פסוק א:לַמְנַצֵּחַ, מַשְׂכִּיל, כינוי לשיר אולי משום דברי ההגות והלימוד שבו, לִבְנֵי קֹרַח, מחבריו של השיר או הלחן, או הממונים לשיר אותו. זהו הראשון בסדרת שבעת המזמורים של בני קֹרח.
פסוק ב:כְּאַיָּל תַּעֲרֹג, כאיילה המשתוקקת, או: המשמיעה קול תחינה עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן, כך נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים.
פסוק ג:צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים, לְאֵל חָי. מָתַי אָבוֹא אל המקדש וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים?! אל המקדש באים כדי להיראות אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'.
פסוק ד:המשורר מתאר את מצבו המרוחק והגולה: הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי דבר שבשגרה כלֶחֶם הנאכל יוֹמָם וָלָיְלָה, בֶּאֱמֹר אֵלַי אויבי כָּל הַיּוֹם בלעג: "אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ?!"
פסוק ה:את הדברים האֵלֶּה אֶזְכְּרָה, וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי. נפשי משתפכת בזיכרונות על הזמנים שבהם הייתי קרוב לבית ה', כִּי, כאשר אֶעֱבֹר, הייתי רגיל לעבור בַּסָּךְ, בתהלוכת קהל רב. אֶדַּדֵּם, הייתי פוסע אתם במעין קפיצה או ריקוד עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה בתוך הָמוֹן חוֹגֵג.
פסוק ו:מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי, למה את שחוחה, כפופה ומדוכדכת, נַפְשִׁי, וַתֶּהֱמִי עָלָי, תסעירי אותי, תגרמי לי לנהום מתוך עצבות?! הוֹחִלִי, קַווי, התפללי לֵאלֹהִים, כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ, אודה לו ואזכה לראות את יְשׁוּעוֹת פָּנָיו.
פסוק ז:אֱלֹהַי, עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח, מדוכדכת, מושפלת. עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ ביתר שאת במרחק, מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים, אזור מקורות הירדן שמעבר לגליל העליון, סמוך להר חרמון, מֵהַר מִצְעָר, אחד ההרים הנמצאים בצפון.
פסוק ח:תְּהוֹם, קיבוץ מים רבים אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ. קול שטף המים וזרימתם נשמע כקריאת הנהרות זה לזה, אך אין אלו קולות שמחה – כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ, גלים נשברים וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. געש המים והמייתם משקפים את הטלטלות והזעזועים העוברים עלי.
פסוק ט:שוב חוזר המשורר אל תקוותו ודבקותו: יוֹמָם, ביום יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ, והוא מעניק לי כוח להמשיך, וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה, שירו עִמִּי, אני יכול לשיר לו תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי.
פסוק י:ובתפילה זו אוֹמְרָה, אומר לְאֵל סַלְעִי, מקור החוזק שלי: לָמָה שְׁכַחְתָּנִי?! לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב,
פסוק יא:בְּרֶצַח, בדקירה או מכות אכזריות בְּעַצְמוֹתַי?! כי חֵרְפוּנִי, גידפו אותי צוֹרְרָי, שונאי, בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם: "אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ?!" הכאב הגדול ביותר הוא השאלה הלועגת והמבזה.
פסוק יב:מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי, נַפְשִׁי?! וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי?! במקום זאת הוֹחִילִי לֵאלֹהִים, כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ לאחר הישועה ובזמן הישועה עצמו, על כך שהוא יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי.