פסוק א:למה תחראו, למה תראו עצמכם, פירוש כי תתראו אל אחרים הרואים אתכם ועל זה אמר למה יהיה זה שאתם תהיו נראים כשבעים ועל זה קשה מה התרעם על בניו במה שאחרים רואים אותם כן. לזה פירש למה תראו שאתם מראים עצמכם כן וגורמים שאחרים יראו אתכם כן:
פסוק א:כאילו אתם שבעים. קשה הא באמת היה להם תבואה כמו שפירש"י תו קשה דבפ' דברים פירש"י על כי ה' אלהיך, ברכך לפיכך לא תכפו את טובתי להראות כאילו אתם עניים אלא הראו עצמכם עשירים. וצ"ל דדוקא כשיש ברכה מרובה אז יראו עצמם עשירים אבל כשאין להם הרבה רק לפי שעה אז לא יראו עצמם עשירים, מש"ה אמר כאן אתם יש לכם תבואה לפי שעה ואתם מראים עצמכם כאילו אתם שבעים ויש לכם תבואה הרבה. ובזה אתי שפיר, שזכר בני אדום וישמעאל דהם הרחוקים מכם ואינם יודעים האמת אבל בני ארץ כנען שהיו בני יעקב קרובים להם ידעו שאין להם רק לפי שעה ואינם שבעים:
פסוק ב:רדו שמה, ולא אמר לכו כו'. רבים מקשים הא ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות כפירש"י כמה פעמים וגם אחר זה כתוב וירדו אחי יוסף עשרה לשבור כו'. ונראה לתרץ דקשה כאן שאמר ושברו בוי"ו היה לו לומר שברו כמ"ש אח"כ וירדו כו' לשבור בר, דהיינו שהירידה לשם היתה דוקא לשבור משא"כ כאן שאמר ושברו כו'. ותו דלא היה לומר כלל רדו שמה, אלא שברו במצרים, משמע שזה מילתא אחריתא. אלא האמת כך הוא שהירידה לשם היתה בלאו הכי שכבר נגזר עליהם להשתעבד שם ע"כ אמר הפסוק יתור לשון רדו שמה שיש במשמעותו מנין רד"ו והיתור מורה שנדרוש כאן החילוק שבין לשון הליכה ובין לשון רד"ו ותדרשנו:
פסוק ח:והם לא הכירוהו, שיצא מאצלם בלא חתימת זקן כו'. ואע"ג שיששכר וזבולון לא היו גדולים מיוסף רק מעט כתב הרמב"ן כי יען שהכיר הגדולים הכיר כולם:
פסוק י:לא אדוני, לא תאמר כן. הוצרך לזה דא"ל דה"פ לא אנחנו מרגלים דא"כ למה אמרו שנית לא היו עבדיך מרגלים, אלא דכאן אמרו שלא יאמר כן כי לא היינו מרגלים:
פסוק י:שהרי עבדיך. יש לדקדק מה ראיה מזה דכל המרגלים עושים עצמם סוחרים והולכים לראות כל פנות העיר, ותו במ"ש יוסף אח"ז לא כי ערות הארץ כו', ופירש"י שהקשה יוסף דלמה לא נכנסו בשער אחד, למה לא הקשה כן מתחילה וא"ל שהקשה באמת כן תחילה הא לא השיבו על זה כלום ורש"י ג"כ לא זכרו שם. ותו במ"ש רש"י אח"כ מנחש אני בגביע למה אמר זה דוקא באותו פעם. ונראה לתרץ כ"ז דזה מסתבר דאין שייך לומר שהם מרגלים אלא ביש ריעותא מחמת שינוי שרואין בהם דאל"כ אוקי גברא אחזקה טובה. ותחלה היה בלבו של יוסף לומר מרגלים אתם מכח שלא נכנסו בשער אחד אלא דלא אמר זה בפירוש, והאחים הבינו שהחשד הוא מחמת שבאו אלו אנשים אנשי מעלה עשרה ביחד בודאי מרגלים הם על זה השיבו לא אדוני לא תאמר כן והרי יש סברא לומר שעבדיך באו כולם לשבור אוכל א"כ אין בנו ריעותא לחשוד אותנו במרגלים וכל שאין ריעותא אין חשד על זה אמר יוסף אח"כ בפירוש הריעותא שלו דהיינו מדלא נכנסו בשער אחד והשיבו על זה תשובה וממילא אין כאן הוכחה לריעותא וממילא אין חשד:
פסוק יד:הוא אשר דברתי, הדבר אשר דברתי. הוסיף מלת הדבר דא"ל דהוא קאי על מה שאמרו כלומר מה שאתם מדברים הוא לי לסיוע למה שאמרתי מרגלים אתם, וזה אינו דאדרבה הם סותרים מאמרו, ע"כ הוסיף רש"י מלת הדבר, כלומר הענין שאמרתי מחמת ריעותא ואתם מתרצים הריעותא אבל ענין שלי הוא האמת דיש הוכחה, דהיינו שמנחש אני בגביע ששנים מכם החריבו שכם וא"כ הורע חזקתכם ממילא בכל מידי שיש לספוקי יש לילך לחומרא עמכם. ומ"ש רש"י בסוף הוא האמת והנכון אין כוונתו לומר כאילו היה כתוב הוא לבסוף בפסוק אלא תחילה פירש"י על אשר דברתי והוסיף תיבת הדבר, ואח"כ מפרש תיבת הוא שפירושו הוא האמת וכמו שזכרנו שיש הוכחה מכח שהיה מנחש בגביע, דזה לא קאי דוקא למדרש אגדה אלא גם לפירוש קמא (כנ"ל נכון):
פסוק טו:חי פרעה, אם יחיה פרעה, לקמן גבי חי פרעה מרגלים אתה לא שייך לפרש כן אלא דרך שבועה סתם שנשבע בחיי המלך והיינו ששם רוצה לברר ולאמת הדבר שהוא אומר שנעשה כבר ועל זה שייך לומר כמו שהמלך חי כך הוא אמת הדבר הזה, משא"כ כאן שלא בא לאמת הדבר שנעשה כבר אלא לחזק הדבר שיהיה אח"כ, שייך בזה לומר אם יחיה המלך יתקיים דבר זה שלא תצאו מזה, כלומר כמו שאני חפץ בחיי המלך כן אני חפץ בדבר זה שלא תצאו מזה:
פסוק טו:אם תצאו מזה, מן המקום הזה. פירוש לא תזוזו מכאן. דקשה לשון לא תצאו דיציאה לא שייך אלא מרשות לרשות וכאן לא שייך זה אלא לא תלכו מכאן היה לו לומר ע"כ פירש מן המקום הזה דהיינו מחדר שאתם עומדים עכשיו תצאו:
פסוק טז:האמת אתכם כו' ואם לא תביאוהו כו', רש"י נזהר שלא נפרש דהאי ואם לא קאי על שלחו, וה"ק אם לא תשלחו לשם אזי מרגלים אתם, ממילא אם ישלחו, שם אף אם לא יביאוהו אינם מרגלים. וזה אינו דבמה יצאו מחשש מרגלים בשליחות לחוד אלא דקאי על ויקח. את אחיכם כו' דאם לא תקחוהו ותביאוהו אלי חי פרעה כי מרגלים אתה. וע"כ האריך רש"י להביא סוף הפסוק חי פרעה כו' דמזה מוכח דאם לא הביאוהו קאמר לא על השליחות לחוד. ובספר הרא"ם ברש"י כתוב חי פרעה מרגלים אתם ודלג מלת כי לומר שאין כי זה נתינת טעם, ואין זה דרכו של רש"י אלא דרכו לפרש כי במקום אשר:
פסוק יט:בבית משמרכם, שאתם אסורים בו עכשיו מתרץ בזה דלאיזה צורך ייחס המשמר אחר אחיו דאמר משמרכם ולא סתם משמר, אלא דנ"מ מזה לענין החילוק שבין יחיד הנתפס לרבים, דרבים לא יוכלו להמלט בקלות כמו יחיד ע"כ נותנין ליחיד תפיסה קשה ביותר, על זה אמר אל תגורו מזה כי לא תנתן לו לאותו יחיד תפיסה אחרת רק התפיסה שאתם אסורים עכשיו כשאתם רבים:
פסוק כ:ויאמנו דבריכם, יתאמנו ויתקיימו. ול"ת דהך ויאמנו הוא לשון אמונה כלומר שיהיה אמונה לדבריהם, דכל לשון אמונה שייך על העתיד שכל מה שיאמרו אח"כ יהיה אמת וזה אין שייך כאן דלאיזה ענין יצטרכו אמונה אח"כ לדבריהם שיאמרו אז אלא דהך אמונה לשון בירור הדברים למפרע מה שדברו כבר, כמו אמן אמן דקאי על מה שנעשה, כבר:
פסוק כג:כי המליץ בינותם כו' היה המליץ בינותם פי' בפעם אחרת אבל עכשו לא היה מליץ שם דא"כ לא היו מדברים לפניו עכשו דבריהם.
פסוק כג:המליץ זה מנשה. מדאמר המליץ בה"א משמע הידוע שהיה תמיד אצלו וא"כ זה מנשה בכורו של יוסף:
פסוק כז:במלון, במקום שלנו שם הלילה. ובקצת ספרים כתוב בלילה. ונראה ביאור דבר זה אחר שנפרש השינוי שיש כאן בפסוקים דכאן אמר ויפתח האחד את שקו לתת מספוא כו' ולמה פתח דוקא האחד ולא כולם וכי כולם לא היו צריכים לתת מספוא לחמוריהם וכ"ש לפי מה שאמרו שזה הוא לוי מאי שנא לוי דוקא. ותו מה צריך לכתוב במלון היה לו לומר ויהי בדרך במלון ויפתח האחד כו' כמ"ש גבי משה בפ' שמות לשון זה ויהי בדרך כו'. ותו דכאן גבי לוי אמר שמצא הכסף בפי אמתחת שלו ובאחרים מבואר אח"כ ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו כו', משמע שלא היה בפי אמתחתות שלהם אלא למטה מן התבואה ובבואם לפני האיש אמרו ויהי כי באנו אל המלון והנה כסף איש בפי אמתחתו משמע שבכולם היה בפי אמתחת שלהם:
פסוק כז:ונראה דההצעה היא כן דכל מי שמצא הכסף בפי אמתחתו הוא חייב טפי דבודאי מצאו בלילה הראשון כשביקש ליתן מספוא לחמורו והיה לו מיד לחזור למצרים כי קרוב הוא ולהחזיר הכסף, משא"כ האחרים שלא מצאוהו רק אחר שבאו לארץ כנען ויכולים ליקח עמהם להחזירו כשישובו לקנות שבר במצרים, ע"כ לא צוה יוסף לתת לכולם בפי שקם דא"כ בודאי ישובו למצרים בלילה הראשון כשיראוהו כשיצטרכו לתת מספוא, רק ללוי שהיה בלבו עליו שהוא ושמעון השליכוהו לבור כפירש"י בסמוך וצוה לתת הכסף בפי שקו שבשביל אחד לא יחזרו למצרים ובזה מתורץ שאמר הכתוב ויפתח האחד שהוא לוי את שקו והנה הוא בפי אמתחתו, משא"כ באחרים שלא היה הכסף רק למטה מן התבואה, ועכ"פ נחרדו כולם מפני צערו של לוי ולא היו חוזרים למצרים בשביל כסף של, אחד לחוד. ובבואם לפני האיש לא היו רוצים לתת אשמה על לוי לחוד אלא מפני היראה היו אומרים שבכולם נמצא הכסף בפי שקיהם נמצא אם תחייב את לוי נהיה כולנו חייבים אלא שבאמת אנחנו כולנו פטורים כי לא ידענו מי שם הכסף בשקים שלנו ועפ"ז פירש"י כאן על נכון במלון במקום שלנו בו הלילה דהיינו הלילה הראשון שיצאו ממצרים, וזהו טעם על מה שנמצא הכסף בפי האמתחת כדי שימצאהו בלילה הראשון ויצטער הוא טפי, נמצא דהאי במלון לא בא כאן להראות מקום לחוד אלא טעם למה שנזכר תחילה בפי אמתחתו, והכל ניחא בס"ד:
פסוק לד:ואת הארץ תסחרו, תסובבו פי' מכלל הן אתה שומע לאו דדוקא אחר שיבא אחיכם יש לכם לסבב את כל הארץ משא"כ אם לא תביאוהו לא תסבבו את הארץ כי אתם חשודים כמרגלים:
פסוק לו:אותי שכלתם, מלמד שחשדן שמא מכרוהו כו' כיוסף. פירוש כמו שאני חושד אתכם ביוסף כך אני חושד אתכם בבנימין, אבל לא היה יודע בודאי ממכירת יוסף:
פסוק לח:לא ירד בני וכו' בכור שוטה הוא זה. דבר זה צריך ביאור רחב וכי בבכורה תליא מלתא וגם מאמר ראובן את שני בני תמית מאי סלקא דעתך לומר חס ושלום שטות גדול כזה שיעקב יהרוג שני בניו ומה ירויח בזה לפי שטות זה. ותו וכי לא די באחד תחת בנימן ולמה הזכיר שני בנים, ולא ראיתי שום פירוש או תמונה על זה ליישב זה. ומקום הניחו לי בס"ד לפרש דברים על נכון, דאיתא בפ' יש נוחלין (קי"ח:) ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם מאי חיו אילימא חיו ממש והכתיב קרא אחרינא ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע וכו' אלא מאי חיו שנטלו חלקם בארץ, ש"מ דנטילת חלק בארץ קרוי בפסוק חיות, ובזה אמר ראובן הרי יש לי מעלה בבנים שלי אשר אחד מהם יהיה נחלק לשני שבטים כמו שפירש"י על פסוק שכם אחד על אחיך עתיד אחד מבני להחלק לשני שבטים אותה מתנה אני נותן לך והיינו אחר שחטא ראובן וכמ"ש הכתוב (דה"א ה') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, הרי לפניך שבאותו פעם היה מעלה זו לראובן ומעלה זו משכן ראובן לאביו שבאם לא יביא את בנימין יקח ממנו מעלה זו ויתננה לאחר. וע"כ אמר את שני בני תמית, פי' מעלה זו של שני בני שבן אחד יהיה נחשב לשנים לענין חלק בא"י תמית, פי' תטול ממני וזו היא מיתה כמו שזכרנו ותתננה לאחר:
פסוק לח:וכדי להבין תשובת יעקב על זה נביא גמרא על זה, דאיתא בפ' מי שמת (דף קנט) שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו בן הבן מוציא מיד הלקוחות וזו היא, שקשה בדיני ממונות דאמר ליה אבוך זבין ואת מפקת מינן. ופרכינן מאי קושיא דיכול לומר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך. והנה תשובת יעקב על מה שמשכן ראובן מעלת שני בניו שזכרנו שינטל מהם, על זה השיב יעקב וכי בניך הם שאתה תוכל למכור זכותם כי בנו בניך יאמרו אנו באים מכח אבוה דאבא שזיכה אותנו בזה, וע"כ אמר יעקב בכור שוטה הוא זה פי' מה שהוא רוצה למכור בכורתו דהיינו נטילת שני חלקים הוא שוטה בזה וכי בניך הם ולא בניי ויוכלו לומר מכח אבוה דאבא קאתינא. ובזה ניחא הכל בס"ד: