א וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃ ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת׃ ג וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם׃ ד וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן׃ ה וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ ו וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃ ז וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃ ח וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ׃ ט וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃ י וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃ יא כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים׃ יב וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת׃ יג וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ׃ יד וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם׃ טו בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה׃ טז שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֮ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם׃ יז וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ יח וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא׃ יט אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם׃ כ וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן׃ כא וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃ כב וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ׃ כג וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם׃ כד וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם׃ כה וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֮ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃ כו וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם׃ כז וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃ כח וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ׃ כט וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר׃ ל דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ׃ לא וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים׃ לב שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ לג וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃ לד וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֮ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ׃ לה וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ׃ לו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃ לז וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ׃ לח וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק ז:
וירא יוסף את אחיו ויתנכר אליהם. פרשה זו תמוה. א'. ויתנכר אליהם הוא דבר תמוה. ב'. כתיב וידבר אתם קשות ויאמר אליהם מאין באתם כי מה ששאל אותם אינו דבר קשות כלל. ג'. שחזר וכתב ויכר יוסף את אחיו הם דברים מיותרים לגמרי שהרי כבר כתיב ויכירם. ולתרץ זה נראה דהנה ידוע שאפילו התנאים הכירו הצדיקים והרשעים מרחוק כמבואר בזהר בכמה דוכתי ומקרא מלא דבר הכתוב וראו כי שם ה' נקרא עליך וא"כ אף שלא הכירו את יוסף שהוא אחיהם מ"מ הי' להם להכיר צדקתו שהשכינה שורה עליו. ובוודאי היה זה בדרך נס שלא הכירוהו וזה שכתב ויתנכר אליהם כי ידוע מה שדרשו רז"ל על בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים וזה כוונת הכתוב במה שאמר ויתנכר אליהם היינו שעשה מעשיו שידמה להם כאלו נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים כמו שאמר בפניהם כי נחש ינחש איש אשר כמוני וכו' שעשה עצמו לנחש כמו כן אמר לפניהם שעושה מעשים אחרים הדומים לזה למען לא יכירו צדקתו ומה ששאל להם מאין באתם הן הן הדברים קשים כי אין מקום לשאול מאין באתם רק מאין אתם והשאלה מאין באתם שייך רק למי שהלך ממקומו וחזר אז יש לשאול מאין באתם אבל מי שראה אחד שלא הכירו מעולם אין שייכות לשאול מאין באתם רק מאין אתם כמו בפ' ויצא דיעקב שאל להרועים מאין אתם. וגם המלאך ששאל להגר אי מזה באת יפה שאל כיון שהיתה תועה בדרך שייך לשאול מאיזה דרך באת לנסותה הדרך שבאת משם אבל יוסף שראה אנשים שלא הכירם שעשה עצמו כאילו לא הכירם מעולם הי' לו לשאול מאין אתם אך הישוב לזה כיון שתפס אותם לגנבים – והגנבים אין להם מקום קבוע לדירה רק חודש כאן וחודש במקום אחר ואין שייכות לשאול מאין אתם כיון שאין להם מקום קבוע רק מאין באתם ולזה אתי שפיר דמחשיב לשאלה זו דברי קשות ומה שחזר ושנה ויכר יוסף את אחיו להקדים כי מה שאמר אח"כ לא מפני שחשד אותם לרשעים כמו שאמר לפני אביהם שאוכלין אבר מן החי ושתולין עיניהם בבנות הארץ ולזה אמר ויכר יוסף את אחיו כי ידוע שהרשעים לא נחשבו לבני אבות וכן כתב רש"י בפ' ברכה דויהי מתיו מספר שנמנים בשאר השבטים ולזה כתב ויכר יוסף את אחיו כלומר שהכירם שהם צדיקים והן אחיו ובני אביו והן לא הכירוהו היינו שלא הכירו אותו לצדיק כלל וחשבו אותו לבן נכר ויזכור יוסף את החלומות כלומר שכל דברי קשות שדבר אליהם לא היו רק מפני זכרון החלומות והנה ידוע מה שכתבו המפרשים כי מה שלא שלח לאביו ולאחיו כי המתין עד שיתקיים כל החלומות עד שיבואו אביו ואחיו להשתחוות לו ולכאורה תמוה כי בודאי צדיק כיוסף לא יתוש לכבוד המדומה שישתחוו לו אביו ואחיו. לכן נראה כי שני החלומות שחלם יוסף היה חלומות של נבואה כענין שאמר בחלום אדבר בו והנבואה הנאמר בחלום אין הכרח שיתקיים כולה והנה המלוכה שהראה לו בחלום היה מראה על ענין המלוכה הניטל מבית דוד וניתן לירבעם שהוא מזרע יוסף ובחלום ב' היה מראה לו על ענין משיח בן יוסף שקודם משיח בן דוד ולכך הראה לו ג"כ שאביו ואחיו ישתחוו לו כי יש בישראל מי שיקרא בבחינת יוסף כענין שנאמר עדות ביהוסף שמו ויש שנקראים בבחינת יעקב וקבלו אותו למלך ומבואר בש"ס כשהיו יראים מאיזה דבר עשו דבר קטן שיחול הדבר הזה על הדבר הקטן. כענין שאמרו בגיטין ודף מ"ה) אפכיתו לכורסיי' והנה יוסף הי' לו צער במאוד על קיום החלומות שהמלוכה ניטלת מבית דוד על ידי זרעו הי' עון גדול ולכך ביקש שיתקיים החלומות בכאן כי אולי יתבטל הדבר שלא יתחלף המלוכה ולא ינטל מבית דוד וכל מה שעשה להן לא עשה אלא לטובתן:
פסוק ט:
מרגלים אתם לראות את ערות הארץ וגו'. הכתוב הזה הוא תמוה דמקודם אמר שניהם ואח"כ אמר רק ערות הארץ באתם לראות ולא אמר שוב מרגלים ואח"כ אמר הוא הדבר אשר דברתי לאמר מרגלים אתם ולא ערות הארץ. וגם מקודם אמרו בני איש אחד נחנו ולא אמרו שנים עשר אחים אנחנו ואחר כך אמרו שנים עשר וגם אין בדבריהם שאמרו שנים עשר אחים כדי לסלק טענת יוסף במה שאמר מרגלים אתם. וגם אמר מרגלים אתם לראות ערות הארץ בכפל מרגלים אתם לראות את ערות הארץ והי' לו לומר רק לראות את ערות הארץ לבד לזה נראה דהנה אצל מלכים יש שבוחרין אנשים חכמים גבורים מיוחדים להיות מרגלים בעת הצורך. וגם לפעמים הוצרך המלך לדבר נחוץ לרגל מקום ואינו מוצא אצלו אנשים המיוחדים לוקח אנשים אחרים איזה שמוצא ושולח אותם לרגל ולראות ערות הארץ. ולכך אמר יוסף אחר שראה אותם גבורים ובעצה אחת דן עליהם משפט מרגלים כי היאך יזדמנו שישתתפו עשרה בענין אחד ובפעם אחת שיהיו כולם שוין בחכמה ובנוי ובכח וגם דן על מעשה זה שבאו ביחד שבאו לראות את ערות הארץ מחמת שראה שהלכו בעשרה שערי העיר ועל זה השיבו השבטים אל תתמה על החפץ שאנחנו שוים כולם בחכמה בנוי בכח זה הוא מחמת שכולנו בני איש אחד אנחנו ולזה אמר להן יוסף שמ"מ נראה מביאתכם שלראות את ערות הארץ באתם והיינו שאפשר שהמלך בחר בכולכם שתלכו עכשיו לראות בערות הארץ וע"ז תרצו שאין לאבינו בנים יותר מכולנו רק בן קטן אחד שנשאר ואין זה מנימוס המלכות שיקח מאיש אחד כל הבנים שלו לסכן בסכנת מות ולזה אמר יוסף הוא הדבר אשר דברתי לאמר מרגלים אתם וכו' וזה מוסב על הכתוב שאחר כך ובא לומר שהדבר אשר דברתי מרגלים אתם בזאת תבחנו חי פרעה, פי' באמת תבחנו בזאת תבחן הדבר שאם אראה אחיכם הקטן ג"כ שוה לכם בנוי בכח האמת אתכם. ובאם לאו נראין הדברים ששקרבימינכם שאתם כולכם נבחרים ביחד למרגלים, אך מ"מ קשה שיצא שקר מפי אותו צדיק. אך ידוע מה שכתב האר"י ז"ל כי ידוע שנפש הבן בכח נפש האב. והנה מן השבטים יצאו מרגלים ומרגלים היו רשעים מלבד משבט יוסף ויהודה שיצאו יהושע וכלב שהיו צדיקים וזה שאמר מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם כלומר שבכת נפשכם יש שיצאו מכם מרגלים שיבואו לראות את ערות הארץ וכן כתב הבעל הטורים ואף שמשבט יהודה לא יצאו מ"מ דבר לרוב ויאמרו שנים עשר אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען ניבאו ואינם יודעים מה ניבאו ורמזו שמחמת שהן שנים עשר שבטים נעשה מטתו שלימה וראי' כשהי' חושב יעקב שמת יוסף אמר כי ארד אל בני אבל שאולה וכיון שהיו שנים עשר בני איש אחד והיינו בני אברהם ויצחק ויעקב כמ"ש רש"י בתהלים עיי"ש ובוודאי אין לנו הכנה כלל ואף שיצאו לעתיד רשעים זה הוא לסיבה שמבואר בס' הגלגלים בפ"ב וג' שלפעמים יצאו מצדיקים גמורים רשעים גמורים:
פסוק כח:
מה זאת עשה ה' לנו. במס' (תענית ט) אמרינן אשכחי' ר' יוחנן לינוקא וכו' דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. יתיב ר' יוחנן ומתמה. אמר מי איכא מידי דכתיב בכתיבי ולא רמיזי מדאורייתא א"ל אטו הא מי לא רמיזי והא כתיב ויצא לבם וכו' מה זאת עשה אלהים לנו. עיי' מהרש"א ורי"ף מה שהעירו בזה ונראה לפענ"ד דהנה הכתוב הזה יש לפרש. בתרי אנפי אולת אדם תסלף דרכו ואח"כ כשנענש על חטאיו על ה' יזעף לבו. מחמת שבדעתו שלא חטא כלל וזהו מלא בתורה. כמ"ש המהרש"א. דכתיב איש כי תשטה אשתו אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות. וכן על כרחך כל מאמרי איוב שחשב בדעתו שלא חטא ע"כ רמיזין בתורה אמנם יש לפרש פי' אחר בכתוב דהנה ידוע כי מאתו לא תצא הרעה רק ע"י מעשה רע נברא מלאך משחית והוא המייסרו כדכתיב ותמוגגנו ביד עונינו וזה שאמר הכתוב אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' וכו' כלומר שכ"כ תסלף האולת דרך האדם עד שתולה הרע שבא עליו בה'. ואומר שה' עשה זאת ולכך כשרואה כשהוכה בלי חמלה יזעף לבו. ואינו יודע כי המלאך המשחית שברא במעשיו הוא המכה אותו בלי חמלה והשתא א"ש במה שהביא ראי' מהכתוב מה זאת עשה ה' לנו שתלו הדבר בה' אף שהכירו בחטאם כדכתיב קודם אבל אשמים אנחנו מ"מ שלא כהוגן עשו במה שאמרו מה זאת עשה לנו אלהים:
פסוק לז:
את שני בני תמית. העיקר כפי' הט"ז רק שצריך קצת להוסיף על דבריו והוא שנאמר ויהושע וכלב חיו מן האנשים וגו' ודרשו בש"ס שנטלו חלק' בארץ ומזה נלמד שמי שאין לו חלק בארץ נקרא מת ואם לא הי' יוסף חי ע"כ הוצרך שבט ראובן ליחלק וזה שאמר את שני בני תמית כלומר שבחטא זה יולקח הבכורה מבניו שלא יהי' להם חלק בארץ כאשר נלקח באמת הבכורה ממנו בחטא בלבול יצועי אביו ולזה השיב יעקב בכור שוטה הוא וכי בניו הם ולא בניי כלומר דלפי מחשבת יעקב שיוסף מת. וממילא אי אפשר שילקח הבכורה מראובן דהא כתיב בזהר שמשום שהו' יוסף בכור במחשבה הי' אפשר לו ליקח הבכורה מראובן שהי' בכור במעשה מחמת החטא ליוסף שהי' במחשבה משא"כ לפי מה שחשב יעקב שיוסף מת אי אפשר שינטל הבכורה מראובן ליתן לאחר כי לא יוכל לבכר כתיב וא"כ ע"כ בניו של יעקב הם: