דבר א-להינו יקום לעולם
בכל דברי ימי העולם, ובפרט דברי ימי ישראל, ראינו כי דבר ה' יקום לעולם, ולא יועילו שום התחכמויות ושום תכנון למנוע זאת. כך היה אצל נמרוד ואצל לבן. שניהם ניסו לפגוע באבות העולם, זה באברהם והשני ביעקב; ושניהם העלו חרס.
לבן רצה למנוע את לידתו של יוסף משם שראה באצטגננות שכוחו של אותו ילד גדול והוא אשר יביא לתקון העולם, כי אין עמלק נופל אלא ביד יוסף וכדברי הכתוב: "בית יעקב אש, בית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום"(עובדיה א יח). אולם כל נסיונותיו עלו בתוהו. לבן החליף את רחל בלאה והיה בטוח שהדבר יזיק ליעקב. לא עלה על דעתו, וגם על דעת יעקב, שרחל תתנהג באצילות ותמסור את הסימנים לאחותה. במבט ראשון נראה שנגרם צער ליעקב ממעשה לבן, אך לטווח רחוק רואים כי רק מעשה זה של רחל הביא להחלטת ה' לגאול את ישראל ולהשיבם אל אדמתם, וכדברי חז"ל במדרשים. ה' רצה שתתעורר סנגוריה על ישראל בדור החורבן, דבר שיבטיח את הגאולה. לבן סייע להשגת תכלית הקב"ה בעולם מבלי שהיה מודע לכך (ברור שגם המעשה הגדול שאין לו אח ורע גרם לכך).
אספסינוס קיסר הסכים לתת לרבן יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה ולא חשב שהדבר יביא לחיזוקו של עם ישראל, אך מטרת הקב"ה הייתה למנוע שכחת התורה מעמנו וגאולת ישראל עמדה לנגד עיניו, לכן אספסינוס סייע בהחלטתו להשגת המטרה.
גם בימינו נוכל לראות כיצד מתנהלים הדברים בדרך זאת, וגם אצל יונה ראינו דברים מעין אלו.
רצון ה' היה שיונה ילך לנינוה וימסור להם את דברו כדי להוכיח ליונה ולכל העולם עד כמה הגויים משתכנעים מהר מאשר עם ישראל אך אין ערך להחלטותיהם כי הם גם נסוגים מהר, בניגוד לעם קרובו של הקב"ה שמגיעים למצב: יהודי צלוב. כאשר יונה סירב למלא ברצונו את השליחות, הביא עליו ייסורים קשים שהביאוהו למצב שלא היה כמוהו אצל שום אדם אחר (נבלע על ידי דג ושרד בחיים), ובסופו של דבר הלך לנינוה ומסר שם את שליחות ה' ולא עזרו לו כל תחבולותיו, הרי "ודבר א-להינו יקום לעולם"(ישעיהו מ ח).
באדיבות הרב, מתוך ספרו 'אמרי ח"ן – יונה'