האם שייך לברוח מלפני ד'?! והרי מלֹא כל הארץ כבודו!
הקדמה
נאמר בפרקנו:
א. ויהי דבר ד' אל יונה בן אמתי לאמר.
ב. קום לך אל נינוה העיר הגדולה, וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפני.
ג. ויקם יונה לִבְרֹחַ תרשישה מלפני ד', וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש, ויתן שכרה, וירד בה לבוא עמהם תרשישה, מלפני ד'.
נשאלת השאלה: וכי שייך לברוח מלפני ד' ?! והלא "מלא כל הארץ כבודו"!
כבר שאל שאלה זו רבי אברהם אבן עזרא (בפסוק א'):
יש לתמוה: איך יעלה על לב חכם שידע ד' ומעשיו, שיחשוב לברוח מפניו?! והוא בידו, והכל מלא כבודו!
וכן שאל הרד"ק (בפסוק ג'):
ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ד' - ואיך יהיה יכול לברוח? ודוד אמר: 'אנה מפניך אברח' (תהלים קלט, ח)!.
א. הסבר המפרשים
כתב רש"י:
לברוח תרשישה - ים ששמו תרשיש, והוא בחוצה לארץ.
אמר: אברח לי הים, שאין השכינה שורה בחוץ לארץ.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, יש לי שלוחים כיוצא בך לשלוח אחריך, ולהביאך משם.
כעין זה כתב הרד"ק:
אלא אין 'מלפני' כמו 'מפני', כי הנביא היה מלא חכמה ודעת, ואיך היה חושב לברוח מפני ד'? אלא מלפני ד' היה חושב לברוח, כי פירוש 'מלפני' מדבר שהוא 'לפני ד'', והוא רוח הנבואה, כי חשב שאם יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לא תשרה עליו רוח נבואה... כי אמר: 'אין השכינה שורה בחוצה לארץ'.
כעין זה כתב גם ה"מצודת דוד":
לברוח תרשישה - הוא חוץ לארץ, מקום שאין הנבואה שורה על הנביאים, וזהו שאמר: 'מלפני ד'' ורוצה לומר: מהמקום שהוא לפני ד', והוא ארץ ישראל, שהוא מקום קבול הנבואה.
וכן כתבו האברבנאל, האלשיך הקדוש והמלבי"ם.
מקור דבריהם של המפרשים הוא במכילתא בראש פרשת בא:
עד שלא נבחרה ארץ ישראל - היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל - יצאו כל הארצות...
תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר: 'ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ד'' (יונה א, ג). וכי מלפני ד' הוא בורח? והלא כבר נאמר: 'אנה אלך מרוחך וגו'. אם אסק שמים שם אתה וגו' אשא כנפי שחר וגו' גם שם ידך תנחני' (תהלים קלט, ז-י), וכתיב: 'עיני ד' המה משוטטים בכל הארץ' (זכריה ד, י), וכתיב: 'בכל מקום עיני ד' צופות רעים וטובים' (משלי טו, ג). 'אם יחתרו בשאול וגו' אם יחבאו בראש הכרמל וגו' אם ילכו בשבי' וגו' (עמוס ט, ב-ד), ואומר: 'אין חשך ואין צלמות' וגו' (איוב לד, כב)! אלא אמר יונה: 'אלך לי בחוצה לארץ מקום שאין השכינה נגלית'.
ב. הרחבת הענין בדברי ספר "הכוזרי"
ספר "הכוזרי" (במאמר שני פיסקה יד) הרחיב בענין, והתיחס גם לנבואות שנאמרו בחוץ לארץ:
אמר החבר: כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה, או בעבורה.
הנה נתנבא אברהם כדי שיעבור בה, ויחזקאל (א, ג) ודניאל בעבורה.
וכבר היו נמצאים בבית ראשון, וראו בו השכינה, אשר בהימצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה...
והיא הארץ הנקראת: לפני ד', הנאמר עליה: 'תמיד עיני ד' אלקיך בה' (דברים יא, יב)...
ונאמר: 'ויצא קין מלפני ד'' (בראשית ד, טז), רצונו לומר: מהארץ הזאת שבה היו.
וכן נאמר ביונה: 'ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ד'' (יונה א, ג), לא ברח כי אם ממקום הנבואה, והשיב אותו האלקים אליה ממעי הדגה, ונבא בה.
כלומר: אף על פי שבחוץ לארץ לא יכל יונה לקבל נבואה, ד' החזיר אותו בעל כרחו לארץ ישראל, כדי שיקבל בה שוב את הנבואה על נינוה.
ג. שאלת המפרשים
יש לשאול: הכוזרי כתב על יחזקאל ודניאל:
וכבר היו נמצאים בבית ראשון, וראו בו השכינה, אשר בהימצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה.
כלומר: אחרי שהנביאים זכו לנבואה בארץ ישראל - הם יכלו להמשיך להתנבא גם בחוץ לארץ.
כן כתב גם רש"י בפירושו ליחזקאל (א, ג):
היה היה דבר ד' - אמרו רבותינו: היה כבר, לפי שאין השכינה שורה על נביא בחוצה לארץ, אלא על ידי ששרתה עליו תחלה בארץ.
וכן כתב רש"י במסכת מועד קטן (דף כה ע"א ד"ה "שהיה כבר").
לפי זה יש לשאול: מה הועילה ליונה בריחתו לחוצה לארץ אחרי שהוא כבר התנבא בארץ ישראל?
אכן כתב הרדב"ז בתשובתו (חלק ב' סימן תתמ"ב):
וטעה [יונה] בחושבו שלא תחול עליו הנבואה בחוצה לארץ, וליתא, דלא אמרינן הכי אלא בתחילת הנבואה אינה שורה בחוצה לארץ, אבל אם קבל כבר הנבואה בארץ ישראל אפשר שתחול עליו גם בחוצה לארץ. ויחזקאל הנביא יוכיח.
הרדב"ז כתב בצורה נחרצת שיונה טעה, אבל כמובן שדבריו קשים, כיון שמדברי חז"ל והמפרשים לא משמע שיונה טעה, וגם ספר "הכוזרי" כתב: "והשיב אותו האלקים אליה ממעי הדגה, ונבא בה"! כלומר: כדי שיונה יקבל שוב נבואה היה צורך שהוא יחזור לארץ ישראל!
מפרשים נוספים שאלו שאלה זו ולא ענו עליה (רבי חיים פאלאג'י בספרו "ארצות החיים" שער ב' סימן יד, והרב קאפח בהערותיו לספר "אמונות ודעות" מאמר שלישי סעיף ה עמ' קכט הערה 14).
ד. תשובת המלבי"ם
המלבי"ם גם כן הרגיש בקושי זה, וענה עליו:
והנה בחר לרדת דרך ים, ולא לברוח לחוץ לארץ דרך המדבר, מפני שהנבואה תחול לפעמים גם בחוץ לארץ, כשחל עליו הרוח פעם אחת בארץ ישראל, כמו שהסבירו על מה שנאמר ביחזקאל 'היה היה דבר ד'' - שניבא בחוץ לארץ מפני שניבא כבר בארץ ישראל, ואליהו בברחו המדברה מפני איזבל ראה מראות אלקים בהר חורב. לכן עלה אל האניה, שחשב שבעת יהיה באניה לא תחול עליו רוח ד', אם מפני שיורדי הים דעתם בלתי מתישבת מצער הים, עד בואם ליבשה, כמו שאמרו חז"ל, אם מפני שאז לא יתבודד, באשר היו על האניה עובדי אלילים, שכל זה יעכב בל תשרה השכינה עליו. וזהו שאמר: 'וירד בה לבא עמהם תרשישה'. שרצה לבא עמהם - בחברתם.
לפי המלבי"ם יונה גרם לעצמו שלא לקבל נבואה על ידי שהיה בים וקשה לקבל נבואה בים, מפני הצער, כיון שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ז ה"ד).
ועוד שחברת אנשים עובדי עבודה זרה מעכבת את השראת השכינה.
יש להביא ראיה לדבריו אלה ממה שכתב רש"י בפרשת לך לך על הפסוק "וד' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו: שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, צפֹנה ונגבה וקדמה וימה (בראשית יג, יד): "אחרי הפרד לוט - כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו".
הערה על דברי המלבי"ם
יש להעיר על דברי המלבי"ם שאף על פי שהם נפלאים, הם אינם מסבירים את דברי חז"ל שיונה ברח לחוץ לארץ מפני שהנבואה אינה שורה בחוץ לארץ, אלא הסביר הסבר אחר: שהנבואה אינה שורה בים בגלל הצער, ולא בחברת אנשים רעים!
ה. תשובת ה"קול יהודה"
תשובה אחרת כתב בפירוש "קול יהודה" על ספר "הכוזרי" (ב, יד).
על מה שכתב "הכוזרי": "והשיב אותו האלקים אליה ממעי הדגה, ונבא בה", שאל ה"קול יהודה": "למה זה ועל מה זה? הואיל וכבר היתה עליו יד ד' בארץ הקדושה קודם בורחו תרשישה"!
וענה:
בהניחנו אפשרות הנבואה בחוץ לארץ עם קדימתה בארץ, לא גזרנו על חיובה על כל פנים. אבל אפשר הוא שימנע מזה מונע... ואולי המונע בנבואתו של יונה הוא היותה מגעת לעניני אומה אחרת.
כלומר: נכון שיש אפשרות לקבל נבואה בחוץ לארץ למי שקיבל נבואה בארץ, אבל הדבר אינו הכרחי, אלא רק אפשרי, ויתכן שיהיו לו מונעים. ואולי המונע בנבואתו של יונה בחוץ לארץ הוא מפני שהיא היתה מיועדת לאומה אחרת, ולא לעם ישראל.
אולי ניתן לומר הסבר נוסף על פי דרכו של ה"קול יהודה": אם הנביא נמצא בחוץ לארץ והוא גם אינו רוצה לקבל נבואה - הוא לא יקבל נבואה. מה שאין כן אם הוא בארץ ישראל - הוא יקבל נבואה גם אם הוא אינו רוצה.
יהי רצון שנזכה לחזות בשוב הנבואה לעמנו בקרוב.