פסוק א:למנצח בנגינות על השמינית. נראה שהיה כלו משתנה בקולות על פי הערכת שמונה יתרים שבכנור ואע״פ שרז״ל פירשוהו על המילה שנתנה לשמיני דרך דרש הוא אבל לפי הפשט יראה שאמרו על שניצול מחולי ארוך והודה לאל על הצלתו ועל העדר שמחת אויביו והזכיר ענין התפלה שהיה מתפלל בחליו ואמ׳
פסוק ב:אל באפך תוכיחני הודה לאל שהוא מרגיש ומתבונן שעונותיו הביאוהו לכך כי כל דרכיו ית׳ משפט ודרך עונש ותוכחת וחלה פניו שלא יוכיחהו באפו ובחמתו אבל לאט כפי כח שכלו והוא בעצמו ענין ואל בחמתך תיסרני והוא מה שאמר ירמיהו (י כד) יסרני ה׳ אך במשפט ר״ל בדרך ממוצע מלשון יכלכל דבריו במשפט (מזמו׳ קיב).
פסוק ג:אמלל תואר ופירושו נכרת כלומ׳ חנני ה׳ והחנינה תיוחס לעשיית האדם בהטבה ממה שאין חק הדין עליו כלומ׳ אע״פ שאני מתבונן שהכל ביושר לרוב חטאי אתה אלהי חנני כי נכרת וחלוש אני ודל אני ואיני יכול למבול עוד והוא ענין רפאני ה׳ כי נבהלו עצמי ר״ל גופי נבהל לרוב כאבי והזכיר העצמות במקום כל הגוף כי הם יסוד הגוף ובנינו, ובהלה הוא כענין בעתה.
פסוק ד:וענין ונפשי נבהלה מאד ר״ל לדאגת המיתה, ואתה ה׳ עד מתי כלומ׳ עד מתי תאריך חליי ותדכאני ביסורין אלו.
פסוק ה:ואחר שהתפלל על רפואת הגוף הודיע שרוב כאבו על חטאיו ועל יראת עונש נפשו ואמ׳ שובה ה׳ כלומ׳ מחרון אפך חלצה נפשי והוא ענין הצלה כמו הצילה נפשי. הושיעני למען חסדך כלומ׳ כי ראוי ומחויב אני בכך אבל למען חסדך הצילני וכל זה דרך וידוי שהיה מתודה ומודה על רוב חטאיו ודרך הכנעה לאל אמר שצריך לו עזר אלהיו חסד עליון להחיותו ולכפר חטאיו והודיע שתכלית כוונתו בהיותו מבקש על חייו הוא לתכלית הצלחת נפשו והוא להיות בעוד בחיים חייתו מתמיד בעבודת האל עד שתעלה נפשו מעלה מעלה אורח חיים למעלה למשכיל
פסוק ו:והוא אמרו כי אין במות זכרך כלומ׳ אם לא טרח האדם בחיו לעבודת האל אין לו פנאי בזה אחר המות וכן ענין בשאול מי יודה לך כלומ׳ אם לא טרח בחייו. והמות והשאול הוא ענין האבדון כלומ׳ מי שלא עבד האל בחייו והוא מכת האויבים והנדחים במקום צלמות ולא סדרים לא יוכלו עוד לזכור האל ע״ד אמרם מי שטרח בע״ש יאכל בשבת וכן מי שטרח ביבשה יאכל בים והוא לרוב ענותו ומותו עצמותו והחזיקו נפשו להיותו בכלל החטאים אע״פ שהתשובה מצלת אף בדכדוכה של נפש ובשעת מיתה מ״מ היא תשובה פחותה עד שלרוב תשוקתו ודבקה בו היא אצלו כאין והיה מבקש על חייו להתמיד בעבודת האל בחייו עד שיבא לתכלית השלמות.
פסוק ז:ואמ׳ לרוב צרתו יגעתי באנחתי כלומ׳ נלאיתי לסבול דאגתי ואנחתי על חליי. אשחה בכל לילה מטתי כלומ׳ אבכה עד שלרוב דמעי אני אשחה מטתי בכל לילה שהוא עת הכבדת החולי. ואשחה פירושו וארחץ מלשון ירחץ במים שתרגומו סחי וי״מ לשון מי שחו (יחזקאל מז ה) וכאשר יפרש השוחה לשחות (ישע׳ כה יא) ונאמר כאן דרך הפלגה, והוא בעצמו ענין בדמעתי ערשי אמסה כלומ׳ שמרוב דמעי ימס הערש וי״מ אמסה כמו אמאיס מלשון סחי ומאוס (איכה ג) ר״ל אמאיסנה מרוב יגוני ויורה זה מה שלא הזכיר בה לשון דמעה.
פסוק ח:עששה כמו רקבה מלשון עש יאכלם (ישע׳ נ ט) וכמוהו ועצמי עששו (תה׳ לא) ויש לועזים כמו כהתה עינו (דברים לד ז) ומפרשים אותו מלשון עששית שאין האור שבתוכו מאיר אלא מאחר מחיצה. עתקה יש מפרשין מלשון עתיק כלומ׳ נזקנה והענין מצד שהזקנה תכחד העינים ותכבידם וי״מ אותו כמו נעתקה ממקומה. ואמרו בכל צוררי פירושו בעבור כל צוררי והוא שאחר הודאתו לאל על רפואתו והזכירו תפלתו שהיה מתפלל בחליו זכר השמחה שהיו אויביו שמחים בצרתו ובמחשבת מיתתו ועל ידי זה הזכיר צרותיהם שהיו מצירים ומריעים לו ואמר שכהתה עינו בכל צורריו ר״ל ברוב הצרות שמצירים לו.
פסוק ט:ואמר דרך בטחון באל סורו ממני כל פועלי און כלומ׳ השמחים בצרתי כי לא יועיל לכם התנכלכם עלי כי שמע ה׳ קול בכיי.
פסוק יא:יבשו ויבהלו ברפואתי ישובו ממחשבותם ויבושו ממועצותיהם כרגע.
פסוק יא:וי״מ כל המזמור בענין הגלות שישראל בתוכו כחולים ומדוכאים וסורו ממני וגו׳ רומז לזמן המשיח שיגער במלכי האומות המצירים לנו.
