומ׳ כאלו לא נוצרו אלא לעבודתי. או פירושו שכל השגחתך לא היתה אלא בי הן לגמול הן לעונש כמאמר אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וכו׳ (עמוס ג ב).
פסוק ט:והוא שאמ׳ יומם והוא משל על זמן השלוה יצוה ה׳ חסדו ובלילה ר״ל זמן הצרות שירה עמי כלומ׳ שאהללנו על הרע כבטוב ואעיר אז תפלה לאל חיי.
פסוק י:ועתה בזמן הגלות אומרה לאל שהוא סלעי ר״ל שהוא חזקי ומבטחי למה שכחתני עד שאני הולך קודר בגלות מלחץ האויב. ולמה הראשון רפה ומלרע והשני דגוש ומלעיל.
פסוק יא:וענין ברצח הוא כמו בחרב כלומ׳ רומה כעיני כאלו ידקרני חרב בעצמותי כשיחרפוני בדבר זה ר״ל שיאמרו איה אלהיך.
פסוק יב:וסוף דבר חזר בבטחון באל ואמ׳ ישועות פני כלומ׳ ישועה מפורסמת כאלו היא בפני ומלת ואלהי כמו ופני אלהי כאלו השגחה כלומ׳ תבא פנים אל פנים.
