פסוק א:לַמְנַצֵּחַ העומד בראש המנגנים בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית, כלי נגינה, אולי בעל שמונה מיתרים, מִזְמוֹר תחינה לְדָוִד.
פסוק ב:ה', אַל בְּאַפְּךָ, בכעסך תוֹכִיחֵנִי, אל תייסר או תעניש אותי באמירה או במעשה, וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי, כי יש שהכאבים קשים מנשוא –
פסוק ג:חָנֵּנִי, נטה עלי חסד, ה', כִּי אֻמְלַל, מסכן, מדוכא וקמל אָנִי; רְפָאֵנִי, ה', כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי, עצמותי. הכאב והחרדה חדרו לתוכי. אינני פונה אליך מתוך ביטחון במעשי הטובים; תפילתי פורצת מתוך כאב בלתי נסבל.
פסוק ד:וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד. אל הכאבים המציקים מתלווה גם פחד מהעובדה שהמחלה סוגרת עלי, והמוות קרב. וְאַתָּה, ה', עַד מָתָי תשאיר אותי במבוכתי, בכאבי ובחוסר התקווה? מתי תבוא רפואתי?
פסוק ה:הייסורים הם אות לכך שכביכול ה' סילק עצמו ממני. על כן אני מבקש: שׁוּבָה, ה', אלי. חַלְּצָה, שלוף את נַפְשִׁי מהמועקה, והוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ,
פסוק ו:כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, ואין בִּשְׁאוֹל מִי שיוֹדֶה לָּךְ. כביכול לא כדאי לך להמית אותי. במותי אין שום תועלת, ואילו בחיי אוכל לזכור אותך ולהודות לך.
פסוק ז:יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי, אני כה חלש, שאפילו אנחות הכאב כשלעצמן מייגעות אותי. אַשְׂחֶה, אציף בדמעות בְכָל לַיְלָה את מִטָּתִי, בְּדִמְעָתִי את עַרְשִׂי, מיטתי אַמְסֶה, אמיס כביכול.
פסוק ח:עָשְׁשָׁה, נחלשה, כהתה מרוב כַּעַס עֵינִי, כשאני רואה את האויבים השמחים לאידי; עיני עָתְקָה, נעקרה מחורהּ בהביטה בְּכָל צוֹרְרָי. חוליִי אינו רק עניין שביני לביני. בחוליי מתעוררים ומתעודדים גם שונאי. אל המחלה והכאבים מתלווה התחושה הקשה שהשונאים נהנים ממצבי ותולים בכך תקוות.
פסוק ט:ובסיום כמה מלים של עידוד ותודה: סוּרוּ מִמֶּנִּי, כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, עושי רע, המתנפלים עלי מכל צד, כִּי שָׁמַע ה' את קוֹל בִּכְיִי וריפאני.
פסוק י:שָׁמַע ה' את תְּחִנָּתִי, ה' תְּפִלָּתִי יִקָּח, יקבל, ואוכל לחזור ולהתחזק,
פסוק יא:ולעומת זאת, יֵבֹשׁוּ, יתביישו, יתאכזבו וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי, יָשֻׁבוּ אחור ויֵבֹשׁוּ בן רָגַע. עם החלמתי אויבי נעלמים, ואף מאוכזבים ונבוכים מכך שארבו לי בחולשתי.