שבטך ומשענתך המה ינחמוני
גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת לֹא־אִ֘ירָ֤א רָ֗ע כִּי־אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי׃
(תהילים כד ד)
משל לאב שהלך עם בנו בתוך יער עבות. לפתע ראה הבן מחזה אשר משך את תשומת לבו, נשמט הילד מאביו ופנה לאותו כיוון. האב לא הרגיש בכל זאת והמשיך ללכת לדרכו ואילו הבן כאשר רצה לחזור לאביו כבר לא הצליח למצאו. הילד נבהל והתחיל לבכות ולחפש את אביו במעבה היער ותוך כדי חיפושיו אחר אביו הוא טעה יותר ויותר בסבך היער, השמש שקעה, מעל לראשו הוא שמע את צרחותיהן המפחידות של ציפורי הלילה וממרחק לא רב נשמעו קולות הזאבים האריות והדובים אשר מחפשים טרף.
למחרת הצליח האב למצוא את בנו ומשהגיע מאחרי הילד סטר לו על לחיו. כאשר הסתובב הילד שנדהם מסטירת הלחי הפתאומית וראה את אביו, התמלא שמחה וקרא ברוב אושר אבא, אבא וחבקו ונשקו.
כזה הוא גם מצבו של היהודי, כל אימת שהינו חוטא, הרי הוא מתרחק בכך מן הקב"ה והינו שרוי בצער. אולם כאשר הוא מקבל את ענשו ואביו שבשמים מייסרו ומכהו על שסטה מדרך האמת ופנה אל רהבים ושטי כזב והלך בדרך התוהו בנתיבות עקלקלות, הרי הוא שמח שמחה גדולה מן המכות הנוחתות עליו, באשר הינו יודע שסבלו וייסוריו מבורא העולם באו לו, מאביו שבשמים המשגיח עליו כאב השומר על בנו יחידו. לכן גַּ֤ם כִּֽי ילך היהודי בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת לא יירא מן הרָע הבא עליו כִּי הן שבטו המייסר של הקב"ה והן משענתו הֵ֣מָּה לו לנחמה.
מתוך הספר 'בדרך עץ החיים', מפי השמועה