פסוק א:וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־יוֹנָה בֶן־אֲמִתַּי לֵאמֹר:
פסוק ב:קוּם לֵךְ אֶל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, הבירה של הממלכה האשורית, וּקְרָא עָלֶיהָ קריאה כלשהי או הודעה, גם אם אינך יודע את לשונם של האשורים. כשאנשים רוצים לשמוע את דברי הנביאים, הם מבינים אותם גם אם פרטי השפה ודקדוקה אינם ידועים להם, כִּי־עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי, ועל כן עתידה לבוא עליהם פורענות. עליך להזהירם ולקרוא להם לשוב ממעשיהם הרעים.
פסוק ג:וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', עזב את ארץ הקודש, ארץ ישראל. יונה ביקש לברוח למקום נכרי באזור תורכיה של היום או אולי לתרסוס שבספרד. באותם הימים חצייה של הים התיכון לכל אורכו הייתה נסיעה ארוכה ביותר, וקצהו המערבי היה קצה העולם הידוע. וַיֵּרֶד יָפוֹ, שהייתה עיר נמל של ישראל, וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה, שיעד הנסיעה שלה הוא תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ, שכר הפלגתו בה, וַיֵּרֶד בָּהּ. הוא נכנס לאנייה, שתנאי השהות בה לא היו נוחים כמו בספינות נופש, אבל הנסיעה בה אפשרה לָבוֹא עִמָּהֶם – עם קברניטה ונוסעיה תַּרְשִׁישָׁה, לתרשיש על מנת לברוח מִלִּפְנֵי ה'. יונה קיווה שמחוץ לארץ ישראל לא תחול עליו הנבואה, ואלוקים יניח לו. הכתוב משאיר את סיבות סירובו של יונה ללכת בשליחות ה' עלומות. בדברי חכמים מובאים הסברים שונים.
פסוק ד:וַה' הֵטִיל רוּחַ־גְּדוֹלָה אֶל־הַיָּם, בזמן שהאנייה עשתה את דרכה, וַיְהִי סַעַר־גָּדוֹל, סערה גדולה בַּיָּם, וְהָאֳנִיָּה, שמן הסתם הייתה עשויה מעץ, חִשְּׁבָה, עמדה לְהִשָּׁבֵר.
פסוק ה:וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, שהעריכו שבדרך הטבע אין אפשרות שיינצלו, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל־אֱלֹהָיו. וַיָּטִלוּ אֶת־הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל־הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, כדי שהאנייה לא תטבע. וְתוך כדי ההמולה יוֹנָה יָרַד אֶל־יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם. הים סער, אנשים התרגשו, צעקו, בכו וקיללו, ויונה עלה על יצועו בשקט, כמי שאינו טרוד בשאלה אם יחיה או ימות. שלא כשאר יושבי האנייה, שביקשו להגיע לתרשיש לצורכי מסחר או מתוך התכוונות חיובית אחרת, יונה היה על האנייה רק מפני שברח מן המצב שבו היה. במצב זה נראה שהיה אדיש למה שיעלה בגורלו.
פסוק ו:וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, מנהיג האנייה, ראשם של החובלים, המלחים העוסקים בחבלים ומפרשׂים. וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה־לְּךָ נִרְדָּם?! מדוע אתה שוכב סתם כך כשכל אחד מאתנו קורא לאלוהיו?! הרי איננו יודעים מי מהאלוהים יעזור – קוּם גם אתה וקְרָא אֶל־אֱלֹהֶיךָ! אוּלַי יִתְעַשֵּׁת, ישנה את דעתו הָאֱלֹהִים שלך לָנוּ, ויפנה אלינו, וְלֹא נֹאבֵד.
פסוק ז:נראה שפנייתו של רב החובל לא השפיעה על יונה כלל. גם אחרי שהעירוֹ משנתו, לא מיהר יונה להתפלל. וַיֹּאמְרוּ המלחים אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: הסערה הזאת איננה תופעה נורמלית. היא בוודאי תוצאה של חטא של מישהו מאתנו. לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי, בגלל מי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ. וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל־יוֹנָה.
פסוק ח:וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הגורל נפל עליך. כיוון שכך הַגִּידָה־נָּא אתה לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי־הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ. זהותו של יונה לא ניכרה עליו, ולא היו עליו סימנים מזהים. מן הסתם יצא לדרך, ובידו הייתה צרורה רק צידתו. לכן הם שאלו: מַה־מְּלַאכְתְּךָ, משלח ידך, וּמֵאַיִן תָּבוֹא, מהו מקום מוצאך? מָה אַרְצֶךָ, וְאֵי־מִזֶּה עַם אָתָּה?
פסוק ט:וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: עִבְרִי אָנֹכִי. אולי לא הזדהה כישראלי משום שהאנשים הללו, שמוצאם מעמים שונים, לא הכירו הגדרה זו, אלא את התואר העתיק עברי, שהקיף את מי שחי בעברו המערבי של נהר פרת. וְאֶת־ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, שהוא האלוקים אֲשֶׁר־עָשָׂה לא רק את השמים, שעליהם תפארתו וכבודו, אלא גם אֶת־הַיָּם וְאֶת־הַיַּבָּשָׁה, ולכן הוא שולט בכל המתחולל בהם.
פסוק י:וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: אתה אומר שאתה ירא את ה', אם כך מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ בבריחתך?! כִּי־יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי־מִלִּפְנֵי ה' הוּא בֹרֵחַ, כִּי הִגִּיד לָהֶם עוד קודם לכן שזו כוונתו. עתה, בשעת הסכנה, ולאחר שהבינו מהו כוחו של ה', הם התייחסו לדבריו אחרת.
פסוק יא:וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: מַה־נַּעֲשֶׂה לָּךְ, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ? כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר, הסערה הולכת ומתחזקת.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם באותו קור רוח: שָׂאוּנִי, קחו אותי וַהֲטִילֻנִי אֶל־הַיָּם, וְכך יִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם, כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם. הואיל ואני הוא האשם בסערה, ראוי שתשליכו אותי מן האנייה, וכך לפחות תצאו אתם מכלל סכנה.
פסוק יג:וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל־הַיַּבָּשָׁה, וְלֹא יָכֹלוּ, אף על פי שמן הסתם לא שטו בעומק הים אלא במרחק לא רב מהחוף, ואולי אפילו ראו את היבשה מרחוק, אבל לא היה בכוחם להשיב את האנייה לחוף מבטחים כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם.
פסוק יד:המלחים לא ששו לקבל את הצעתו של יונה, ואולם כשראו שהדבר אינו עולה בידם – וַיִּקְרְאוּ אֶל־ה' וַיֹּאמְרוּ: אָנָּה, אנא, ה', אַל־נָא נֹאבְדָה בגופנו או ברוחנו בּגלל נֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל־תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא, נקי, אל תטיל עלינו אשמה בהריגת אדם, כִּי־אַתָּה ה' כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ.
פסוק טו:וַיִּשְׂאוּ אֶת־יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל־הַיָּם, וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. הסערה שככה, והם יכלו להמשיך לדרכם.
פסוק טז:וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת־ה'. כל זמן שראו את ה', כדרכם של עובדי אלילים, כאלוקי השמים הממונה מרחוק על השמש והירח ושאר גרמי השמים, לא באו עדיין לידי יחס ממשי. אחרי שיונה הסביר להם שה' מושל בכל העולם, ואחרי שנוכחו לדעת במו עיניהם כיצד הוא פועל מול אדם פרטי, התעוררה בלבם יראה גדולה. וַיִּזְבְּחוּ־זֶבַח לַה' על האנייה, וַיִּדְּרוּ נְדָרִים, שאותם ישלמו ויקריבו כשיגיעו למקום יישוב, ויהיו בידם צאן ובקר.
