א וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃ ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת׃ ג וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם׃ ד וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן׃ ה וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ ו וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃ ז וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃ ח וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ׃ ט וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃ י וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃ יא כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים׃ יב וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת׃ יג וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ׃ יד וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם׃ טו בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה׃ טז שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֮ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם׃ יז וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ יח וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא׃ יט אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם׃ כ וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן׃ כא וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃ כב וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ׃ כג וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם׃ כד וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם׃ כה וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֮ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃ כו וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם׃ כז וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃ כח וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ׃ כט וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר׃ ל דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ׃ לא וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים׃ לב שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ לג וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃ לד וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֮ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ׃ לה וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ׃ לו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃ לז וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ׃ לח וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה למה תתראו, למה תראו עצמכם וכו'. ראה הערותיו היפות של ר' מנחם מנדל ברכפלד בס' "יוסף הלל" לדברי רש"י לפס' ה דלהלן השייכות גם לכאן (היה זה עיוני הראשון בספר זה שקיבלתי אמש ממחותני ר' מאיר ברכפלד שי', והוא הובא לי בידי שלמה שי' שהתארח אצלם באנטוורפן בשבת פ' וישב. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק א:
וראה דברי רמב"ן על אתר באשר לאיזכורם של בני ישמעאל ובני עשו. (פ' מקץ תשנ"א)
פסוק א:
שם. ...אותה שעה עדיין היתה להם תבואה. ע"כ. וקצת קשה, בשביל זה כדאי לצאת במסע ארוך ומסוכן? (פ' מקץ תשנ"ג) ואולי הכוונה שהאוכל שבידיהם הלך ונתמעט והגם שיכולים היו להמטין עוד מלרדת, זרזם אביהם. ולהלן (מג, ב) רואים כי באמת לאחר זמן כלה מזונם.
פסוק א:
ובאשר לטעמי המקרא "...למה תתראו" קצת קשה הטפחא המפרידה, כי הייתי מצפה כאן למרכא. (פ' מקץ תשנ"ז)
פסוק א:
ור' מה שכתבתי להלן (דברים ב, ז). (פ' דברים תש"ס)
פסוק ב:
רש"י ד"ה רדו שמה, ...רמז למאתיים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו. ע"כ. ודאי שאין רש"י רוצה לומר, שיעקב רמז להם לבניו, אלא הרמז הוא בשבילנו. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק ב:
ואולם בפס' הבא, "וירדו אחי יוסף", כבר אין רש"י רואה רמז בלשון יר"ד במקום הלך. (פ' מקץ תשס"א, בשערי צדק)
פסוק ג:
"וירדו אחי יוסף עשרה" וגו'. אמנם חייבים היו לרדת כולם, אך זאת הרי לא ידעו ומהו אפוא ההסבר הרצוינאלי של ירידת כל העשרה, במקום שִיגור אחד עם קבוצת עבדים? (פ' מקץ תשנ"ג) ור' ר"ע ספורנו שכתב: כי לא היה המשביר מוכר לשום קונה אלא בעד בית אחד ולא בעד רבים, פן יעשה בו סחורה, כמו שהוא המנהג בשני רעב.
פסוק ג:
רש"י ד"ה וירדו אחי יוסף, ...מלמד שהיו מתחרטים וכו'. ד"ה עשרה, ...אלא לענין האחוה היו חלוקין וכו' (והמלה "לו" אינה ברורה לי). דומה ששני הדיבורים סותרים זה את זה, ומי שאמר זה לא אמר זה. וצריך לבדוק במקורות רש"י, אלא שראשי אינו פנוי לזה עתה משום סידור המטבח החדש שזכינו לו בימים אלה. (פ' מקץ תשמ"ז)
פסוק ג:
ואכן שני מקורות יש כאן: בראשית רבה (צא, ו) לעומת תנחומא (פ' מקץ ח) ובראשית רבה (צא, ב). כך לפי תורת חיים, וצריך לבדוק. (פ' מקץ תשנ"ג) ור' משכיל לדוד שאמנם היו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה, אך לא היתה אהבת כולם בשעה זו, וכן שנאתם אז בשעת המכירה, שווה כאחד, אלא הא בהא תליא, שאותם שלא היתה שנאתם אז גדולה, עכשיו נתרבתה אהבתם יותר.
פסוק ד:
רש"י ד"ה פן יקראנו אסון, ובבית לא יקראנו אסון וכו'. כפי שקרה לאחיו יוסף. (פ' מקץ תשס"א, שערי צדק)
פסוק ו:
"...ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה". התיאור הוא כאלו עמד יוסף, משנה מלך מצרים, כל היום מאחרי דלפק ומכר תבואה לכל מי שבא ואין זה מסתבר, ואף פעם לא הבנתי. ואין לומר שפנו אליו - או הופנו אליו - רק קונים מיוחדים, שהרי לא היה בהם באחים שום דבר מיוחד. ועדיין לא מצאתי הסבר. (פ' מקץ תשס"ד) ור' פרקי דרבי אליעזר (לט) שבאו כל הלשונות לשבור אוכל, והיו מביאים המס שלהם ומנחתם אל יוסף, והיה מדבר עם כל עם ועם כלשונו, והיו שואלים אלו לאלו בכמה שער המכר, וכשהיו באים אל יוסף היה אומר להם, כשם ששמעתם כן הוא, בשביל שלא יצא שער הממכר פחות.
פסוק ז:
"ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות". אונקלוס מתרגם "ואשתמודעינון וחשיב מה דמליל עמהון ומליל עמהון קשין" (ויכירם ויחשב מה שידבר עליהם, וידבר עמהם קשות), והרי זה מעניין. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק ח:
רש"י ד"ה ויכר יוסף, לפי שהניחם חתומי זקן. ד"ה והם לא הכרהו, שיצא מאצלם בלא חתימת זקן וכו' (יבמות פח ע"ב). לפס' הקודם אין דרשה, כי "ויכרם" בא לציין עובדה בלבד, ואלו כאן, בשל ההנגדה, יש מקום לדרשה. (פ' מקץ תשמ"ב)
פסוק ח:
עם זאת יש בדרשת חז"ל גם משום הסבר מסוים לחזרה - "ויכרם... ויכר יוסף", שהיא כשלעצמה תמוהה. (פ' מקץ תשמ"ז)
פסוק ח:
ועוד: אף לפי פשוטו - הרי פס' ח הוא ביאורו של פס' ז, ויש עוד מקרים כאלה. זה עתה קניתי לי את פירושו של ר' יוסף בכור שור לתורה, והנה הוא מביא את דברי הגמ' ביבמות כבר לפס' ז, ד"ה ויכרם, ודומה שלא דייק בזה. (פ' מקץ תשמ"ח)
פסוק ח:
ועתה איני רואה, במה פירושו השני של רש"י דרשה ולא פשט, כמו הראשון. (פ' מקץ תשס"א, שערי צדק)
פסוק ח:
ועתה קשה לי שלכאורה היה מקומו של פס' ח לפני פס' ז, והרישא שלזה מיותר, וצריך להעמיק בפסוקים אלה. (פ' מקץ תשס"ג) ור' העמק דבר שכתב: והם לא הכירוהו - אחרי דברים הללו הבין יוסף בברור אשר הם לא הכירוהו, אבל עד כה היה ירא יוסף לגזור עליהם שהמה מרגלים בפירוש, שמא עוד יכירוהו, אבל עתה שהחל לדבר אתם קשות והמה השיבוהו, נתברר לו שהמה לא הכירוהו.
פסוק ט:
רש"י ד"ה ערות הארץ, ...וכן כל לשון ערוה שבמקרא, לשון גילוי. ע"כ. אם אכן כן, מאד קשה הביטוי גילוי עריות, ועוד יותר קשה הכתוב "ערות אביו גלה" (ויקרא כ, יא) וכל הדומים לו. וצע"ג. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק יג:
"שנים עשר עבדיך אחים אנחנו". דומה שהיה צ"ל כאן, סרס המקרא ופרשהו - שנים־עשר אחים אנחנו, עבדיך, וצריך לעיין. (פ' מקץ תשנ"ט)
פסוק יג:
לא כי, אפשר: שנים־עשר עבדיך [אנחנו], אחים אנחנו וגו'. כלו' המלה "אנחנו" נמשכת גם למעלה. (פ' מקץ תשס"ב)
פסוק יג:
רש"י ד"ה ויאמרו וגו', ובשביל אותו אחד שאיננו, נתפזרנו בעיר לבקשו. ע"כ. וקשה, למה אפוא אמר יהודה להלן (מד, כ) "ואחיו מת", ומה שייכים דברי רש"י שם? (פ' ויגש תשמ"ח) ור' משכיל לדוד שם שהיתה כוונתו לומר שבביאתם אמנם עדיין לא ידעו על נכון מה נעשה עם אחיהם, וגם הלכו לחפשו בשווקי מצרים, אבל עכשיו כבר נתברר להם שהוא מת.
פסוק יג:
ועוד קשה, למה לא אמרו את האמת, שאביהם ציוה עליהם לנהוג כך, וכדברי רש"י למעלה (ה ד"ה בתוך הבאים)? (פ' מקץ תשמ"ט) ור' באר בשדה שלא אמרו ליוסף שאביהם ציוה עליהם כן משום עין הרע, כי יטעון עליהם על שבאו ועמדו לפניו כולם יחד.
פסוק יד:
רש"י ד"ה הוא אשר דברתי, הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים הוא האמת והנכון. ע"כ. כלומר יוסף חוזר על האשמתו ללא כל התיחסות - לפחות לפי שעה - לנסיון האחים להוכיח את היותם אנשים ישרים בטענה שאין שולחים עשרה מתוך י"ב אחים למבצע ריגול. רק בפס' טו נדרש יוסף לטענה זו, וגם אז לא לגופה כי אם לאימות הנתונים שבה. (פ' מקץ תשנ"ג)
פסוק יד:
שם. ...ומדרשו... לכך באנו, להרוג או ליהרג וכו'. וקשה לי, כי דומה שדברים אלה לא יתקבלו על דעת שומעם - עד כדי כך איכפת להם שהם נכונים למסור נפשם, אבל במשך כל כך הרבה שנים לא יצאו ממקומם כדי לחפש אחר יוסף, ורק עכשו, כשבאים למצרים לצורך עצמם, הם נזכרים אגב אורחא באח האבוד ומוכנים ליהרג למענו? (פ' מקץ תשנ"א)
פסוק טו:
רש"י ד"ה חי פרעה, ...כשהיה נשבע לשקר, היה נשבע בחיי פרעה (בראשית רבה צא, ז). ע"כ. דומה שצריך לעמול הרבה, כדי להבין את הבסיס המוסרי של היגד זה. למה לייחס ליוסף חוסר אימון כזה כלפי המלך, והוא משנהו. ועוד: מה פירוש להישבע לשקר - כלום יש היתר לכך, וכאן משמע כאלו היה רגיל בכך! (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק טו:
ומה באשר לגניבת דעת הבריות! והעיקר, מה ראה רש"י־המדרש להשחיר פני יוסף? (פ' מקץ תשס"ב) ור' רבנו בחיי לפס' יג שכתב: ותשובת "חי פרעה", אין לומר ביוסף הצדיק שהיה נשבע עליו לשקר, ולא מצינו זה כלל אך קיים דבריו בשבועתו בכל פעם. ור' עוד שם. ור' גם יפה תואר השלם על המדרש שם.
פסוק טו:
"בזאת תבחנו... כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה". וכן להלן (לד). ולא ידעתי, מה אימות יש בזה. (פ' מקץ תש"ן)
פסוק טו:
הניחא שיש כאן משום "ויבחנו דבריכם האמת אתכם", לפחות בנקודה זו השייכת לסיפור האחים על הרכב המשפחה, אך לא ברור לי, מה זה שייך להיותם מרגלים או לאו. ועוד יותר קשה להבין דבר זה בסיפור האחים את המעמד ליעקב (להלן לד) "והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם", שהרי כנותם בענין זה אינה הוכחה להיותם לא מרגלים. (פ' מקץ תשמ"ב)
פסוק טו:
ולהיפך, אם יתברר ששיקרו בעניין בנימין, כלום זה מוכיח שהם מרגלים? (פ' מקץ תשס"ד)
פסוק טו:
ועתה ראיתי ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" (יא): "שאלו היו מרגלים, ששלחו אותם לרגל הארץ, היו שולחים בני אדם שהם נכרים זה לזה, ולא אחים", כלו' הם סיפרו על מצבם המשפחתי בתשובה להאשמה הראשונה, וממילא יש באימות סיפורם משום הוכחה לכנותם. (פ' מקץ תשמ"ז) ור' משכיל לדוד שמה שנכנסו בעשרה פתחים מראה על כוונתם לרגל את הארץ, אלא שטענו שנתפזרו כדי לחפש את אחיהם וכהוכחה לכך אמרו שאחיהם הקטן נשאר עם אביהם מפני חששו שמא יקראנו אסון בדרך כפי שקרה לאחיהם שאיננו. על־כן אמר להם יוסף שיביאו את אחיהם הקטן, ואם לא יביאוהו, יתברר ששיקרו ובאמת אין להם עוד אח ולא נכנסו בעשרה פתחים אלא כדי לרגל.
פסוק יט:
"אם כנים אתם". לכאורה חסר כאן הצד השני של התנאי - ואם אינכם כנים, כלו' אין כאן תנאי כפול. ור' דברי "אור החיים" הק'. יפים הם, אך בוודאי אינם פשוטו של מקרא. (פ' מקץ תשמ"ח)
פסוק יט:
רש"י ד"ה בבית משמרכם, שאתם אסורים בו עכשו. ע"כ. רש"י בא לפרש את הדגשת יוסף על "משמרכם". (פ' מקץ תשנ"ב)
פסוק יט:
ור' על כך בשפתי חכמים (אות ד). (פ' מקץ תשנ"ד)
פסוק כ:
"...ויעשו כן". ולא ידעתי, מה עשו. לכל היותר הסכימו, ולכאורה לא שייך לזה לשון עשייה. (פ' מקץ תשנ"ד) ור' העמק דבר על אתר.
פסוק כא:
"אשר ראינו צרת נפשו" וגו'. והרי זה בגדר דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר - למעלה (לז, כג-כד). (פ' מקץ תשמ"ב)
פסוק כא:
"...אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו... על כן באה עלינו הצרה הזאת". הייתי מיטיב להבין תגובה זו אחרי פס' כד - "ויקח מהם את שמעון ויאסר אתו לעיניהם". (פ' מקץ תשנ"ז)
פסוק כא:
רש"י ד"ה אבל, ...וראיתי בבראשית רבה (צא, ח) לישנא דרומאה הוא, אבל ברם. ע"כ. ומהרז"ו שם פירש שזו לשון אנשי יהודה הדרים בדרומה של ארץ־ישראל, שהיו מדייקים בלשונם (על־פי ערובין נג ע"א). ומהי לשונם? "ברם", וכוונת הכתוב לומר: אין זה מקרה לנו ברם (אין זה אלא כך) אשמים אנחנו. ובספר הזכרון כתב שזו לשון רומי. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק כב:
"ויען ראובן אתם לאמר" וגו'. ולא ידעתי, מה טעם אמירה זו, והרי את העשוי אין להשיב, והרהורי תשובה כבר אמרו קודם אמירה זו. (פ' מקץ תשמ"ח)
פסוק כב:
ואולי בשביל שיוסף ידע שאמנם יש כאן משום חרטה, אך גם זה כבר ידע מן הפס' הקודם. (פ' מקץ התש"ן) ור' העמק דבר על אתר.
פסוק כב:
רש"י ד"ה וגם דמו, אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן. ע"כ. נ"ל שרש"י מבקש לומר, כי ריבוי ב"גם" פירושו - עוד אחד כמו הראשון: דמו של הנער וגם דם הזקן - שני שווים. (פ' מקץ תשס"א, בשערי צדק)
פסוק כב:
"הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם". ברור שזה שייך לאותם הפסוקים שעליהם שייך לומר "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (ירושלמי ראש השנה פ"א הל"ה). וכן לגבי "ואשימה עיני עליו" (מד, כא), "היש לכם אב או אח" (שם יט), "אתם ידעתם" וגו' (שם, כז) ועוד רבים. ובאשר ל"אתם ידעתם", ראה שם דברי בעל שפתי חכמים (אות נ). (פ' מקץ תשמ"ח, תשנ"ט)
פסוק כב:
"...אל תחטאו בילד". הניחא בריש פ' וישב. יוסף נקרא נער, אף כי כבר היה בן יז שנה, אך למה קראו כאן ילד, והרי בנימין צעיר ממנו? (פ' מקץ תשנ"ד) ור' העמק דבר על אתר שנקט ראובן לשון "ילד", כאומר: כל מה שעשה, מעשה ילדות הוא.
פסוק כב:
ובאמת גם ישמעאל נקרא ילד והוא לפחות בגיל בי"ס תיכון, וכן "ישחקו הנערים לפנינו" (שמואל ב' ב, יד) והם חיילים, וכן למעלה (יד, כד), וראוי לבדוק. (פ' מקץ תשנ"ו)
פסוק כג:
רש"י ד"ה המליץ, זה מנשה בנו (בראשית רבה צא, ח). ע"כ. וקשה לי, והרי לפי חשבון פשוט היה אז פחות מבן שבע, וכבר ממלא פונקציה רשמית? וראה להלן (מח, יב) כיוון הפוך. (פ' ויחי תשנ"ד, תשנ"ו)
פסוק כג:
רש"י ד"ה כי המליץ בינתם, כי כשהיו מדברים עמו, היה המליץ ביניהם וכו'. ושמא תאמר, למה אפוא לא חששו שהמליץ יספר ליוסף את שדיברו? כנגד זה מדייק שפתי חכמים (אות ה) בלשון רש"י "כי כשהיו מדברים עמו", ואלו עתה לא דברו עמו, והמליץ לא היה נוכח. (פ' מקץ תשמ"ז)
פסוק כג:
ור' גם מה שכתבתי למעלה (מא, יב).
פסוק כד:
רש"י ד"ה את שמעון, הוא השליכו לבור (בראשית רבה פד, טז), הוא שאמר ללוי, הנה בעל החלומות הלזה בא. ע"כ. ודומה שזה על־פי הכלל תולין קלקול במקולקל, ולפי ביאורו של ר' דב רפל - כדי לצמצם את מספרם של עושי רע. (פ' מקץ תשנ"ח) על הפס' "ויקחוהו וישליכו אותו הבורה" (למעלה לז, כד) דרשו חז"ל שרק אחד נטלו והשליכו שהרי כתוב "ויקחהו" חסר ו"ו, והקרי מלא כי היה הדבר בעצת כולם. וכאן הכתוב מגלה מי השליכו "ויקח מאתם את שמעון", בכך פרע לו. ור' באר היטב שכל זה עשה לשמעון כדי שיתכפר לו בצער זה. וזה שאמר ללוי "הנה בעל החלמות הלזה בא", ראה דברי רש"י להלן (מט, ה) ש"ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות..." אלו שמעון ולוי, והוסיף רא"ם שכיון שיוסף אסר רק את שמעון, נראה שהוא היה הפותח.
פסוק כח:
רש"י ד"ה מה זאת עשה אלהים לנו, להביאנו לידי עלילה זו וכו'. ברור שרש"י מבקש לענות על השאלה, מה טיבה של הפניה אל האלהים, והרי ברור שזה מעשה בני אדם, אבל לא הבינותי, מהי תשובתו. (פ' מקץ תשס"ב) ולפי רא"ם מבאר רש"י שאין זו שאלה המצפה למענה, אלא כוונתה: מה רעה היא זאת שעשה לנו להביאנו לידי עלילה. ומפני זה חרדו. והכתב והקבלה כתב: ולי נראה... והם שני מאמרים. בתחלה היו תמהים ומשתוממים על מציאת הכסף, ומצטערים על העלילה המכוונת בזה, ועל זה אמרו "מה זאת", ומיד שמו על ליבם שאין זה מקרה, אבל מאת ה' היה זאת להפרע מהם מדה כנגד מדה.
פסוק כח:
ולגופו של עניין, כיצד זה שלא הסתכלו כולם מיד גם בשקיהם שלהם, אם הוחזר כספם והמתינו בזה עד שובם אל אביהם (פס' לה)? (פ' מקץ תשס"ג)
פסוק לד:
רש"י ד"ה ואת הארץ תסחרו, תסובבו, וכו'. מעניין שלמעלה (לד, י) אין רש"י מעיר מאומה למעלה זו. ואולי זה משום שהוא מבין, כי למעלה אכן מדובר ב"הסתובבות" לשם מסחר, לעשיית עסקים, וכפי שמתרגם אונקלוס, ואלו כאן הכוונה למעין היתר לתנועה חפשית, וכפי שמעיר כאן בעל שפתי חכמים (אות מ) יפה. וקצת תמוה שאונקלוס מתרגם־מפרש גם שם וגם כאן באורח שוה, והרי הבחנתו של שפתי חכמים הבחנה יפה היא, כי מה שייך כאן מסחר, שהרי לא לשם כך ירדו האחים למצרים. ואולי אפשר לשער שההצעה לסחור באורח חפשי באזור מסוים היתה אז הפיתוי המקובל להובלת הסכם כלשהו, ועל כן הוצעה גם שם וגם כאן. (פ' מקץ תשמ"ז, תשנ"ד, תשנ"ט)
פסוק לד:
ועתה נראה לי שכאן בא הביאור כדי להרגיש שבמקרה דנן יוכח שאינם מרגלים ומשום כך יוכלו להסתובב חופשי בכל מקום. (פ' מקץ תשס"ד) וכן ברא"ם.
פסוק לו:
"...יוסף איננו ושמעון איננו". ומתרגם־מפרש אונקלוס - יוסף ליתוהו ושמעון ליתוהו הכא (יוסף איננו ושמעון איננו כאן), והרי זה תרגום מפרש ומדייק. יודע היה יעקב ששמעון חי רק שאיננו לפניו. (פ' מקץ תשס"ו)
פסוק לו:
רש"י ד"ה אתי שכלתם, מלמד שחשדן, שמא הרגוהו [את שמעון] או מכרוהו כיוסף. ע"כ. משמע כאלו לגבי יוסף היה לו ליעקב ברור שהרגוהו או מכרוהו, שעל כן הוא אומר: כיוסף, זה מנין לו לרש"י? (פ' מקץ תשמ"ח) ור' נחלת יעקב שביוסף, כיון שראה יעקב קנאת האחים ושנאתם אותו חשדם בהריגה (שהרי ראה הכתונת טבולה בדם, והתאבל עליו כאמור למעלה לז, לד), אך בשמעון שלא שנאוהו, הסתפק אם הרגוהו או מכרוהו, לכן לא התאבל עליו כלל.
פסוק לו:
ורא"ם המובא בשפתי חכמים (אות נ) הקשה: תימה דהכא משמע שיעקב אבינו, נודע לו עכשיו בעת שהיו מבקשים שירד בנימין עמהם, שמכרו את יוסף, ואם־כן איך אמר להם אחר־כך "אתם ידעתם" וכו'. ור' תירוץ הצדה לדרך שם. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק לו:
והנה לא ידעתי, למה רא"ם שואל מן "אתם ידעתם" וגו' (מד, כז), ולא כפי ששאלתי למעלה. (פ' מקץ תש"ן)
פסוק לו:
בחומש תורת חיים צוין כאן לבראשית רבה (צא, ט), אך בשתי המהדורות שבידי לא מצאתי. ובדפו"ר כמו לפנינו. (פ' מקץ תשנ"ב)
פסוק לו:
רק עתה שמתי לב להערה רמוזה שם בבראשית רבה: "ויהי הם מריקים שקיהם", כמלמד שחשדן אביהם. "ויאמר אליהם יעקב אביהם" וגו', כבר יוסף איננו ושמעון איננו, עלי להעמיד י"ב שבטים וכו'. וראה שם פירוש מהרז"ו. (פ' מקץ תשנ"ג)