תנ"ך על הפרק - יונה א - חומת אנך

תנ"ך על הפרק

יונה א

529 / 929
היום

הפרק

וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־יוֹנָ֥ה בֶן־אֲמִתַּ֖י לֵאמֹֽר׃ק֠וּם לֵ֧ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֛ה הָעִ֥יר הַגְּדוֹלָ֖ה וּקְרָ֣א עָלֶ֑יהָ כִּֽי־עָלְתָ֥ה רָעָתָ֖ם לְפָנָֽי׃וַיָּ֤קָם יוֹנָה֙ לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֔ישָׁה מִלִּפְנֵ֖י יְהוָ֑ה וַיֵּ֨רֶד יָפ֜וֹ וַיִּמְצָ֥א אָנִיָּ֣ה ׀ בָּאָ֣ה תַרְשִׁ֗ישׁ וַיִּתֵּ֨ן שְׂכָרָ֜הּ וַיֵּ֤רֶד בָּהּ֙ לָב֤וֹא עִמָּהֶם֙ תַּרְשִׁ֔ישָׁה מִלִּפְנֵ֖י יְהוָֽה׃וַֽיהוָ֗ה הֵטִ֤יל רֽוּחַ־גְּדוֹלָה֙ אֶל־הַיָּ֔ם וַיְהִ֥י סַֽעַר־גָּד֖וֹל בַּיָּ֑ם וְהָ֣אֳנִיָּ֔ה חִשְּׁבָ֖ה לְהִשָּׁבֵֽר׃וַיִּֽירְא֣וּ הַמַּלָּחִ֗ים וַֽיִּזְעֲקוּ֮ אִ֣ישׁ אֶל־אֱלֹהָיו֒ וַיָּטִ֨לוּ אֶת־הַכֵּלִ֜ים אֲשֶׁ֤ר בָּֽאֳנִיָּה֙ אֶל־הַיָּ֔ם לְהָקֵ֖ל מֵֽעֲלֵיהֶ֑ם וְיוֹנָ֗ה יָרַד֙ אֶל־יַרְכְּתֵ֣י הַסְּפִינָ֔ה וַיִּשְׁכַּ֖ב וַיֵּרָדַֽם׃וַיִּקְרַ֤ב אֵלָיו֙ רַ֣ב הַחֹבֵ֔ל וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ מַה־לְּךָ֣ נִרְדָּ֑ם ק֚וּם קְרָ֣א אֶל־אֱלֹהֶ֔יךָ אוּלַ֞י יִתְעַשֵּׁ֧ת הָאֱלֹהִ֛ים לָ֖נוּ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד׃וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ לְכוּ֙ וְנַפִּ֣ילָה גֽוֹרָל֔וֹת וְנֵ֣דְעָ֔ה בְּשֶׁלְּמִ֛י הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑נוּ וַיַּפִּ֙לוּ֙ גּֽוֹרָל֔וֹת וַיִּפֹּ֥ל הַגּוֹרָ֖ל עַל־יוֹנָֽה׃וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו הַגִּידָה־נָּ֣א לָ֔נוּ בַּאֲשֶׁ֛ר לְמִי־הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑נוּ מַה־מְּלַאכְתְּךָ֙ וּמֵאַ֣יִן תָּב֔וֹא מָ֣ה אַרְצֶ֔ךָ וְאֵֽי־מִזֶּ֥ה עַ֖ם אָֽתָּה׃וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם עִבְרִ֣י אָנֹ֑כִי וְאֶת־יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֲנִ֣י יָרֵ֔א אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה אֶת־הַיָּ֖ם וְאֶת־הַיַּבָּשָֽׁה׃וַיִּֽירְא֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ יִרְאָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑יתָ כִּֽי־יָדְע֣וּ הָאֲנָשִׁ֗ים כִּֽי־מִלִּפְנֵ֤י יְהוָה֙ ה֣וּא בֹרֵ֔חַ כִּ֥י הִגִּ֖יד לָהֶֽם׃וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ מַה־נַּ֣עֲשֶׂה לָּ֔ךְ וְיִשְׁתֹּ֥ק הַיָּ֖ם מֵֽעָלֵ֑ינוּ כִּ֥י הַיָּ֖ם הוֹלֵ֥ךְ וְסֹעֵֽר׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם שָׂא֙וּנִי֙ וַהֲטִילֻ֣נִי אֶל־הַיָּ֔ם וְיִשְׁתֹּ֥ק הַיָּ֖ם מֵֽעֲלֵיכֶ֑ם כִּ֚י יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי כִּ֣י