פסוק א:אליך נפשי אשא. כמו ואליו הוא נושא את נפשו, שכל נפשו תלויה בדבר זה:
פסוק ב:יעלצו. התבאר למעלה (ט' ג') שפעל עלץ בא לרוב על שמחה הרוחנית או הפך שמחה זאת, ששמחת האויבים הוא על שבטחונו בה' כוזב:
פסוק ד:דרכיך, ארחותיך. התבאר בכ"מ שהדרך הוא הגדול והארח הוא קטן ממנו ההולך מן העיר אל הכפרים (עי' לעיל י"ט ו', כ"ז י"א, קי"ט ט', שם י"ד):
פסוק ז:חטאות נעורי ופשעי, החטאת הוא מצד תאות הגוף ומגביל נגד רחמך בהשלמת הגוף, והפשע הוא המרד, שהוא בכחות השכל והבינה, ומגביל נגד חסדך, ומלת אתה. רצונו לומר שלא כאשר תזכור מה שעשית אתה תזכור מה שעשיתי אני:
פסוק ח:(ח-ט) יורה, ידרך, ילמד. ההוראה והלימוד הוא אל הבלתי יודעים, וההדרכה הוא להבלתי יכולים, והלימוד גדול מן ההוראה כמ"ש באילת השחר (כלל תע"א).
פסוק ח:וחטאים. הם מצד השגגה ומצטרף עם קולע אל השערה ולא יחטיא, שלא יכונו הדרך הנכון ויורם הדרך, (עי' אילת השחר כלל שס"ג):
פסוק י:ארחות. הם היוצאים מדרך הגדול אל הכפרים, כנ"ל ד':
פסוק יא:לעוני. הוא אשר נעשה על ידי עוות השכל והוא גדול מחטא ופשע, והסליחה גדול מכל הלשונות המורים על נשיאות חטא כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא סי' רע"ז), וזה תעשה למען שמך כי רב הוא:
פסוק יג:נפשו. בא על הנפש הנצחיית, (כנ"ל ג' ג', ט"ז ט' י"ט ח', כ"ד ד', ובכל מקום):
פסוק יז:צרות, ממצוקותי. כבר התבאר (ישעיה ח' כ"ב ובכ"מ) שצרה היא הצרה החיצונית, וצוקה היא צוקת הנפש הפנימית, ויש צרה בלא צוקה אם מקבל היסורים בשמחה, ויש צוקה בלא צרה, מי שלבו אינו שמח מכל עמלו:
פסוק יז:והרחיבו. פעל יוצא הצרות הרחיבו לי, או רצונו לומר שהרחיבו את לבבי: