פסוק א:מִזְמוֹר לְדָוִד. ה' הוא רֹעִי, המנהיג, המדריך, המפרנס והדואג לי – ולכן לֹא אֶחְסָר. איני יודע מחסור.
פסוק ב:בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, במקום מרעה יַרְבִּיצֵנִי, משכיב אותי במנוחה, עַל מֵי מְנֻחוֹת, מים הזורמים לאט יְנַהֲלֵנִי, שהרי נחל שוצף יכול לסכן את הכבש, ואילו הפלג הזורם בנחת יכול לספק לו שפע מים בלא שנשקפת ממנו סכנה.
פסוק ג:את נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב, ישיב למקומה, ירגיע, יַנְחֵנִי, יוביל אותי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק, במסלולים נכונים. ברובד האנושי, אלו הם הנתיבות שבהם יכול אדם להתמיד בחיי צדק, והמציאות שסביב איננה גורמת לו כל עוול. כל אלה אינם גמול על צדקתי; אף שאני נהנה מן הרווחה והשלווה, אין ה' עושה זאת למעני אלא לְמַעַן שְׁמוֹ.
פסוק ד:גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, עמק צר ועמוק שהדרך בו מסוכנת – סביבו בורות, מכשולים או תהומות, והוא מוקף באימת מוות – גם אז לֹא אִירָא מרָע, ואלך בבטחה כִּי אַתָּה עִמָּדִי. שִׁבְטְךָ, המטה שבידך, הרועה, שבו מכוון הצאן למקומו, וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, מקל הרועים שעליו נשען הרועה בהליכות קשות, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.
פסוק ה:תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן, אתה מכין לי מקום לאכול בו נֶגֶד, לנוכח צֹרְרָי, אויבי. למרות שאני יודע שאורבים לי, אני יכול לשבת ולאכול במנוחה. גם דימוי אנושי זה יכול להתקבל מבחינת הרגשתו של הכבש, שכאשר הרועה נמצא לידו ומזין אותו אין הוא פוחד מפני חיות הטרף. דִּשַּׁנְתָּ, אתה מיטיב ומושח בַשֶּׁמֶן את רֹאשִׁי לצרכים קוסמטיים ולהנאה. מילאת את כּוֹסִי יין כדֵי רְוָיָה, כדי סיפוקי.
פסוק ו:ולסיכום: אַךְ, רק טוֹב וָחֶסֶד, מאורעות טובים ויפים יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי, וְשַׁבְתִּי, אני יושב וממשיך לשיר בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים. אושרי מלא בלי מחסור ודאגה.