בְשֶׁלִּ֔י הַסַּ֧עַר הַגָּד֛וֹל הַזֶּ֖ה עֲלֵיכֶֽם׃וַיַּחְתְּר֣וּ הָאֲנָשִׁ֗ים לְהָשִׁ֛יב אֶל־הַיַּבָּשָׁ֖ה וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ כִּ֣י הַיָּ֔ם הוֹלֵ֥ךְ וְסֹעֵ֖ר עֲלֵיהֶֽם׃וַיִּקְרְא֨וּ אֶל־יְהוָ֜ה וַיֹּאמְר֗וּ אָנָּ֤ה יְהוָה֙ אַל־נָ֣א נֹאבְדָ֗ה בְּנֶ֙פֶשׁ֙ הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֔ה וְאַל־תִּתֵּ֥ן עָלֵ֖ינוּ דָּ֣ם נָקִ֑יא כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר חָפַ֖צְתָּ עָשִֽׂיתָ׃וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־יוֹנָ֔ה וַיְטִלֻ֖הוּ אֶל־הַיָּ֑ם וַיַּעֲמֹ֥ד הַיָּ֖ם מִזַּעְפּֽוֹ׃וַיִּֽירְא֧וּ הָאֲנָשִׁ֛ים יִרְאָ֥ה גְדוֹלָ֖ה אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּֽזְבְּחוּ־זֶ֙בַח֙ לַֽיהוָ֔ה וַֽיִּדְּר֖וּ נְדָרִֽים׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויהי דבר ה' אל יונה וכו'. המפרשים נתנו טעם למה נכתבה נבואה זו שהיתה לא"ה דמשם יבא תועלת שיתעוררו ישראל שהגוים תכף [נכנעו] לנביא ושמעו לקולו. ומכ"ש אנחנו שצריכים לשמוע לקול הנביאים ונעשה תשובה. וגם להודיע הנסים המופלאים שעשה הוא יתברך ליונה ואשר הוא מקבל שבים עכ"ד. ועוד יש להתעורר שכל זה רמז לנשמה ולגוף בעה"ז כמו שביארו בזהר הקדוש ח"ב דף קצ"ט ע"ש באורך מוסר והתעוררו' גדול. מלבד כמה רזין עלאין בכל אות ואות כנודע: כי עלתה רעתם לפני. הגם דמדור הפלגה אין הגוים פוגמים למעלה ח"ו אלא פגם הא"ה הוא בשר של האומה ההיא כמ"ש מז"ה חסד לאברהם ז"ל מ"מ המקטרגים שנעשו נתחזקו מאד ומקטרגים וזהו עלתה רעתם שהוא המקטרג והוא רעתם ממש. ומשו"ה ברח יונה שהגוים ישובו אף שאינם פוגמים למעלה וישראל שח"ו הפגם מגיע למעלה כ"י אינם חוזרים ודא עקא: ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'. לכאורה יפלא איך עשה כזאת מאחר דכובש נבואתו חייב ותירץ הרב באר יצחק ז"ל במ"ש במדרש שפעם אחת התנבא על ירושלם וקראוהו נביא השקר. ואם יש לו ספק שלא יאמינו לו אינו בכלל כובש נבואתו ע"ש באורך ויש לצרף לזה דהיתה נבואה לגויים. וגם שיוצא נזק לישראל כמ"ש רז"ל מה הוה ס"ד דיונה ולא כיוין אל האמת אך מאחר שכונתו לש"ש וטעה בדמיונו הגדיל ה' לעשות עמו חסד: ויתן שכרה וירד בה לבא עמהם תרשישה. יש מי שפירש בסברת שמואל דלא עבר אלא במברא דאית ביה גוי אמר שטנא בתרי אומי לא שליט וירד בה לבא עמהם דיקא עכ"ד ואפשר לפרש כי הנה אמרו רז"ל שנתן שכר כל הספינה והקדים לתת השכר וכונת הכתוב לתמוה עליו דאם אמרו שטנא בתרי אומי לא שליט היינו במברא שכל אחד נותן שכרו ואין יתרון במברא לאחר על חבירו אבל כאן שהוא נתן שכר כל הספינה א"כ נקראת על שמו והגוים כלא חשיבי לענין הספינה וזה כונת הכתוב ויתן שכרה כלה והוא סבר לבא עמהם דבתרי אומי לא שליט ולא כיוין יפה. א"נ אפשר להפך דאע"ג דהוא נתן שכר כל הספינה ונקראת על שמו מ"מ כל שיש גוים שהולכים עמו סגי וקרינן בה שטנא בתרי אומי לא שליט והכתוב רבותא אשמועינן וז"ש ויתן את שכרה שהוא נתן כל שכרה והספינה נקראת על שמו ועם כל זה אהני מה שיש גוים לענין שטנא בתרי אומי לא שליט וז"ש וירד בה לבא עמהם והם תרי אומי. ועוד יש לצדד והשמיענו הכתוב שלמות המדות וענותנותו של יונה דהגם שהוא נתן שכר כל הספינה היה מראה עצמו כאלו הוא טפל להם והם העיקר וזהו שאמר לבא עמהם ואתיא כמו שכתבו התוס' בשם ר"ת בכמה דוכתי דכשאומר עם הוא העיקר וז"ש לבא עמהם שהם העיקר ובכה"ג ודאי אמרינן בהא נמי שטנא בתרי אומי לא שליט: מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך. יש מי שפירש במ"ש חכמי הטבע כי צרה הבאה לאדם ויש מקום לחשוב להנצל ולימלט לא ינום ולא יישן והלך בצערות איה מקום עזרה בצרות. אך כשלא יש מציאות הצלה אז תבא לו תרדמה וזהו בגוים אשר הם תחת המזל ומזלו מחייב כי אין מציל ושייך תרדמה אבל ישראל שאינם תחת המזל ותפלה וצעקה מועילים לא תבא תרדמה וז"ש מה לך שאתה ישראל נרדם קום קרא אל אלהיך דתשובה ותפלה מבטלין הגזרה: ויאמרו אליו מה נעשה לך וכו' שאוני והטילוני וכו' ויחתרו האנשים וכו'. אפשר לפרש במ"ש בירושלמי פ"ח דתרומות סיעה של גוים שיחדו לאדם אחד שיתנוהו להורגו ואם לאו הורגים כלם מותר למוסרו ואיכא פלוגתא אי בעינן שיהיה חייב מיתה ושם בירושלמי אמרו דעולא בר קושב תבעתיה מלכותא ומסרו ריב"ל ולא נגלה אליהו הנביא זכור לטוב וכתב הרב המאירי ז"ל שהקפיד על שמיהר למוסרו מיד וכת' הרב מהר"ש יפה ז"ל דהגם דריב"ל פייסיה לעולא לא נתפייס אלא על ידי פתוי. והשתא נפל הגורל על יונה והו"ל כיחדוהו ורצו לדעת אם חייב מיתה וכשהגיד להם כי מלפני ה' בורח ודאי חייב מיתה. ומ"מ יש לחוש קצת דהתם שרי למוסרו לגוים אבל הכא להטילו לים הוי כהורגו בידים על כן בלא פתוי הוא מעצמו אמר שאוני והטילוני. ועוד חששו שלא למהר הענין ולכן היו מנסין להתחיל להשליכו ונח הים וכשמעלין אותו הולך וסוער כמ"ש רז"ל ונוסף עוד ויחתרו להשיב אל היבשה ולא יכולו ועשו כל טצדקי ואעיקרא כל אלו הדינים למוסרו ביד גוים אבל הכא גזרת ה' היא וז"ש כאשר חפצת עשית. וישאו את יונה ויטילוהו אל הים בין כלם וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד דרוצח דשנים שדחפוהו או כבשוהו לתוך המים פטורין והטעם דכתיב כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש וז"ש להם יונה שאוני והטילוני בין כלכם אך זהו ליפטר ממיתת ב"ד אבל חייבין מיתה בידי שמים כמ"ש הרב דינא דחיי לאוין קס"ג לכן ויקראו אל ה' ויאמרו אל נא נאבדה בנפ"ש האיש הזה בנפש דייקא דבידי שמים חייב על כל דהו נפש שהכא הוא להנצל כלנו ורואים אנו שזה רצונך:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך