א לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝הוָ֗ה נַפְשִׁ֥י אֶשָּֽׂא׃ ב אֱ‍ֽלֹהַ֗י בְּךָ֣ בָ֭טַחְתִּי אַל־אֵב֑וֹשָׁה אַל־יַֽעַלְצ֖וּ אֹיְבַ֣י לִֽי׃ ג גַּ֣ם כָּל־קֹ֭וֶיךָ לֹ֣א יֵבֹ֑שׁוּ יֵ֝בֹ֗שׁוּ הַבּוֹגְדִ֥ים רֵיקָֽם׃ ד דְּרָכֶ֣יךָ יְ֭הוָה הוֹדִיעֵ֑נִי אֹ֖רְחוֹתֶ֣יךָ לַמְּדֵֽנִי׃ ה הַדְרִ֘יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ ׀ וְֽלַמְּדֵ֗נִי כִּֽי־אַ֭תָּה אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעִ֑י אוֹתְךָ֥ קִ֝וִּ֗יתִי כָּל־הַיּֽוֹם׃ ו זְכֹר־רַחֲמֶ֣יךָ יְ֭הוָה וַחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה׃ ז חַטֹּ֤אות נְעוּרַ֨י ׀ וּפְשָׁעַ֗י אַל־תִּ֫זְכֹּ֥ר כְּחַסְדְּךָ֥ זְכָר־לִי־אַ֑תָּה לְמַ֖עַן טוּבְךָ֣ יְהוָֽה׃ ח טוֹב־וְיָשָׁ֥ר יְהוָ֑ה עַל־כֵּ֤ן יוֹרֶ֖ה חַטָּאִ֣ים בַּדָּֽרֶךְ׃ ט יַדְרֵ֣ךְ עֲ֭נָוִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וִֽילַמֵּ֖ד עֲנָוִ֣ים דַּרְכּֽוֹ׃ י כָּל־אָרְח֣וֹת יְ֭הוָה חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֑ת לְנֹצְרֵ֥י בְ֝רִית֗וֹ וְעֵדֹתָֽיו׃ יא לְמַֽעַן־שִׁמְךָ֥ יְהוָ֑ה וְֽסָלַחְתָּ֥ לַ֝עֲוֺנִ֗י כִּ֣י רַב־הֽוּא׃ יב מִי־זֶ֣ה הָ֭אִישׁ יְרֵ֣א יְהוָ֑ה י֝וֹרֶ֗נּוּ בְּדֶ֣רֶךְ יִבְחָֽר׃ יג נַ֭פְשׁוֹ בְּט֣וֹב תָּלִ֑ין וְ֝זַרְע֗וֹ יִ֣ירַשׁ אָֽרֶץ׃ יד ס֣וֹד יְ֭הוָה לִירֵאָ֑יו וּ֝בְרִית֗וֹ לְהוֹדִיעָֽם׃ טו עֵינַ֣י תָּ֭מִיד אֶל־יְהוָ֑ה כִּ֤י הֽוּא־יוֹצִ֖יא מֵרֶ֣שֶׁת רַגְלָֽי׃ טז פְּנֵה־אֵלַ֥י וְחָנֵּ֑נִי כִּֽי־יָחִ֖יד וְעָנִ֣י אָֽנִי׃ יז צָר֣וֹת לְבָבִ֣י הִרְחִ֑יבוּ מִ֝מְּצֽוּקוֹתַ֗י הוֹצִיאֵֽנִי׃ יח רְאֵ֣ה עָ֭נְיִי וַעֲמָלִ֑י וְ֝שָׂ֗א לְכָל־חַטֹּאותָֽי׃ יט רְאֵֽה־אוֹיְבַ֥י כִּי־רָ֑בּוּ וְשִׂנְאַ֖ת חָמָ֣ס שְׂנֵאֽוּנִי׃ כ שָׁמְרָ֣ה נַ֭פְשִׁי וְהַצִּילֵ֑נִי אַל־אֵ֝ב֗וֹשׁ כִּֽי־חָסִ֥יתִי בָֽךְ׃ כא תֹּם־וָיֹ֥שֶׁר יִצְּר֑וּנִי כִּ֝֗י קִוִּיתִֽיךָ׃ כב פְּדֵ֣ה אֱ֭לֹהִים אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל מִ֝כֹּ֗ל צָֽרוֹתָיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
לדוד אליך ה' נפשי אשא, פסוק זה הוא קוטב המזמור ויסודו, בו יאמר, שכמו שהמורה בחצים ישים לו אות שאליו יורה למטרה, כן שם את ה' לאות ולמטרה אל כל מבוקשיו וחפציו, בין הגשמיים בין הרוחניים, ואמר רק אליך ה' אשא נפשי, אתה עיקר מגמתי לא דבר זולתך, שכל עניני אתה הוא תכלית מבוקשי, וכל חפצי הם רק אמצעיים להגיע על ידם אל התכלית זה:
פסוק ב:
אלהי, (בענין צרכיו הגשמיים) הנה בכל עניני בך בטחתי, ולכן אבקש אל אבושה, כאילו אין תכלית בקשתו השגת הצרכים רק השגת הבטחון בל יתבייש על בטחונו בה' עת יהיה לו מקור אכזב, ובעבור תכלית זה אני מבקש אל יעלצו אויבי לי שבזה יגיע חילול ה':
פסוק ג:
גם, בזה יסובב שגם כל קויך לא יבושו, משא"כ אם לא יתמלא בטחוני, וכן עי"כ יבושו הבוגדים ריקם, לפ"ז אין התכלית אצלי השגת דבר המובטח רק קיום הבטחון עצמו שיתגדל כבוד השם:
פסוק ד:
דרכיך, (בענין צרכיו הנפשיים) אבקש לדעת דרכיך, שדרך הוא הקבוע לרבים, הדרך הגדול, והארחות הם המסתעפים מן דרך הגדול אל הצדדים, הדרכים הגדולים די בהודעה והארחות הפרטיים צריכים לימוד, כי הם רבים ואינם ניכרים כ"כ, ובנמשל דרכיך הודיעני הם הדרכים הכוללים שבהם תנהיג את עולמך כגון הרחמים והחנינה ארך אפים ורב חסד, תודיעני למען אתנהג בהם, כמ"ש והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו', וארחותיך למדני הם הפרטים המתפרדים מדרך הגדול, שיתנהג ה' בעתים פרטים ובמקומות פרטים ובאנשים יחידים, וכן לדעת איך יתנהג האדם בעתים ובענינים פרטיים שילוז לפעמים מדרך הכולל, כמו להתאכזר נגד רשעים ולהתגאות ולעוז כנגדם וכדומה שזה צריך לימוד:
פסוק ה:
הדריכני, אחר שבקש שיודיעהו ההנהגה במדות בקש שיודיעהו האמתיות הנעלמים משכל האדם ולא יושגו אלא בנבואה מסוד ה' ליראיו, והאמתיות האלה יתחלקו למעשיי ועיוני, כמו השגת עניני האלהות ודרכיו בשכל העיוני, וידיעת התורה חקיה ומצותיה בשכל המעשי, על המעשי אמר הדריכני באמתך, ועל העיוני אמר ולמדני, ובאר טעם בקשתו כי אתה אלהי ישעי המושיעי בכל צרכי הגופנים והנפשיים, וגם בזה אומר שאינו מכוון בזה תועלת עצמו, להשיג עי"כ איזה כבוד וכדומה, רק אותך קויתי כל היום שאתה תכלית תקותי, וכל יתר הדברים שאבקש הוא רק שיהיו אמצעים להשיג אותך ולעבדך שהוא תכלית תקותי, כמ"ש אליך ה' נפשי אשא:
פסוק ו:
זכור, בא בטענה כי בתחלת יצירת האדם השגיח עליו בתכלית הרחמים והחסד מבלי שהיה ראוי אליו כי הנעדר לא עבד את ה' עדיין, וכל הטוב שהשפיע ה' על האדם בראשית יצירתו היה חסד חנם מבלי קדימת מפעל ומעשה מהנוצר, וא"כ ראוי שתתמיד חסדך זה בלי הפסק אף שאיני ראוי לזה עפ"י מעשי, ואמר רחמיך נגד מה שהשלימו בכל איברי גופו בתכלית הרחמים בכל אבר ואבר, וחסדיך נגד כחות השכל והבינה שהוא מצד החסד למען ישיג גדולתו, וזה מגביל נגד שני הבקשות שבקש על עניני הגוף ועל עניני הנפש, וכל אלה מעולם המה ר"ל מעת היצירה:
פסוק ז:
חטאת, אולם אבקש בעת תזכר חסדיך ורחמיך שעשית לי לא תזכר כנגד זה חטאת נעורי ופשעי שאני הייתי כפוי טובה וחטאתי, שאז יגדל החטא לפי ערך החסד ויתחייב שע"י חטאתי יפסקו ממני החסד והרחמים, ושיעור הכתוב כחסדך (אשר) תזכר לי אתה (ר"ל חסד שעשית אתה) אל תזכר חטאת נעורי ופשעי שחטאתי אני, להעריך זה כנגד זה, למען טובך ה' וראוי שאת הטוב תזכור ולא את הרע:
פסוק ח:
טוב וישר ה', הנה מצד שהוא טוב יורה חטאים בדרך, שהם החוטאים מצד השגגה יראם הדרך, ומצד שהוא ישר:
פסוק ט:
ידרך ענוים, אלה שיודעים הדרך רק שיש מניעות שמעכב בעדם לעשות את הראוי כמו בקשת הצרכים ושאר סיבות יסייע אותם שילכו בדרך משפט, היינו בדרך הראוי, גם ילמד ענוים דרכו המיוחד מסוד ה' ליראיו:
פסוק י:
כל ארחות, והגם שתמצא לפעמים שה' אינו הולך בהנהגתו בדרך הזה הכולל, רק הולך בארח פרטי נפרד מדרך הכולל, כמו שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, הנה גם הארחות הם חסד ואמת, שלפעמים הם מצד החסד כמו שרעות הצדיקים בא לכפר עון קל שעשו ולהגדיל שכרם בעוה"ב ולפעמים הוא מצד האמת ומה"ד להאריך אף לרשע עד שיתמלא סאתו ולהאבידו בעוה"ב, וכ"ז ידוע לנוצרי בריתו ועדותיו, הם יודעים שהארחות האלה הם חסד ואמת:
פסוק יא:
למען, (חוזר אל התפלה), נגד מה שבקש חטאת נעורי ופשעי אל תזכור, מוסיף לבקש, למען שמך ה' כי רב הוא וסלחת לעוני, שתסלח העון לגמרי, ולא לבד הפשע כי גם העון שחמור ממנו, וזה תעשה למען שמך שאתה מלא רחמים וסולח לעונות:
פסוק יב:
מי זה, אחר שהשלים תפלתו שיחונהו ה' בין בצרכיו הגשמיים בין בנפשיים, אומר שליראי ה' האמתיים יש עוד דרך אחר מעולה מן הדרך הזה שהתפללתי עליו עד הנה, והוא שהם ימאסו עניני עולם הזה לגמרי ולא יבקשו רק אושר הנפש הרוחני, וז"ש מי זה האיש אשר הוא ירא ה' באמת, ה' יורהו דרך אחר אשר יבחר, והוא כי נפשו בטוב תלין עקר השתדלותו יהיה על אושר נפשו האלהית שהיא תלין בטוב ושכר עוה"ב, ולא ירצה מן העוה"ז רק קיום המין שזרעו יירש ארץ, שבניו הם יצלחו בזכותו והוא די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש:
פסוק יד:
סוד, מפרש נגד מ"ש נפשו בטוב תלין אומר שענין זה של נצחיית הנפש ועדונה לעוה"ב הוא סוד ה' ליראיו, שהם יודעים סוד הנפש וענינה ושיפה קורת רוח אחת בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, ונגד מ"ש וזרעו יירש ארץ, מפרש ובריתו להודיעם שע"ז יודיע ה' ליראיו בריתו, כמו שכרת ברית עם האבות שיירשו בניו את הארץ, ועם דוד שלא תופסק המלכות מזרעו:
פסוק טו:
עיני, ולכן גם אני בחרתי בדרך זה ועזבתי כל עניני העוה"ז, רק עיני נשואות תמיד אל ה' אל העולם העליון הרוחני, והגם שאדע שע"י שעיני נשואות למעלה אוכל ליפול בקל ברשת אשר פרשו לרגלי, בכ"ז לא אפסק מן הדביקות להסתכל בארץ, כי ידעתי כי אף שיבואו רגלי תוך הרשת הוא יוציא מרשת רגלי:
פסוק טז:
פנה אלי, בהיותו מצייר א"ע במעמד הפרישות והדביקות, יצייר א"ע שהוא נבדל מכל העולם בין משכניו וריעיו וב"ב בין מעשרו וקנינו, ומבקש פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני, כי אין לי מאומה בזה העולם:
פסוק יז:
צרות לבבי, גם על הצרות שיגיעוני בעולם איני משים לב, בהפך הם הרחיבו לי ואני שמח עליהם, לבד זאת אבקש ממצוקותי הוציאני, שהמצוקה היא צוקת הנפש הפנימית, מזה תוציאני כי היא תשבית אותי מעבודת ה', אבל על הצרה החיצונית, איני משים לב כי אני מהביל עניני העוה"ז לגמרי:
פסוק יח:
ראה, כי העוני והעמל שיגיע לי בעולם יהיה לי לכפרת עון וע"ז בקש ראה עניי ושא לכל חטאתי, זאת שנית אבקש (יט-כ) ראה אויבי כי רבו, שמרה נפשי והצלני לבל יחטיאו את נפשי, וזאת שנית בל אבוש כי חסיתי בך ויהיה מזה חילול השם, כמ"ש בתחלה בך בטחתי אל אבושה:
פסוק כא:
תם, אולם אבקש שלא ע"י מלחמה ורב חיל תצרני מן האויבים, רק התם והיושר המה יצרוני ע"י שקויתיך, שתומי וישרי ישמרו אותי:
פסוק כב:
פדה, לעומת מה שאמר שהוא מהביל עניני העוה"ז ואינו משים לב להתפלל על צרותיו כי הצרות הרחיבו את לבבו, אומר בכ"ז בעבור הכלל אני מבקש פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו, כי לא כל בני אדם הם במדרגה זו להתיאש מכל עניני העולם ולבל ירגישו בצרות ועוני: