פסוק א:וירא יעקב כי יש שבר במצרים. נראה לבאר דהנה יש בלשון שבר שני משמעות בנקודה ימנית הוא לשון שבירה ואנחה ובנקודה שמאלית הוא לשון סבר ותקוה היינו משום שכל מה שאירע לאבות הוא סימן לבנים ויעקב ידע כי הגלות יתחיל ע"י הרעב כי כך היה באברהם ויצחק שהוצרכו לצאת ע"י הרעב אמנם ראה כי אברהם ירד למצרים ועלה ברכוש ויקר והסי' לאברהם יתקיים בבניו וזה סבר ותקוה ול' שבירה ואנחה שיתחיל הגירות והגלות כנאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך:
פסוק א:יאמר יעקב לבניו למה תתראו ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים וגו' ונחיה ולא נמות. איתא במדרש למה תתראו בפני בני עשו וישמעאל כאלו אתם שבעים נראה דהענין הוא התבואה של כל העמים היתה נרקבת ושל יעקב לא היתה נרקבת וזאת היתה לו כי נתברך ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ והטל הוא משמר מן הרקבון ולכך נאמר מטל השמים ומשמני הארץ כי הטבע של ארץ שמינה היא שמגדלת פירות שמנים ומחמת השמינות נרקבים מהר ע"כ כיון שברכו ומשמני הארץ הוצרך גם לברכו מטל השמים וזהו ע"י מילה כי ר"ת של מילה יתן לך האלקים מטל הוא אותיות מילה. ולכך מיום שנימול אברהם הובטח לו שהטל אינו נעצר ולכך יוסף צוה למצרים על המילה כדי שיזכו לברכת טל שלא יהיה תבואתם נרקבת ולכך אליהו הנביא שהוא מלאך הברית אמר אם יהיה טל כי אם לפי דברי. והנה כל שנאת עשו ויעקב היה בשביל הברכות אמנם יעקב פייסהו שלא נתקיימו כמ"ש רש"י בפרשת וישלח בפסוק ויהי לי שור וחמור שאינו לא מטל השמים ולא משמני הארץ וא"כ כשיראה עשו שתבואתו לא נרקבת ש"מ שיש לו טל השמים אם כן נתקיים הברכה ויחזור לשנאתו ולכך אמר למה תתראו וגם אמר ונחיה ולא נמות היינו ע"י שנתעורר שנאתו יתנחם עלינו להרגנו וכן כתיב ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים היינו שבני עשו באו ג"כ לשם לשבור אוכל וכדי להודיע להם שהם ג"כ באו שם לשבור אוכל וברכת יצחק לא נתקיים בהם בתוך הבאים היינו בני עשו שבאו ג"כ לשם:
פסוק ז:וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות. הרצון בזה כ"א אדם אחד אוהב לחבירו א"א לדבר עמו קשות כי אין הטבע סובלתו אבל ע"י אחר יוכל לצוות עליו כזה וכזה ולכך אלו היה יוסף בעצמו מדבר עם אחיו לא היה טבעו סובל לדבר עם אחיו קשות כי אהבתו ויראתו מפני אחיו הגדולים לא סבל זאת לדבר אתם קשות ולכך התחכם כאלו אינו מכיר לשון עברי והיה המליץ בינותם ועל ידו יכול לדבר אתם קשות ולכך במליצות יהודה ליוסף אמר ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ממש עם עצמך ולא ע"י מליץ וא"ת שאינך מבין לשון עברי לכך אמר כי כמוך כפרעה ומלך צריך להבין שבעים לשון:
פסוק ח:ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. ופירש"י שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו בא בחתימת זקן אבל העולם מקשין בזה קושיא עצומה הא זבולון כי הוי נער קטן כשיצא יוסף מבית אביו והיאך היה מכירו. ונראה לפרש פירוש מספיק דידוע דזקן הוא חותמו של הקב"ה והם י"ג תיקוני דדיקנא והוא אמת והנה הטעם שמכרו ליוסף דאמרו מורד במלכות הוא ודנו אותו בדין תורה אבל לפנים משורת הדין לא הלכו עמו וזהו שיצא מאצלם בלא חתימת זקן שהוא חותמו של הקב"ה לעשות לפנים משורת הדין שהוא אמת אבל יוסף הולך עמם לפנים משורת הדין וזה שבא בחתימת זקן בחותמו של הקב"ה שהוא אמת ועוד נראה לפרש ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו כי הנה אמרינן בגמרא דסומא האיך מותר באשתו דבשלמא אדם אחר רואה אותה ומכירה בטביעת עין משא"כ בסומ' ואמרו שמכירה בקלא. אבל כל לשון ולשון מתחלף בטוב הדבר ונעימת המליצה אם חזק אם רפה עד שמי שמכיר בלשון אשכנז ואינו מכיר בלשון צרפת ושומע את חבירו מדבר בלשון צרפת אינו מכירו בקלא ולכך המה שדברו בלה"ק בהיות יוסף אצלם ועכשיו נמי היו מדברים בלה"ק היה יוסף מכיר אותם בקלא. אף שנפתלי וזבולן נשתנו בחתימת זקן ופרצוף פנים כמ"ש הרמב"ן אבל יוסף שדיבר בפניהם עם המליץ בל' מצרי לא היו יכולי' להכיר את יוסף ע"י הקול. ועוד י"ל ויכר יוסף את אחיו וגו' דהשבטים דנו ליוסף למיתה כי ראו בחכמה שנשמתו של יוסף מגולגל בירבעם שיעשה עגלים. אבל זאת לא ראו כי קודם שהשתחוה ירבעם לעגלים נסתלק נשמתו של יוסף ממנו וידו לא היה במעל הזה אבל יוסף ראה כי יוד השבטים היו נשמתם מגולגלים בעשרה מרגלים כמ"ש האר"י ז"ל אבל טרם שהרעו להוציא דבה על ארץ ישראל נסתלקו נשמתם מהם ולא היו עמם במעל וזהו ויכר יוסף את אחיו ולא דן אותם בשפטים כי הכיר בהם שלא יהיו במעל מרגלים והם לא הכירוהו רק חשבו שנשמתו תהיה בירבעם מתחלה ועד סוף ע"כ רצו לדונו במיתה כשהיה אצלם כאיש שעושה רע בעיני ה':
פסוק ט:ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. לכאורה יש לתמוה מה זה נתינת טעם כיון שזכר את החלומות אמר מרגלים אתם. אבל נראה לבאר דבלא"ה יש להקשות דהאיך בא בעלילה עליהם שהם מרגלים בלא נתינת טעם לדבריו אבל הענין הוא שיוסף אמר להם אתם אומרים לשבור אוכל אני מנחש בגביע שלי שיש לכם אוכל בבית ומזה ראיה שמרגלים אתם ותדעו שידעתי שמרגלים אתם ע"י ניחוש הגביע כשם שידעתי שיש לכם תבואה בבית אך מנא ידע יוסף שיש להם תבואה בבית זה היה מענין שזכר לשון חלומו והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי נמצא מדריגות אלומות יוסף היה יותר גבוה מאלומתם רק עכ"פ להם ג"כ אלומות דהא החלום משתעה כך ושפיר יש לו סימן טוב ומזה אמר מרגלים אתם וענין מרגלים כי חרפה הוא למצרים שאיש נכר ועבד יהיה מלך ולכך כאשר הובא יוסף לבית פרעה לפתור החלום נאמר ויחלף יוסף את שמלותיו שהיה עליו כשהוא אסור במאסר כדי שיחשבו שפנים חדשות באו לכאן ולכך קרא לו פרעה שם אחר צפנת פענח והם שבאו למצרים לחקור טיב מושל הארץ כי היה להם בו השתנות וחקרו לדעת כל ענינו עד שלבסוף יהיה נתברר להם. כי היה עבד לפוטיפרע ויהיו חוקרין שמה עד שיתברר להם שאמר תמיד שגונב מארץ עברים ויהיה נתגלה הכל ולכך עולל עליהם יוסף מרגלים אתם לבל יוסיפו לחקור כי זה טיב מרגל לחקור הכל ואמר לראות את ערות הארץ באתם כי ע"י כן יתגלה כי עבד מושל וזה חרפה גדולה למצרים והוא ערות הארץ למאוד:
פסוק י:ויאמרו אליו לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל. הנה וי"ו דועבדיך אין לו חיבור דלפי הלשון הל"ל למיכתב עבדיך רק נראה דח"ו דהשבטים יקראו לעובד כוכבים ומזלות אדוני רק כיוונו לשכינה כי ירדה עמהם ולכך ירדו עשרה כי כל בי עשרה שכינתא שריא וכמו שכתב ביעקב שהשתחוה לשכינה ולא לעשו כן המה כוונו לשכינה וזה שאמרו לא כאשר אמרת כי מרגלים אנו רק אדוני שהיא השכינה בצירוף ועבדיך באו לשבור אוכל והבן:
פסוק יא:כולנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות. יש להתבונן מה ראיה היא זאת שאינם מרגלים במה שהם בני איש אחד. אבל נראה שהשיבו לו הלא בני איש אחד איש חשוב וא' מיוחד ומפורסם שמו ולמרגלים תמיד נבחרים אנשים דלים פחותים ושפלים שנותנים נפשם רק להחיות את נפשם ומוסרים עצמם בסכנה בשביל שכר כסף אבל אנחנו בני פני הארץ גם מעולם לא נסינו באלה ולא היו עבדיך מרגלים מעולם וא"כ דבר שאינו מנוסה אליו שהוא לסכנה כנודע כי התמדת הענין מחכים את האדם בענינו להיות נשמר מכל לכד ונחנו מעולם לא היינו מרגלים וא"כ איך ימסור האב מתחילה כל בניו בחזקת סכנה עצומה להיות כולם מרגלים בדבר שלא ניסו מעולם והיה די לו שאם ישלח אחד או שנים והשיב להם יוסף אמת כי לא מרגלים שכירים אתם בשביל אחרים כי אתם בני נגיד ומצוה נשיא ארץ רק בעצמכם אתם מבקשים לראות ערות הארץ ללכדה לעצמיכם אתם דורשים ואין אתם באים בשכר. ולכך השיב לראות את ערות הארץ באתם. ועל הטענה איך יכניס האב כל בניו בסכנה השיב להם יוסף מנחש אני בגביע שלי שבטוחים אתם בזכות אביכם כאשר באתם על עיר שכם בטח בזכות יעקב אשר הובטח לו שאין אחד מבניו מת בחייו ולכך באתם כמרגלים וע"ז השיבו לו שנים עשר אחים אנחנו והאחד איננו וא"כ אין ממש באותו בטחון ואין לנו לבטוח בזה ואיך נכנס לסכנה בזה:
פסוק יד:ויאמר אליהם יוסף הוא אשר דברתי אליכם מרגלים אתם. יש להתבונן מה ראיה הוא מתשובתם שאמרו והאחד איננו שהמה מרגלים. ונראה לבאר שהם פירשו ליוסף איך הוא איננו היינו שחיה רעה אכלתהו וידוע שמי שאינו מדבר לשון הרע ודיבה ניצול מחיה רעה ולכך הם ביקשו לאמת הדבר ליעקב שיוסף הוציא דבה רעה עליהם בשקר וידוע כי לשון מרגלים לשון מוציא דבה הוא כדכתיב לא רגל על לשונו וכהנה רבות במקרא ולכך כשאמרו לו שחיה רעה אכלתהו ליוסף אמר יוסף הוא אשר דברתי אליכם מרגלים אתם שאתם מרגלים להוציא דבה ולכך קרה שחיה רעה אכלתהו ועוד אמר להם יוסף הוא אשר דברתי כי מרגלים אתם במה שאמרתם שאחיכם הקטן הוא עדיין אצל אביכם ואתם באתם לקנות כל אחד מכם כדי מחיתו וא"כ ביעקב י"ל שהיה נשאר לו כדי מחייתו בביתו אבל אחיכם הקטן מאין יהיה לו וגם כי נשאר עוד תבואה בבית זה שייך לבכור ולא לצעיר וע"כ ששקר אתם דוברים שכולכם יש לכם מחיה וכלכלה רק לרגל את הארץ באתם:
פסוק טו:בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כ"א בבוא אחיכם הקטן הנה. היינו כי עיקר החיות הוא חיי נצחי ולכך אמרו רשעים בחייהם קרוים מתים ולכך יפה אמר כמו שיש לפרעה חיות כי זהו שקר כי כי אין לו חיי נצחי כן מרגלים אתם. גם רמז להם שלא יצאו מהגלות עד קושי השיעבוד שאז ימות מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה. וזהו חי פרעה כל זמן שפרעה חי אם תצאו מזה ולכך רמז ג"כ כי אם בבוא אחיכם הקטן. כי גמר יציאת מצרים היה קריעת ים סוף כי אז נשלם החירות דקודם לזה היה עדיין הכל במצרים ובים קפץ שבטו של בנימין תחלה כדכתיב בנימין צעיר רודם וזהו רמז אם תצאו מפה עד בא אחיכם הקטן. והדרך הפשוט הוא שאמר שמחזיק אותם למרגלים עד שיבא אחיהם הקטן כי קטן לא יעמוד בנסיון אם מפחדים אותו על המכות והוא מודה מיד על האמת כי כן הוא בטבע על פי חכמת החקירה עד שהתברר הענין לכן אם שידעתם שמרגלים אתם ודאי לא תביאו את בנימין אתכם:
פסוק יז:ויאסף אותם אל משמר שלשת ימים הא דדוקא שלשת ימים ולא יותר. דיותר מג' ימים אין הקב"ה מניח את הצדיק להיות שרוי בצער:
פסוק יח:ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו את האלקים אני ירא וגו'. נראה לבאר היינו אני צריך להיות דיין ואין מרחמים בדין ואני חומל עליכם מלהרוג אתכם אבל בהתברר שמרגלים אתם אז לא אחוס עליכם מאימת הדין. וזהו את האלקים אני ירא לכן זאת העצה היעוצה לכם לכו לביתכם בטענה שתביאו את אחיכם הקטן וידעתי כי לא תביאו להיות כולכם יודעים כי מרגלים אתם ובזה ינצלו עכ"פ תשעה נפשות מכם:
