תנ"ך על הפרק - בראשית מב - גור אריה

תנ"ך על הפרק

בראשית מב

42 / 929
היום

הפרק

אחי יוסף יורדים למצרים ומובלים אליו

וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת׃וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם׃וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן׃וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ׃וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים׃וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת׃וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ׃וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם׃בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה׃שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֮ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם׃וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא׃אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם׃וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן׃וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ׃וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם׃וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם׃וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֮ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם׃וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ׃וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר׃דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים׃שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֮ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ׃וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ׃וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

למה תתראו למה תראו עצמיכם וכו'. פירוש כי "תתראו" לשון ראיה, והתי"ו היא להתפעל, וההתפעל שמראה הפעולה בעצמו, ואמר יעקב לבניו למה אתם מראים עצמיכם כאילו אתם שבעים, ומאחר כי עשו וישמעאל אחים לכם - יאמרו לכם "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), ולפיכך היו יראים מפני עשו וישמעאל ולא מאנשי כנען:ודומה לו ומרוה גם הוא יורא. דבר זה קאי אפירוש של מעלה, דפירש "למה תתראו" למה אתם נראים כאילו אתם שבעים, ואהא מייתי ראיה דהוא לשון שביעה. ולפירוש זה "תתראו" הוא לשון שביעה, כאילו כתב למה אתם עושים עצמכם כאילו אתם שבעים, ואין 'מראים עצמכם' שאמר רש"י פירוש "תתראו", אלא מה שאמר 'כאילו אתם שבעים' הוא פירוש "תתראו". ולי יראה כי ראיה זאת ליש אומרים המפרשים לשון כחישה, ומביאים ראיה מן "ומרוה גם הוא יורא" (משלי יא, כה) שכתיב בא' והוא לשון כחישה, וכך פירשו - "נפש ברכה תדשן", שהוא בעצמו יהיה דשן, ולא די שיהיה הוא בעצמו דשן - אלא יהיה מרוה כחוש, וזהו "ומרוה גם הוא יורא", ואם כן "יורא" לשון כחישה:ולא אמר לכו. כי היה ראוי לתפוש לשון טוב, כי "רדו" מלשון ירידה ואינו דבור צח וטוב - לשון המורה על ירידה, ואמרו חז"ל "פתח דבריך יאיר", ואף על גב שמי שהוא הולך מארץ ישראל למצרים יורד, דארץ ישראל גבוה מכל הארצות, אפילו הכי לא הוי ליה למימר כך - אחר שהוא לשון ירידה. אבל מה שכתוב (פסוק ג) "וירדו אחי יוסף" (קושית הרא"ם) - לא קשה, כי הוא לשון הכתוב, ודווקא המדבר לא יאמר "רדו" מפני שהוא לשון קללה אל המדובר:נעשה להם כנכרי. פירוש התפעל של "ויתנכר" שעשה עצמו נכרי, ולא שהוא מענין הכרה כמו (פסוק ט) "ויכר יוסף את אחיו" (כ"ה ברא"ם):שיצא מאצלם בלא חתימת זקן וכו'. ואם תאמר ולמה כתב עוד "ויכר יוסף את אחיו", ויראה לומר כי לכך כתב "ויכר יוסף את אחיו" לומר כי "והם לא הכירהו" דכתיב - לא שכך קרה שלא הכירהו, כי לפעמים אדם מכיר את אחר והוא לא מכירו, ואם היה כן איך מלאו לבו של יוסף לומר להם "מרגלים אתם" (פסוק ט) כי שמא יכירוהו, ולפיכך אמר "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו" כלומר הוא היה יכול להכיר אותם והם לא יוכלו להכיר אותו, ולפיכך מתחלה כתיב (ר' פסוק ז) "ויכר יוסף את אחיו ויתנכר אליהם", ואחר כך בא הכתוב לומר שלא היה זה במקרה, שהרי הכיר אותם כאילו לא יצא מאצלם כלל - הכרה גמורה, והם לא הכירוהו לגמרי, וזה היה שיצא מהם בלא חתימת זקן:ומדרש אגדה וכו'. מפני שקשה דלא הוי למכתב "ויכר יוסף את אחיו" רק 'ויכר יוסף אותם', דהרי כבר דבר מהם (פסוק ז), אלא פירושו הוא רחם עליהם כאחיו:לא אדוני לא תאמר כן. דאין לומר "לא אדוני" שאין הדברים כמו שאמרת, דאם כן הוי למכתב 'לא כן אדוני':והרי עבדיך באו לשבור אוכל. שהרי דבר אחר הוא "לא אדוני" "ועבדך באו לשבר אוכל", ולא יתכן לומר בו וי"ו, אלא כך פירושו 'והרי עבדיך' והשתא הוי"ו מחובר אל "לא אדוני", שכך אמרו לו; אל תאמר כן, ועבדיך הרי באו לשבור אוכל, ולא באו לרגל את הארץ. ומה שכתב הרא"ם כי אין ראיה, שמא מרגלים עושים עצמם כאילו הם לוקחים תבואה, ואין זה קשיא, שאין פירוש 'והרי עבדיך באו לשבור אוכל' להביא ראיה אל דבריהם שאינם מרגלים, אלא 'והרי עבדיך באו לשבור אוכל' לומר שכך הוא האמת, שעבדיך באו לשבור אוכל ולא לרגל:שהרי נכנסתם וכו'. דאם לא כן מתחלה אמר להם שהם מרגלים (פסוק ט) והם אמרו שאינם מרגלים (פסוק י), ולמה חזר ואמר "לא כי" מרגלים אתם. ועוד שהוסיף "לא כי" דמשמע בודאי הוא אומר עליהם כי מרגלים הם, ומאין היה יכול לומר טענת בריא:הדבר אשר דברתי הוא הנכון וכו'. כלומר לשון "הוא אשר דברתי" משמע שיוסף הביא ראיה מדבריהם, ואין זה כן, שהרי הם אמרו כי אינם מרגלים, ואיך שייך לומר "הוא הדבר אשר דברתי", אלא פירושו כאילו היה המקרא מסורס, וכך הוא - הדבר אשר דברתי הוא אמת ונכון. ולפי המדרש (ב"ר צא, ז) "הוא" כמשמעו, שהרי הביא ראיה מדבריהם - מאחר שאתם אומרים כי באתם להרוג אם כן מרגלים אתם:אם יחיה פרעה. כלומר לא יתכן לפרש "חי פרעה אם תצאו" כמשמעו, שאם כן היה משמע שיחיה פרעה אם תצאו, אלא פירושו 'אם יחיה' לשון שבועה, כאילו אמר 'בחיי פרעה אני נשבע', ומהו השבועה - "אם תצאו", אלא לא תצאו:מן המקום הזה. לא שיהיה פירושו "אם תצאו" מן החשד הזה, דאם כן לא הוי למכתב לשון 'יציאה', כי 'יציאה' אינו רק במקום:בית האסורים. לא ששמו עליהם שומרים, כי לשון 'אסיפה' לא יתכן רק במקום כנוס כמו בית. אבל גבי "ויתן אותם אל משמר" בפרשת וישב (ר' לעיל מ, ג) לא הוצרך לפרש, כי שם כתב בפירוש "אל בית הסוהר" (כ"ה ברא"ם):שאתם אסורים בו עכשיו. לא שהמשמר שלהם, שהרי של פרעה היתה, אלא מפני שהם אסורים בו עכשיו יאמר "משמרכם":לבית אביכם. לא כמשמעות "הביאו" שהוא לשון הבאה אליו, אלא "הביאו" - 'לבית אביכם', אף על פי שאצל יוסף לא שייך בזה הבאה אלא הולכה:מה שקניתם לרעבון בתיכם. לא שהשבר (כנראה חסר כאן כמה שורות):יתאמנו כלומר שיתבררו דבריכם. דאם לא כן לא שייך "ויאמנו" לשון עתיד, דאם הדברים הם אמת - כבר הם אמת בעצמם, ומאי "ויאמנו" דמשמע לשון עתיד, אלא 'ויתאמנו' כלומר שיתבררו דבריכם ויתאמנו, ואינו לשון אמת:כשהיו מדברים עמו וכו'. לא שהיה עתה המליץ בינותם, דכל שכן דלא היה ראוי להם לדבר זה בפני המליץ, שהרי יגיד ליוסף דבריהם:המליץ זהו מנשה. דאם לא כן לא הוי ליה לכתוב "המליץ" בה"א הידיעה, רק 'כי מליץ בינותם', ומאחר שכתוב בה"א משמע מליץ ידוע, ואין ידוע שהיה מבין בלשון הקדש רק מנשה שהיה בכור ליוסף, והיה מלמדו לשון הקודש, שהרי האב חייב ללמוד לבנו לשון הקודש:לפי ששמע שהיו מתחרטין. לא שהיה בוכה מפני צרתם שהיו מצטערים מאד, דאם כן למה עתה ולא כשהיה מאסר אותם בבית האסורים (פסוק יז), אלא מפני שהיו מתחרטים והיה מרחם עליהם:ד"א כו'. דאם לא כן למה עשה זה, שהרי אחר שיהיה מתוודע לאחיו (להלן מה, א) יאמרו עדיין יש בלבו על המכירה, שהרי זכר לשמעון שהשליכו לבור:לא אסרו אלא בפניהם. דאם לא כן "לעיניהם" למה לי (כ"ה ברא"ם):הוא לוי. דאם לא כן 'אחד' מיבעיא ליה, "האחד" משמע הידוע:הכסף עם התבואה. דאם לא כן מאי "גם":להביאנו לידי עלילה. לא שיהיה פירושו על מה שמצאו הם הכסף, דלא שייך בזה "מה זאת עשה", כי "מה זאת עשה" משמע מעשה שאינו טוב לנו. אבל מפני שכתב "ויחרדו" אין להביא ראיה, כי אף על הטוב שייך חרדה כאשר דבר חידוש הוא, כמו "והאיש משתאה" (לעיל כד, כא):שמכרוהו כיוסף. הקשה הרא"ם דמשמע שיעקב ידע שיוסף חי, וזה לא יתכן, דאם כן מה זה שאמר (להלן מד, כח) "ויצא האחד מאתי וכו', [ואומר אך טרוף טורף] ", ואין זה קשיא, כי אין פירושו רק שהיה חושד אותם שמכרו את שמעון כמו שהיה חושד אותם על יוסף, ולא שידע זה בודאי, רק חשד איכא:לא קבל דברו כו'. פירוש למה לא השיב על דברי ראובן שאמר "את שני בני תמית וכו'" (פסוק לז), אלא שלא קבל דבריו מפני שאמר 'בכור שוטה הוא'. ואין להקשות דלא היה ליעקב לומר רק "לא ירד בני עמכם", ולמה הוצרך לומר "כי אחיו מת", דהשיב זה כדי שלא יסבור ראובן כי טענתו טענה, וכך רוצה לומר אף על גב שיפה אמרת "את שני בני תמית" לא אעשה זה, לכך אמר "לא ירד בני עמכם כי אחיו מת", וחזר יעקב את דבריו הראשונים, שרוצה לומר מה שהייתי מתיירא תחלה - עדיין הוא במקומו, כי דברי ראובן אינו כלום, לכך חזר דבריו הראשונים. אבל אין לומר שכך אמר יעקב - שלא תוכל לשמור אותו ויש לחוש שיקרהו אסון, דאין זה קשיא, דהא מצי לשמור אותו שמירה מעולה בדרך עד שלא יהיה לו סכנה בדרך, דהא לא הוי טעמא רק שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (רש"י פסוק ד), דכל דרך הוא בסכנה, ויכול לשמור אותו עד שאין בו סכנה. תדע לך, דהא כאשר אמר יהודה "וחטאתי לך כל הימים" (להלן מג, ט) לא השיב יעקב מידי (קושית הרא"ם), אלא בודאי קבל יעקב דברי יהודה משום שקבל עליו לשמור אותו שמירה מעולה, שאמר "וחטאתי לך כל הימים":

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך