תנ"ך על הפרק - בראשית מב - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית מב

42 / 929
היום

הפרק

אחי יוסף יורדים למצרים ומובלים אליו

וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת׃וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם׃וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן׃וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ׃וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים׃וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת׃וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ׃וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם׃בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה׃שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֮ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם׃וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא׃אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם׃וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן׃וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ׃וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם׃וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם׃וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֮ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם׃וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ׃וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר׃דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים׃שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֮ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ׃וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ׃וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

למה תתראו. אמר להם יעקב לבניו, אל תראו עצמכם כשאתם שבעים לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יקנאו בכם אר"ל אע"פ שיש לכם עוד תבואה באוצרותיכם בכל זאת תלכו לקנות כדי שלא תתראו כשבעים. וקרוב לומר דדריש תתראו כמו תתרוו מענין שביעה, כמו למען ספות הרוה, ירויון מדשן ביתך (תהלים ל"ו), ולד"ק ואראהו בישועתי (שם צ"א ט"ז) הוא כמו וארווהו ומקביל יפה לרישא דקרא ארך ימים אשביעהו. ומצינו שאל"ף מתחלף עם ו' ככל אותיות אהו"י שמתחלפין כנודע. כמש"כ רד"ק במכלול שרש צאן, וע' רש"י פ' מטות ל"ב כ"ד. וכן מצינו שהאל"ף בא במקום אות הכפל, כמו בישעיה י"ח אשר בזאו נהרים – במקום בזזו, ובתהלים נ"ח ימאסו כמו מים – במקום ימססו, ואף הכא תתראו במקום תתרוו. ועיין מה שכתבנו בפ' חקת בפסוק את והב בסופה.
ומה שהכריח בכלל לחז"ל לדרוש כן המלה תתראו, י"ל משום דבכ"מ הפעל ראה מושך אחריו איזה שם או חפץ הנראה, כמו ראית פנים או איזה דבר וענין, וכאן בא הפעל לבדו שלא כרגיל, לכן דרשוהו כמו תתרוו, שהוא פעל עומד ומתבאר לעצמו. –
ודע דע"פ דרשא זו קיי"ל דמי שאינו מתענה בתענית צבור מפני איזו סבה אסור לו להתראות לפני המתענים כשבע כדי שלא יצטערו, וכמ"ש בב"ק צ"ב ב' שתין וחד תכלי מטיוה לככא דקל חברי' שמע ולא אכל, ומכש"כ שלא יאכל בפניהם, וע' באו"ח סי' תקע"ד.
גם י"ל דמה שאמרו בסנהדרין כ"ט ב' אדם עשוי שלא להשביע [כלומר שלא להראות כשבע] את עצמו או את בניו מפני הקנאה או עה"ר, אנו למדין ממאמר זה של עקב אבינו.
.
(תענית י' ב')
ויבאו בני ישראל. וכתיב התם (פ' אמור) ונקדשתי בתוך בני ישראל, מה בני ישראל האמור כאן עשרה, אף בני ישראל האמור להלן עשרה, מבאן לבל דבר שבקדושה שאין אומרים בפחות מעשרה בבמשנה מגילה כ"ג ב' חשובים כל הדברים שבקדושה, כגון קדיש וקדושה וברכו וקריאת התורה בצבור ונשיאות כפים ועוד, וילפו ענין זה בגז"ש תוך תוך דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב בפ' קרח הבדלו מתוך העדה הזאת ואין עדה פחותה מעשרה כדכתיב פ' מרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת, והם עשרה מרגלים לבד יהושע וכלב, כנודע. וי"ל דלא ניחא להירושלמי לילף משם, משום דאין הגז"ש ישרה אלא כפולה, כמבואר. ומבואר בפוסקים דהני עשרה צריכים להיות ישראלים זכרים וגדולים, והגר"א באו"ח סי' נ"ה הראה לזה מקור אחר, ולא אדע למה לא הביא מדרשת הבבלי הנ"ל או הירושלמי שלפנינו, ועוד יתבאר אי"ה מענין זה לפנינו במקומו בפ' אמור בפסוק המובא כאן, וע"ע לפנינו בפ' האזינו בפסוק כי שם ה' אקרא. .
(ירושלמי ברכות פ"ז ה"ג)
הוא המשביר. אמר רבא אמר רב ששת, כל שאינו מונע הלכה מפי תלמיד, זוכה לברכות כיוסף, שנאמר (משלי י"א) וברכה לראש משביר, ואין משביר אלא יוסף, שנאמר ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ גי"ל הכונה בזה, דכמו שיוסף הי' המשביר למלא חסרונות הגוף, כך המלמד לתלמידו הוא ממלא חסרון הנפש. .
(סנהדרין צ"ב א')
והם לא הכירוהו. א"ר חסדא, מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן דואותם הניח בחתימת זקן, לכך הכירם. ורמב"ן בנמוקיו הקשה דהא יששכר וזבולון היו גדולים רק מעט מיוסף ולמה הכיר הוא אותם ולא הם אותו, ותירץ דכיון דהכיר את הגדולים הכיר גם אותם. וגם י"ל בכלל הטעם שהכירם ע"פ מ"ד באגדות דשומרי העיר היו מביאים לו יום יום רשימה משמות האורחים הבאים לקנות תבואה [וכ"ה בספר הישר], ואם כן בכלל מבואר שהי' נקל לו להכירם כיון דידע מביאתם. .
(יבמות פ"ח א')
ויצא לבם. כד דמיך רבי סימון בר זביד, אמר רבי לוי, ומה אחי יוסף שמציאה מצאו יצא לבם, אנו שאבדנו את רבי סימון על אחת כמה וכמה הואע"פ שהסבה שפחדו כאן הי' מפני שחששו לעלילה, י"ל ע"פ מ"ד בברכות נ"ד א' מברכין על הטובה מעין על הרעה, ומפרש בגמרא ומאי ניהו – מציאה, שיתודע למלכות ותבעי מיני', הרי דמציאה בשעתה אקרי טובה אף שאח"כ עתידה לה רעה, ועל זה אמר ר"ל, ומה אם האחים כשמצאו מציאה אף שהיא טובה בשעתה, אך מפני הרעה העתידה יצא לבם, אנו שאבדנו את ר' סימון שהיא אבדה והיא גם רעה לשעתה – על אחת כמה וכמה. [ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח]. מה זאת עשה אלהים. אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו (משלי י"ט), יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, מי איכא מידי דכתיבא בכתובים ולא רמיזא באורייתא, אמר ליה, אטו הא מי לא רמיזא, והכתיב ויחרדו וגו' לאמר מה זאת עשה אלהים לנו ועיין בחא"ג שפירש שענין האולת הוא המעשה בכלל ממכירת יוסף אשר על כן נענשו, ותמה על זה, הלא מפורש איתא בענין הפרשה שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו', הרי שתלו האשמה בהם, וכן מורה מאמרם ליוסף, האלהים מצא את עון עבדיך, ועיי"ש שטרח מאד ליישב הענין, ואין הדברים מרוחים כלל כפי שיתבאר למעיין. והנה אמנם גם מרש"י כאן מבואר שהאולת הוא ענין מכירת יוסף, וכ"ד כל המפרשים, אבל לפי"ז יקשה עוד ששמשו לזה הלשון אולת, דיותר הי' נאות לזה הלשון חטאת אדם. ועוד יש להעיר הרבה בפי' זה כפי שימצא המעיין.
אבל לדעתי הפירוש האמת והברור הוא כמ"ש במדרש לקח טוב המכונה פסיקתא זוטרתא בפרשה זו, וז"ל, מה זאת עשה אלהים לנו, זהו שאמר הכתוב אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, שהי' להם לראות שקיהם קודם שיצאו משם אם חטים נתנו להם או שעורים, עכ"ל, ור"ל שאם היו רואים מה נתנו להם היו רואים את הכסף שבפי השקים והיו משיבים תיכף ונצולים מן הצער, ובזה הכל מבואר, ולמותר האריכות.
וראה איך יתיישב לפי"ז בישוב טוב ונכון דקדוק נמרץ בפרשה, שהרי מבואר כי כולם מצאו כספם כבואם לביתם, כמש"כ ויבאו אל יעקב אביהם וגו' ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו ויראו וגו' המה ואביהם וייראו, ובספרם אח"כ ענין מציאה זו לפני האיש אשר על בית יוסף אמרו ויהי כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחותינו והנה כסף איש בפי אמתחתו, ואינו מבואר לכאורה לאיזו כונה שינו לספר שמצאו הכסף בהיותם במלון ולא בבואם לביתם כאשר כן הי' באמת, אך לפי מש"כ הענין מבואר מאד, יען כי בושו לומר שנואלו להמתין בבדיקת השקים עד בואם לביתם, אשר כן לא יעשה, ולא יכלו לומר כי עודם במצרים בדקו, יען כי אז הי' קשה למה לא השיבו תיכף, לכן הגידו שבמלון הראשון בדקו ומצאו, ודו"ק.
.
(תענית ט' א')
דבר וגו' קשות. מכאן דכל מקום שנאמר דבור – לשון קשה הוא זוהוא ההיפך מלשון אמירה שהוא לשון רכות ונחת כמבואר בפ' יתרו בפסוק כה תאמר לבני ישראל, ועיין מש"כ ר"פ בראשית. ונראה דאע"פ דכתיב מפורש כאן שדבר קשות וא"כ אין ראי' לדבור סתם, י"ל הכונה דכיון דגבי קשות כתיב דבור ולא אמירה משמע דלשון דבור שייך למבטאים קשים.
ויש להסביר טעם הדבר שיונח הפעל דבר על לשון קשה, משום דשורש דבר יונח גם על הנהגה ושררות כמו ידבר עמים תחתנו, ובלשון חז"ל דבר אחד לדור (סנהדרין ח' א'), וכן מדברנא דאומתא (כתובות י"ז א'), ודרך הנוהג שררה לנהוג במרות וברוח עוז ואומץ, ולכן בהשאלת שורש דבר למובן מבטא יונח ג"כ בערך מבטא קשה ועזה. –
וע"פ כלל זה דדבור לשון קשה נראה לפרש מ"ש חז"ל בכ"מ במש"כ בתורה כפל לשון דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, ודרשו ואמרת אליהם לרבות גרים ועבדים [עיין סוטה כ"ו א' ובתו"כ וספרי בכ"מ], ולא נתבאר טעם רבוי זה, ולפי המבואר דדבור הוא לשון קשה ואמירה לשון רכה יתבאר היטב, כי בעוד שלישראל אפשר לצוות משפטי התורה בכל לשון שהוא, בין רכות בין קשות, הנה לגרים ולעבדים צריך לדבר אך רכות, גרים – מפני שאך זה באו להסתפח על קהל ישראל ועדיין זרו להם דרכי התורה והמצוה, ולכן צריך לדבר אליהם רכות להסביר הענינים ויקבלו באהבה, ועבדים – מפני שהרגשתם ותפיסתם בכלל פשוטה וגסה וצריכים ג"כ הסבר נוח והתקרבות רצויה כמו גרים. וזהו שאמר, דבר אל בני ישראל – כפשוטו, אף בלשון דבור, ואמרת אליהם, בלשון רכה, לרבות את הגרים ואת העבדים. ועוד יש לנו דברים בענין זה ויבאו אי"ה בהמשך החבור.
.
(מכות י"א א')
יוסף איננו וגו'. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, בית תינוק ואשה, אע"פ שאין נחוש יש סימן חר"ל בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה ואח"כ עשה מסחר והצליח או לא הצליח אע"פ שאסור לנחש ולסמוך על זה לומר כי ענינים אלו גורמים למערכת מזלו, בכ"ז סימנא בעלמא הוי שירגיל או לא ירגיל הרבה במסחר זה. , א"ר אלעזר, והוא דאתחזק תלתא זימני, דכתיב, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה טפירש"י וז"ל, יוסף איננו ושמעון איננו הרי שתים, ואם את בנימין תקחו מיד עלי היו כולנה ואין לך צרה שאינה עוברת עלי, עכ"ל, ואינו מבואר, דהא הגמרא רוצה להביא ראי' דהיכא דאתחזיק תלתא זימני אז סימן הוא לפעם הרביעי לעשות או לחדול, ולפירש"י הלא הוא מביא ראי' מיעקב שכבר חשש בפעם השלישית, וא"כ מבואר שעוד בפעם השלישית צריך לחוש וכמו שחשש יעקב. וכמה מן הדוחק לפרש שחשש אם יקרה סבה בבנימין אז יהי' מוחזק, דהא עכ"פ עתה בפעם השלישית א"צ עוד לחוש.
אבל האמת הפשוטה והברורה דצ"ל בגמרא כאן כמו שהיא הגירסא בענין זה ממש בירושלמי שבת פ"ו ה"ב בזה"ל, ואע"פ שאין נחוש יש סימן ובלבד לאחר ג' סימנים, כגון ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, יוסף איננו ושמעון איננו וכו', ומבואר מזה דכבר אירעו לו שלשה מקרים רעים בדרך, ברחל וביוסף ובשמעון, והחזיק עצמו למוחזק לסכנה בדרך, וחשש עתה להניח את בנימין בדרך, עתה בפעם הרביעי. וכמו ברור הדבר, שבגמרא בסוגיא שלפנינו חסר זה הפסוק ואני בבואי מפדן, והענין מבואר, ופליאה רבה על מפרשי הירושלמי שלא הרגישו בתוספת הלשון בירושלמי על לשון הבבלי.
ולפי זה מה מאד יתבאר בטוב ענין הדרשה שבסמוך פסוק ל"ח שאמר יעקב וקראהו אסון בדרך, ודרשו בדרך אין בבית לא, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, ובאמת לפי פשוטו מכיון שהלכו בשיירא אין כאן סכנת דרכים, אלא הכונה שיעקב חשב לו את הדרך למאורע של סכנה, מפני שכל הסבות מרחל ויוסף ושמעון קרו לו בדרך, וזהו שאמר וקראהו אסון בדרך, בדרך דוקא, דלדידי' הוי דרך בחזקת סכנה, ודו"ק.
.
(חולין צ"ח ב')
שני בני תמית. שואל שלא כענין – זה ראובן, שאמר את שני בני תמית יהכונה ע"פ המבואר במדרשים שגער בו יעקב ואמר לו בכור שוטה הוא זה, האם בניך אינם בני. ולא נתבאר איפה מרומז בפסוק תשובה כזו, וי"ל ע"פ מ"ד במ"ר כאן, ר' טרפון כשהיו אומרים לפניו דבר מתוקן הי' אומר כפתור ופרח, וכשהיו אומרים לפניו דבר של בטלה הי' אומר לא ירד בני עמכם, ר"ל דמפרש בני מלשון בינה, בינתי, כלומר, הסכמתי, ולפי"ז י"ל דס"ל להדורש הזה דמה שאמר יעקב לא ירד בני עמכם כוון ג"כ כמו שכוון ר' טרפון, והיינו שהוא דבר של בטלה, ומפרש למה, יען כי וכי בניך אינם בני. ומה שראה הדורש לדרוש לשון זה בדרך זה, י"ל דקשה לי' אריכות הלשון, דהו"ל לומר בקצור לא אשלחנו, ודו"ק. –
והנה צריך להבין מה היתה באמת דעת ראובן שהחליט מעשה רצח כזה להרוג את בניו ועוד תלה הפעולה ביעקב, ופליאה נמרצה היא.
ואפשר לפרש הענין [ע"ד הדרש] על פי מ"ד בב"ב קי"ח ב', ויהושע וכלב חיו מן האנשים התרים מן הארץ, ופריך בגמרא, מאי חיו, אילימא חיו ממש והכתיב קרא אחרינא (פ' פינחס) ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אלא מאי חיו – שחיו מחלקם, כלומר שנטלו חלקם של מרגלים בחלוקת הארץ [ע"ד מה שאמרו זכה – נוטל חלקו וחלק חבירו], ויהי' לפי"ז באור הלשון חיו כלפי שאמרו עני חשוב כמת נקרא העשיר – חי, ולפי"ז כשנרצה לומר פלוני נתעשר מפלוני אומרים פלוני נחיה מפלוני, ומבואר לפי"ז דכמו שהנוטל חלק בנחלה נקרא חי, כך המאבד חלקו נקרא מת, וע"ד זה אפשר לפרש כונת דרשת חז"ל על הפ' דפ' משפטים וגם בעליו יומת דקאי על עונש ממון, כנודע. והנה
ידוע דיעקב הנחיל לבניו ולבני בניו את ארץ כנען, כמבואר בפ' ויחי בברכתו לאפרים ומנשה ובמדרשים ואגדות, ועל זה אמר ראובן, אשר אם לא ימלא משלחתו בבנימין להשיבו אז ירשה לו שיאבד בצואתו זכות נחלת שני בניו בארץ כנען, והוציא ענין זה בלשון תמית ע"ד המליצה כלפי אלה הנוחלים שנקראו חיים כמו שבארנו, וע"ע בפרשה הסמוכה בפסוק ט' מש"כ שם. [לאחר שנים רבות שכתבתי זה הייתי בע"מ וויען והגיד לי שם אחד מחכמי עיר פרעסבורג כי הגאון חת"ס בכתביו נגע ברעיון זה]
[אדר"נ פ' ל"ז]
וקראהו אסון בדרך. בדרך אין בעת לא, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה יאעיין מש"כ בבאור דרשא זו לעיל בפ' ל"ו אות ט'. [ירושלמי שבת פ"ב ה"ו]

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך