פסוק א:לדוד אליך ה׳ נפשי אשא. נרא׳ שזה המזמור בנוי על התשובה ובהרגישו ברוב עונותיו הפליג בתפלה ובדרכי התשובה ואמ׳ אליך ה׳ נפשי אשא דרך תחנה ברוב תפלה כענין נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים (איכה ג) שפירושו שעם הרמת הכפים לאל דרך תפלה נשא לבבנו עמהם ר״ל שתהיה תפלתנו יוצאה ממעמקי הלב ובכוונה יתרה כן אמ׳ נפשי אשא כלומ׳ שעם רוב תפלתי ופרישת כפי אשא נפשי ר״ל שתפלתי בכוונה גמורה. וי״מ אותו דרך הפלגה מלשון מנחה כמו וישא משאת (ברא׳ מג לד) כלומ׳ שאקריב ואכניע נפשי לפניך ע״פ מה שארז״ל עכשו שאין קרבן הריני מקריב חלבי ודמי לפניך וי״מ אותו כלומ׳ עיני לך תלויות שתחנני כמו ואליו הוא נושא את נפשו (דברי׳ כד טו). ובדרש יפרשוהו כענין בידך אפקיד רוחי (תה׳ לא) כלומ׳ אשאנה לך שתחזירה לי בעת התחיה ודרך הערה לזה אמרו כשאדם ישן מפקיד רוחו ביד הקב״ה שמא עבר שחרית ולא מצאה הוי ה׳ אל אמת. והוא שאמרו חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג) בכל דבר אנו מכירים שרבה אמונתך לתחיית המתים. ומזה אני מפרש דרך צחות במה שתקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפלה ונאמן אתה להחיות מתים כי אחר שיחסו להתבודד הנפש מלת פקדון באמרו בידך אפקיד רוחי ייחס עליו שהוא נאמן בפקדונו להחזירה לעת התחיה. והתחיל בענייני המזמור וסדרו באותיות אלף־בית לבד שחסרו בהם שלוש אותיות בי״ת וא״ו וקו״ף וי״א שהבי״ת סמך עליה במלת בך הסמוכה למלת אלהי וכן הוא״ו סמך עליה במלת ולמדני הסמוכה למלת הדריכני וכפל הרי״ש שתי פעמים נראה שנזדמן לו כן וסמך באחת מהם על הקו״ף ואחר האלפא ביתא החזיר את הפ״א פעם אחרת ואין טעם בכל אלה אצלנו רק שנראה שנזדמן לו כן ברוח הקדש.
פסוק ב:והחל בסדורו ואמ׳ אלהי בך בטחתי אל אבושה כלומ׳ שלא אבוש משברי ומבטחוני כענין בך בטחו ולא בושו (תה׳ כב) וכן אל יעלצו אויבי לי כי המקוים ליום אידי לגמול חטאי אם יראו שתכזב תוחלתי יעלצו בי ויתלוצצו עלי
פסוק ג:גם כל קויך לא יבושו כלומ׳ לא על עצמי לבדי אני מבקש אבל על כל הבוטחים בך וכן אני מבקש על הבוגדים בי לחנם שיבושו ממה שהם מקוים עלי ותחשכנה עיניהם מראות.
פסוק ד:ואמרו דרכיך ה׳ הודיעני ארחותיך למדני הוא כפל ענין במלות שונות כלומ׳ למדני ארחותיך ודרכיך עד שאדעם והדרכים נאמרים על ידיעת טבע המציאות והנהגתו ית׳ בו בכלליו ובפרטיו.
פסוק ה:הדריכני באמתך רוצה בו שבידיעה זו יהיה לו מבוא והדרכה ולמוד להשגת מציאותו ית׳ על צד שאיפשר לשכל האנושי להשיגו וקראו על זה אלהי ישעי כי בזה יושע ממבוכת זה העולם. כל היום פירושו בכל עת כמו שויתי ה׳ לנגדי והענין אותך קויתי ר״ל שתכלית כוונתי בתפלתי הוא תשועת נפשי.
פסוק ו:ואמ׳ זכור רחמיך ה׳ וחסדיך על שנראה עצמו נטרד בצרות הזמן עד שטרדותיו ילאוהו ויכשילוהו מלהתעסק בתורה ובחכמה כראוי לו התפלל שיסיר מעליו טרדותיהם ואמ׳ זכור וכו׳ כלומ׳ כי מעולם לא עזבוני חסדיך כאמרו כי מעולם המה וא״כ זכרם עתה להטותם אלי כמו שהורגלת בזה מאז ורבו׳ דרשו דרך צחות כי מעולם מימות אדם הראשון שאמרת לו כי מיום אכלך ממנו מות תמות והארכת שנותיו קרוב לאלף שנים שהם יומו של הב״ה
פסוק ז:וכנגד אמרו זכור וגו׳ אמ' חטאות נעורי ופשעי אל תזכור וקרא עונות הנעורים חטא. כי החטאים רומז על השגגות כאמרם ז״ל חטאים אלו השגגות וזדונות הנעורים הם כשגגות מצד שלא שלמו דעות האדם ועל עונות הזקנה אמ׳ פשעי שהוא רומז על המרדים באמרם ז״ל פשעים אלו המרדים שהוא אז מכיר וכופר ומורד ואמ׳ על כלם אל תזכור ומצד שאי איפשר שלא להפרע ממנו על איזה צד חוזר ואמ׳ כחסדך זכר לי אתה כלומ׳ שתזכרם אלי בצירוף חסדך למען טובך ולא למעני והטוב הנה כענין חסד וחנינה.
פסוק ח:ואמ׳ אח״כ טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך וכבר ביארנו בחבור התשובה שהטוב יאמר על חנינתו ית׳ ביתר ממה שאין לו חק עליו והיושר יאמר על העשוי בהנהגת יושר ומשפט ואמ׳ שקבלתו ית׳ את הפושעים בתשובתם והוא הרמוז באמרו יורה חטאים בדרך הוא חסד מצד ויושר מצד, חסד מצד מה שהיה ראוי לקחת נקמת החוטא לגמרי ויושר מצד שבראו ית׳ בדרך שהשליט יצרו עליו כאמרו בעון חוללתי (תה׳ נא ז) וזה הענין ג״כ רמז באמרו אחריו כל ארחות ה׳ חסד ואמת.
פסוק י:ואמ׳ לנצרי בריתו ועדתיו רמז בבריתו האמונות הבאות לחכם גם מצד החכמות העיוניות והמושכלות, והעדות מלה נאמרת על האמונות המקובלות ואמ׳ שהתשובה אמנם תכלית ענינה בקיום דרכי התורה ונתיבותיה. וכן אמרו קודם זה ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו כלומ׳ וכשלמד להם דרכו בפתחו להם דרכי התשובה הוא יושר מצדו.
פסוק יא:והתפלל על עצמו לרוב חטאיו ואמ׳ למען שמך ה׳ וסלחת לעוני כי רב הוא רמז במלת שמך על שקראו טוב וישר כלומ׳ למען שמך שנקרא טוב שביאורו חונן לאדם ביתר ממה שאין לו חק עליו סלח לעוני אע״פ שאיני ראוי לכך ואמ׳ עוני לשון יחיד כרומז על עון בת שבע ואמ׳ כי רב הוא כלו׳ וצריך אני לבקש עליו בפרט או הוא במקום אע״פ כמו כי עם קשה עורף הוא (שמות לב ט).
פסוק יב:ואמ׳ מי זה האיש ירא ה׳ כלומר שירצה להשתדל לשוב מחטאיו אל ירך לבבו בזה כי האל בהכירו טוב כוונתו יעזרהו ויורהו בדרך יבחר ר״ל בדרך שיבחר האל שילך האדם בה
פסוק יג:ואז נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ רמז לו שישלם בב׳ דברים והם הסוד והברית.
פסוק יד:הסוד נאמר על האמונות המקובלות ויחסו ליראיו כי כן הוא באמת ועל דרך זה אמת ז״ל על השבת שניתן בצנעא כלומ׳ דרך סוד וקבלה, לא שירמוז על דבר נודע מצד העיון. והברית נאמר על הפנות המושכלות ויחס בהם מלת להודיעם, להודיעם בדרך מופת ומחקר.
פסוק טו:וחזר על עצמו ואמ׳ עיני תמיד אל ה׳ כלומר כי בו בטחתי כי הוא יוציא מרשת רגלי ר״ל מרשת הצרות
פסוק טז:והוא שהתפלל ואמ׳ פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני כלומ׳ אע״פ שאני מלך לעם גדול ומושל באוצרות כסף וזהב אני נכנע לפניך כאלו אני יחיד ועני. ורבו׳ דרשו וכי יחיד היה דוד והא כתי׳ אוצם הששי ודוד השביעי (דה״א ב טו) וכי עני היה דוד והי׳ כתי׳ ואני בעניי הכינותי זהב ככרים מאה אלף (דה״א כב יד) אלא אמר דוד לפני הב״ה לפי שמניתני מלך על בניך ואני יחיד כנגד כלם עיניהם תלויות בי ואף אני עיני תלויות לך לפיכך יחיד ועני אני.
פסוק יז:צרות לבבי הרחיבו י״מ הרחיבו פועל עומד כלו׳ רחבו וגדלו, וי״מ אותו בחסרון בית כלומ׳ הצרות הרחיבו מקומם ומושבם בלבבי, ואצלי לפרש כי הוא כמאמר החכם שאמר מי שלבו צר לשונו רחב ואמר לבבי על המחשבות כלומ׳ הצרות הרחיבו מחשבותי כי שפע הלשון יבא תחלה ממערכי הלב ומי שירחב לשונו על כל פנים רחבו מחשבותיו תחלה
פסוק יח:ראה עניי ר״ל על הכנעתי ושבירת לבבי ולכן שא לכל חטאתי
פסוק יט:וחזר להתפלל שיעזור על האויבים השונאים אותו בחנם
פסוק כב:וראה בנבואה צרות ישראל והתפלל דרך כלל על כל האויב ואמ׳ פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו
