פסוק א:וירא יעקב וכו׳ ומהיכן ראה וכולי ההרגש שמבחוץ הוא שאין דרך דקדוק הלשון לכתוב וירא יעקב כי יש שבר אלא הול״ל וירא יעקב כי היה שבר שהרי הכתוב מספר מה שעבר ולכך מתרץ דאדרבא אילו באת לפרש כפשוטו עוד ק׳ דמהיכן ראה והלא שמע אלא ה״ק וירא יעקב כי עתיד להיות לו שבר וכולי:
פסוק ב:רדו שמה ולא אמר וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא מיתורא דשמה דהול״ל רדו ושברו לנו משם:
פסוק ג:וירדו וכו׳ ולא כתב וכולי ההרגש שהכל מיותר דלא היל״ל אלא וירדו דהא ידעי׳ על מי מדבר:
פסוק ג:עשרה וכולי אהבת כלם וכו׳ ההרגש הוא פשוט דהול״ל עשרה אחי יוסף אלא מוכרח לדרוש הכי ומ״מ מ״ש שלא היתה אהבת כלם ושנאת כלם וכולי הוא קשה ההבנה דמהו ענין שנאה לכאן והלא כבר הקדים רש״י שהיו מתחרטים במכירתו וכולי ונר׳ דה״ק שכלם נתחרטו ומ״מ לא היתה אהבת כלם שוה כי היכי שלא היתה ג״כ מלפנים שנאת כלם שוה שהרי שמעון ולוי שהיו שונאין אותו הרבה עכשיו נכנס בלבם קצת אהבה אך דבר מועט ושאר אחיו בני לאה יותר מעט ויהודה יותר מעט וראובן יותר ובני השפחות יותר ומ״ש שלענין לשבור בר כלם לב אחד שנראה שאין לזה רמז בפסוק אפשר שזה נרמז באומרו לשבור בר שמלת בר יתירה דהול״ל לשבור וכדכתיב לעיל לשבור אל יוסף ושברו לנו משם ובכלם לא ביאר לשבור בר א״ו לרמוז דלשבור כלם כאחד בלב בר ושלם:
פסוק ד:פן יקראנו אסון ובבית וכו׳ ההרגש הוא דמה נשתנה בנימין טפי מכלהו שחשש עליו פן יקראנו אסון ומשני שהיה בסכנה מחמת שאמו ואחיו אירע להם רע בדרך ומכל מקום במדרש לא דרשו כן על הפרשה הזה אלא לקמן על פ׳ וקראהו אסון. ונ״ל הטעם משום דמקרא קמא ליכא שום הוכחה שהשטן מקטרג וכו׳ דדילמא מה שהיה חושש יעקב היה מאסון דבידי אדם בהא לא שייך אלא בדרך דבבית אפשר לשומרו אבל מדכתיב בתר הכי זימנא אחריתי וקראהו אסון וק׳ תרתי ל״ל אלא מכח יתורא דקרא מוכח שפיר שהשטן מקטרג וכולי דהך אסון יתירא ע״כ באסון דבידי שמים מיירי וכזה פירשתי בחידושי מ״ש בגמרא ר״פ אלו נערות אטו יעקב אהא אזהר אהא לא אזהר יעקב על כל מילי אזהר והיינו מכח יתורא דקרא כדאמרן:
פסוק ה:בתוך הבאים וכולי שלא יכירום פירוש שלא יכירו שהם אחים:
פסוק ח:ויכר וכו׳ לא הכירוהו כשנפל וכו׳ ה״ק ויכר יוסף וכולי אף על פי שהם לא הכירוהו דאל״כ מאי ק״ל אטו עד האידנא לא ידעי׳ שהם לא הכירוהו הרי כבר ראינו בפרשה דלעיל מה שעשו לו ותו דבתחילה הול״ל הם לא הכירוהו שזה היה תחלה אלא כדאמרן:
פסוק יג:ויאמרו וכולי ובשביל אותו וכולי הק׳ הנח״י למה לא השיבו האמת שכך ציוה אותם אביהם שלא יכנסו בפתח א׳ כדי שלא תשלוט בהם עין הרע והניחו חלק נלע״ד שהטעם שיעקב ציוה להם כן עכשיו שהלכו למצרים ולא כשהלכו בשאר מקומות כמו לעיל כשהלכו לשכם משום שידע יעקב דבמצרים שכיחא עינא בישא שכלם מכשפים כמו בבלעם דכתיב וישא בלעם את עיניו וכולי שתום העין וכולי וכדאיתא בזהר ולכך הוצרך לצוותם זה ומשום הך טעמא גופא לא יכלו לומר לו האמת דאם כן ימצא מקום להתעולל עליהם לומר שהם מוציאין דבה על הארץ דמסטרא דעינא בישא קא אתי:
פסוק טז:ואם לא תביאוהו וכו׳ להמתיק הטעם כיצד תלה להם האמנת דבריהם בהבאת אחיהם נראה לומר עזה״ד שהרי כשהם אמרו לו שהאחד איננו בודאי רצונם לומר שנאבד בדרך ושוב כשאמרו לו שהקטן נשאר עם אביהם מוכרח שאמרו לו הטעם לפי שחשש אביהם פן יקראנו אסון והכי מוכח מדברי יהודה לקמן בפרשת ויגש ויאמר עבדך אבי וכולי ולקחתם גם את זה וכו׳ וקרהו אסון דדלמ׳ יארע לו כמו שאירע לאחיו והשתא א״ל יוסף כמתנכ׳ בשלמא אם יתאמת זה שיש לכם אח קטן שנשאר עתה אצל אביכם שזה אי אפשר להתאמת אלא כשתביאוהו אצלי אז רגלים לדבר שמה שנכנסתם בעשרה פתחים הוא לבקש את אחיכם שנאבד ויש ידים מוכיחות שכך הוא האמת שנאבד ממה שלא בא עכשיו אחיכם האחד עמכם דמוכח דמחמת פחד שמא יארע לו כמו לאחיו לכך לא שלח אותו אביכם עכשיו אבל אם לא תביאוהו אצלי אחיכם זה שאתם אומרים שנשאר בבית אני אומר לא היו דברים מעולם ואין לכם שום אח וחזרה הקושיא למה נכנסתם בעשרה פתחים אלא ודאי מרגלים אתם:
פסוק כב:וגם דמו וכולי הא דלא דרשו כמו גבי הבל דמו ודם זרעיותיו נר׳ דבשלמא התם דכתיב דמי דהריבוי של היו״ד הוא אחר הדם שלו שייך לדרוש על זרעו אבל הכא שהריבוי קדים במלת וגם שפיר טפי לדרוש הריבוי על הזקן וזה נר׳ טפי ממ״ש הנח״י דהכא לא שייך למדרש זרעו לפי שלא היה בעיניהם בחזקת מת דא״כ הרי דמו דידיה נמי ליכא:
פסוק כג:המליץ זה מנשה דכיון דע״כ חד מבניו הוה דמצריים מנא ידעי לה״ק הא אפי׳ פרעה לא הוה ידע מסתמ׳ מסתבר טפי לומר שהיה הגדול:
פסוק כד:את שמעון הוא וכולי דבר אחר וכו׳ דאילו לפי׳ קמא דנר׳ שעשה זה כדי שיתכפר לו מה שחטא שהשליכו לבור וכולי ולכך רצה לצערו טפי מכלם א״כ אמאי כתיב בתר הכי לעיניהם וכיון שיצאו הוציאו וכדלקמן וא״כ אדרבא הו״ל להניחו שם כדי שיתכפר לו דהשתא אדרבא היה מצער את האחרים יותר ממנו שהם היו סבורים שהוא בבית הסהר ומצטערים עליו לכך פי׳ ד״א ולד״א ק״ק דא״כ מאי שנא לשמעון טפי מלוי:
פסוק לו:אותי שכלתם מלמד וכו׳ הטעם שחשדן עכשיו טפי מבתחלה על יוסף דהתם אע״ג דהו״ל קצת בלבו לומר שהם הרגוהו מחמת שנאה מ״מ כיון שהיה ספק שקול לא היה דן אותם לכף חובה אבל עכשיו לפי שיקול הדעת היה מקום ורגלים לדבר שלא להאמינם דאם איתא שבאמת חשבם כמרגלי׳ איך הניח׳ כולם לילך ולא לקח אלא חד מנייהו איפכא מסתבר׳ דמסתמ׳ היה מניחם כלם בבית הסהר ולא היה שולח אלא א׳ ליקח את אחיהם כדי שאם יתאמת שלא יבא וממילא הם מרגלי׳ הרי כלם מסורים תחת ידו להענישם כמרגלי׳ ולא די שהניח את כלם לילך אלא שנתן להם כמה חמורים טעונין תבואה לא הו״ל ליתן להם רק דבר מועט כדי שיוכרחו מיד לחזור ולא עוד אלא שהחזיר להם הכסף לכך עכשיו חשדן שהם הרגוהו או מכרוהו ולכך אומרים לו דברי שקר וממילא חשדם עכשיו ג״כ על יוסף ומ״מ לא רצ״ל להם בפי׳ רק בדרך רמז לפי שלא היה ברור לו ולכך ג״כ אמר אח״כ ואחיו מת ומה שהק׳ הר״ם ז״ל על דברי רש״י כאן כבר מתורץ עיין בש״ח בשם צד״ל:
פסוק לח:לא ירד וכולי לא קבל וכולי פי׳ דק״ל דכיון דראובן לבד היה המדבר שאמר לו את שני בני וכולי הו״ל להשיב ג״כ לראובן לחודיה ולומר לא ירד בני עמך לכך מתרץ רש״י לא קיבל דבריו אמר בכור שוטה וכו׳ כלו׳ לא חש להשיב לראובן לפי שדבר דברים בטלים שלא היו ראויים אפי׳ לתשובה ולכך דיבר עם כלם לא ירד בני עמכם ומ״מ באלה הדברים עצמן רמז התשובה לראובן שע״ז אמרו כאן במד׳ שר׳ טרפון כשהיה אומר אדם לפניו דבר נכון הי׳ אומר כפתור ופרח וכשהיה אומר דבר של בטלה היה משיב לא ירד בני עמכם וה״נ יעקב רצה לרמוז לו ממילא שדבריו היו דברי בטלה שראוי ליאמר עליהם לא ירד בני עמכם מטעם דאטו בניו הם וכו׳:
