פסוק ב:שמעתי כי יש שבר במצרים. אמר להם שמעתי במראה הנבואה שהגלות והשברון של ועבדום וענו אותם ת' שנה בארץ לא להם היא ארץ מצרים אבל לא תשבו אלא מנין רד"ו שמה, משה, הגואל הוא משה:
פסוק ב:ובמדרש יש שבר ויש שבר יש שבר זה הרעב ויש שבר זה השבע, יש שבר ויוסף הורד מצרימה, ויש שבר וענו אותה, ויש שבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. מזה המאמר ג"כ יש להביא ראיה למה שאמר שהם היו שבעים מאומרו יש שבר זה הרעב ויש שבר זה השבע, הי"ל לומר קודם זה השבע ואחר כך זה הרעב כי כן היה שבע קודם ואח"כ רעב אלא אמר יש שבר זה הרעב של בני ישמעאל ובני עשו כמו שאמר נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו, ויש שבר זה השבע שבהם ופחד שמא ירגישו בהם בני עשו וישמעאל שהם שבעים, ולז"א להם למה תתראו, פירוש תתראו מלשון מראה טוב האמור בדניאל, ופחד עליהן מעין הרע, וכן במדרש אמר להם יעקב בבקשה מכם היו מצניעים את עצמכם שאין קשה מעין הרע, לוחות ראשונות נשתברו ע"י שניתנו בקולות אבל לוחות שניות, נתקיימו שנאמר בהם ואיש לא יעלה עמך. ואף ירושלים חרבה מפני עין הרע שנאמר הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי:
פסוק ב:ובזוהר אמר ושברו לנו משם ונחיה. שעשה תנאי עשו עם יעקב שיקבל הוא הגלות ויקח ארץ ישראל ולא היה יעקב יודע באי זה מקום יהיה הגלות, כשנודע לו שהוא במצרים, אז אמר שמעתי כי יש שבר במצרים וכו' ושברו לנו משם, השבר והתקוה שאנו מקוים לנחול א"י שע"י נחיה בקיום המצות הוא משם ממצרים אם כן רדו שמה, וכן אמר למשה בסנה וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ וגו':
פסוק ג:וירדו אחי יוסף עשרה. ר"ת אוי, ירידה להם על מכירתו של יוסף. עוד אמר אחי יוסף שכל מי שהיה רואה אותם ורואה יוסף היה אומר שהם אחיו, לפי שבני מצרים מבני חם, ונתקלל ולקה בעורו והיו כלם שחורים כעורים ואלו יפים כמוהו היו אומרים שהם אחיו, וכן אחי יוסף עשרה ס"ת יפה, ויוסף כדי שלא יתאמת הדבר נתנכר בפני המצריים ואמר להם מרגלים אתם. ואמר עשרה כדי שיתפללו בעשרה וכדי שיתקיים חלום של והנה תסובינה ותשתחוין:
פסוק ו:ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר. להראות שפלותו וענותנותו שאע"פ שהוא השליט לא נהג שררה בעצמו אלא הוא המשביר וכדי להראות רחמנותו וכדי שהם גם כן ירחמו עליהם בגלות, והם היו כולם כפויי טובה שנאמר אשר לא ידע את יוסף, וגם כדי להראות את אחיו כמו שאמר ויזכור יוסף את החלומות. ובמדרש שלש גזירות גזר יוסף, שלא יכנס עבד ויקח בר, ושלא יכנס אדם בשני חמורים, ושלא יכנס אדם עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו, כיון יוסף באלו הגזרות כדי שיבאו כלם עם אביהם, כי אם היה עבד נכנס היו שולחים עבד א' ועמו עשרה גמלים אמר אם כדי להביא רבקה שלח עשרה גמלים למחייתם לכ"ש שהיו מביאים כמה גמלים שיספיק להם לכל ז' שני הרעב בפעם אחת, לזה גזר שלא יכנס עבד ולא יכנס בשום בהמה כי אם בחמור אחד כשיראו כך יבאו כלם שמשא חמור קודם שיגיעו לארץ כנען יכלה בדרך למאכל בהמה ולמאכלו ובהגיעו לביתו יבא ריקן וצריך לחזור ויהיה חוזר ושב ואין בידו כלום ובזה יבאו כולם, גם כיון כדי שיבאו עם נכבדי ארץ שהעבדים רשעים וגזלנים ויצערום בדרך, גם כיון כדי שיבאו לאט שהחמור אינו הולך במרוצה וכשאר הבהמות, גם כדי שתהיה השיירא כלה בקבוץ אחד כשיהיה מן בהמה אחרת, וכל זה כדי שיבאו שמחים ושקטים ולא יחשב להם טורח הדרך למשא כמו שאמר ענה בדרך כחי קצר ימי, כל זה כדי שיבאו כלם עם נשיהם ואביהם וטפם, כשראה שלא נעשית כוונתו שבאו הם בלא אביהם אמר ויזכור יוסף את החלומות, אמר יוסף אני הייתי חושב החלום של והנה תסובינה ותשתחוין הוא נכלל עם אחד עשר כוכבים משתחוים אבל עתה שבאו עשרה לבד נראה שהם ב' חלומות, זהו ויזכור את החלומות בלשון רבים כשראה שבאו בלא אביהם שקטים שמחים ובטוחים מצד הגזרות שגזר אמר אלו באו ולא שבט אלוה עליהם א"כ צריך להפחידם למרק עונם. ולא חשדם לגנבים או לסטים אלא למרגלים לפי שהגנב ונמצא ישלם שנים או שבעתים לא כן המרגל שכל היסורין וכל מיתות שבעולם אינם כדאין לו לפי שמעורר מלחמות וגורם הריגת נפשות, שאם תבא המדינה במצור יהיו חללי רעב יותר מחללי חרב וגורם שבי ובזה, לזה הפחידם כמרגלים ולא בדבר אחר. עוד טעם אחר למה גזר שיבאו חמורים ולא בהמה אחרת כדי שלא יגנבו זה מזה, כי אם יגנבו על מה ישאו מה שיגנבו כי הגמל אמרי אינשי אי הוו טעני ליה כד הוה קאי דהוה טעין יתיר עשר על טועניה לא כן החמור אם ישימו קב אחד יתר על משאו מיד רובץ תחת משאו, ובזה תהיה השיירא כולם בשלום ואין שטן או פגע רע, שהעבדים פגיעתם רעה:
פסוק ט:ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. אמר להם או מרגלים אתם או לראות את ערות הארץ באתם, א"ל לא היו עבדיך מעולם מרגלים. ואם אולי שמעת שהרגנו לאנשי שכם לא ברגול באנו עליהם אלא בדין באנו עליהם שפרצו גדרו של עולם, שהיו גדורים בעריות, אמר להם א"כ לראות את ערות הארץ באתם, אתם מה לכם בשוק של זונות אלא לראות שאנו ג"כ פרצנו גדרו של עולם ותלכו ותערכו עמנו מלחמה אמרו לו ב' טענות שאתה טוען עלינו, שאמרת מרגלים או לראות את ערות הארץ באנו לראות, אין בנו, ראשונה שאמרת מרגלים, כולנו בני איש אחד, וכששולחים מרגלים שולחים כל אחד איש ממקומו כדי שמה שלא ידע זה ידע זה, כי יש מקום שמגדל חריפים ויש מקום שאנשיו חרוצים ומלומדי מלחמה, ואין שולחים אחים כי אפילו יהיו מאה חשובים כאחד כל עוד שהם ממקום אחד. ועוד א"א לפי שאנו בני איש אחד, ואיך נעשה הדבר הזה ונסכן בעצמנו ט' ונדאיב לב אבינו, הנה יש לו י"ב בנים ולפי שאחד איננו לא אבה להתנחם מאחר שיש לו י"א כ"ש עשרה, ועוד בני איש אחד בארץ כנען, כי כנען אחיו של מצרים שנאמר ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, א"כ אין אנו ממלכות אחרת כדי שנרגל. א"ל הוא הדבר אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים, כלומר אתם מדבריכם נראה, וזהו לאמר מרגלים אתם, אתם אומרים שיש לכם אב ויש לכם אח, זה האב מאין יאכל כי משאוי חמור הלואי יספיק לבעל הבית לו ולחמורו, ואם תצמצמו מכולכם מעט מכל אחד ואחד הלואי יספיק מה שתצמצמו לאביכם, זה האח מאין יאכל, א"כ זה האח הנחתם אותו אורב כדי שאם יארע לכם שום דבר שיהיה בעזרכם בקיבוץ אנשים, וגם לראות את ערות הארץ באתם, שאם הוא כדבריכם שאמרתי ועבדיך באו לשבור אוכל, מי שבא מארץ רחוקה שהיא ארץ כנען כמו שאמרתם מפני זלעפות רעב ויש לו טפול בנים להוליך להם טרפם ומזונם יש לו פנאי לזנות, א"כ למה אתם בשוק של זונות, ודאי לראות את ערות הארץ באתם, חי פרעה אם תצאו וכו', כי אם בבא אחיכם הקטן, שמדבריכם נראה שהוא יותר גדול וגבור חכם ובוטח על גבורתו ושומר אתכם, יבא לכאן ויבחנו דבריכם שאמרתם לשם אוכל, כי אתם שבעים כי מי שהוא רעב אינו מזנה אלא מי שהוא שבע, כמו שנאמר ואכל ושבע ודשן ופנה וגו', אם כן שלחו מכם אחד, המיוחד שבכם כיון על יהודה שיודע באביו שאם לא יערבנו יהודה לא ישלחנו, וכן היה:
פסוק יא:עוד יכולין לומר על מה שאמרו לא היו עבדיך מרגלים, א"ל לרגל מצרים מדינה גדולה צריך שיהא מורגל ברגול פעמים רבות, ובפעם אחת לא יספיק בנפשו לרגל, לזה אמרו לא היו. עבדיך מרגלים פעם אחרת. ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ, לכך הלכתם בשוק של זונות שהיא ערות הארץ ששם ימצאו אנשים מורגלים ברגול, ושם ימצאו אנשים רקים ופוחזים לכך הלכתם להתיעץ עמהם, א"ל אנו מארץ כנען, גרים אנו אין לנו מכיר:
פסוק יז:ויאסוף אותם אל משמר. בזוהר ז"ל א"ר אלעזר הני תלתא יומין אמאי אלא הרי תלתא יומין לקבל תלתא יומין דשכם דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ת"ח מה כתיב ביה ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו לאחזאה דלא עבד איהו כמה דאינון עבדו בשכם, דגרמו לאנשי שכם לקבלא עלייהו האי זאת רזא דברית ולבתר דעבידו קיימא דא קטילו לון ולא אשתאר מנהון חד, ואיהו מה כתיב זאת עשו וחיו מאי טעמא בגין דאת האלהים אני ירא נטיר קיימא וכל גלגול דא לא הוה אלא בגיניה דבנימין:
פסוק יח:ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי את האלהים אני ירא. א"ל אע"פ שנשבעתי חי פרעה אם תצאו וכו', ולא תחשבו שאני מזלזל בכבודו של פרעה, אלא יש מלך אחר גדול ממנו ואני ירא אותו, א"כ אחיכם אחד יאסר ואתם לכו וגו', ואמר הביאו כי היל"ל הוליכו, אלא אמר להם אני יודע כי קודם שתלכו תבאו כי משא חמור מה מספיק:
פסוק כ:ויעשו כן. לא עשו כן מיד כי אמר ויאמרו איש אל אחיו וגו', ויען ראובן וגו' ויסב מעליהם ויבך וגו' וישב אליהם וגו', ויצו יוסף וימלאו וגו', אח"כ אמר וישאו את שברם על חמוריהם וילכו, היה ראוי אחר שאמר להם ואתם לכו וגו' ויעשו כן יאמר מיד ויצו יוסף וגו' וישאו את שברם וגו', למה הפסיק בויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים. אלא אמרו ויעשו כן אינו חוזר על עשייה ממש אלא עשו כן כמו כן בנות צלפחד, שעשו הראוי להם לעשות והוא הודוי אבל חטאנו, כי זה דרך הצדיקים כשחוטאים מתודים ומצדיקים עליהם את הדין, וכן ג"כ אומרם על כן באה אלינו הצרה הזאת על הדין ועל היושר באה:
פסוק כ:או נאמר אבל אשמים. בראותם שנשבע בחיי פרעה שאמר חי פרעה ועתה מבטל השבועה שהוא אמר אם תצאו מזה ועתה אומר לכו מיראתו מהאלהים כמו שאמר את האלהים אני ירא ומי שנשבע בחיי המלך ומבטלה חייב מיתה, אמרו אבל אשמים אנחנו, זה שם עצמו ליהרג מיראתו מהאלהים שם מגמתו יראת ה' אע"פ שיהרג, אבל אנחנו לא שמנו יראת ה' מגמתנו אלא שמנו מגמתנו שנאת חנם ולא יראנו אלהים, א"כ אשמתנו גדלה עד השמים על אחינו, זה הוא נכרי ונתמלא רחמים עלינו וסכן בעצמו, אבל אנחנו על אחינו לא נתמלאנו עליו רחמים, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, זה שם אותנו בבית הסהר כמו שאמר ויאסוף אותם אל משמר מקום שאין בו לא נחשים ולא עקרבים, ולא היה בית הסהר אלא אל משמר מקום שמור שלא יברחו, ואפילו יהיה מקום נחשים ועקרבים הוא לא ראה בעיניו המקום אלא אמר לאחרים כי השליט אינו מוליכם בעצמו לבית הסהר אלא ע"י אחרים, א"כ הוא לא ראה צרותינו, אבל אנו ראינו צרת נפשו שידענו הבור שהוא מלא נחשים ועקרבים שכן אמר אל הבור הזה שהיה ידוע להם, ולזה אמרו הזה ולא אחר וגם אנחנו לא נתחננו לו כדי שימלא עלינו רחמים, אבל אחינו שנתחנן אלינו שכן אז"ל אפשר בן י"ז רואה אחיו מוכרין אותו ושותק, אלא שהיה מתחבט לפני רגלי כל אחד ואחד כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נכתב זה בתורה מפני כבודם, על כן באה אלינו הצרה הזאת על הדין ועל היושר כי זה האיש מחייב אותנו. ויען ראובן כששמע שאמרו אשר ראינו צרת נפשו על ענין הבור, אמר בי נוגעים שאני אמרתי השליכו אותו לזה אומר התנצלותו, אמר להם אני שתי אמירות אמרתי לכם, ולזה לאמר לאמר ב' פעמים, אמרתי אל תשפכו דם ואח"כ אמרתי השליכו אותו וגו', וההשלכה אינה שפיכות דמים בתמיה, ואמרתי גם כן ויד אל תשלחו בו, וההשלכה אינה שליחות יד, א"כ היה לכם ללמוד מדברי ולומר כיצד אתה אומר אל תשפכו דם ואל תשלחו בו יד ואח"כ אתה אומר השליכו אותו, אלא הכוונה היא לומר לכם אל תחטאו בילד, ולא שמעתם מלשון הבנה, ולא הבנתם כוונתי כשאמרתי השליכו אותו אין הכוונה השלכה ממש אלא לפי שאמרתם שתי אמירות שאמרתם ועתה לכו ונהרגהו ואמרתם ונשליכהו באחד הבורות אמרתי לכם לא נכנו נפש ואמרתי אל תשפכו דם, א"כ מהב' דברים שאמרתי לכם היה לכם ללמוד שאין כוונתי בהשלכה ממש אלא השליכו דבר זה לבור ולא תביאוהו למחשבתכם, ולא שמעתם לא הבנתם כי הכוונה היא אל תחטאו בילד בשום חטא, ואתם מיד ויקחוהו וישליכוהו, ואתם חושבים שפעם אחת נשפך דמו, כמה פעמים שפכתם דמו, אחת כשהשלכתם אותו ואחת כשמכרתם אותו והוא ילד שעשועים, אם כן פעמים הרבה שפכתם דמו, ולזה אמר וגם דמו, גם הוא רבוי:
פסוק כ:או נאמר שאמר ראובן אני אמרתי השליכו אותו אל הבור הזה, אולי אותו הבור אין בו נחשים ועקרבים ולא אמרתי הבורה, ואתם הלכתם ובקשתם בור שיש בו נחשים ועקרבים, וזהו וישליכו אותו הברה בקשתם בו הברת נחשים, א"כ אתם שפכתם דמו וגם דמו הנה נדרש. והם לא ידעו כי שומע יוסף, כששמע ענין הבור נזכר ששמעון השליכו לבור, לזה ויקח מאתם את שמעון למרק עונו, וכל מה שעשה לא עשה אלא למרק, הם עשו לו ג' דברים שהשליכוהו ומכרוהו וגרמו לו בית הסהר, כנגדם עשה עמהם ג' דברים, כנגד ההשלכה לבור שיש בו נחשים ועקרבים, כדי שיעברו עליו יסורין מנשיכתם ומעקיצתם, לזה חשדם במרגלים שהמרגל הוא ראוי לכל יסורין שבעולם כמו שאמרנו, וכנגד בית הסהר שם אותם במשמר, וכנגד המכירה עשה ענין הגביע עד שאמרו הננו לך לעבדים כמו שמכרוהו לעבד:
פסוק כה:ויצו יוסף וימלאו וגו' ולהשיב כספיהם ולתת להם צידה. פירוש צידה צד אותם במה ששם כספיהם בפי אמתחותיהם ולא שמו בשולים, כדי שמיד יראו אותו במלון ראשון ויחרדו ויאמרו עתה יבאו אחרינו ויתפסו אותנו כגנבים, באמרם שלקחנו התבואה וגם הכסף וכשיבקשו ויתפסו ימצאו מיד הכסף בפי האמתחת ובכוונה מכוונת עשה כן, אם כן מצודה פרש לנו מה זאת עשה אלהים לנו:
פסוק כה:או נאמר בצידה, שנתן להם צידה שאמרו אתמול אמר לנו מרגלים אתם והוא נותן להם צידה השבר אינו מצוי אלא בדמים יקרים וזה נותן לנו צידה, אלא ודאי זה האיש ירא שמים הוא כמו שאמרנו, ולפי שציערנו שאמר מרגלים אתם נתן לנו צידה, ואין להאשימו באמירת מרגלים אתם לפי שראה שנכנסנו לשוק של זונות, החטא הוא לנו ולא לו כי עליו לחקור להציל ארצו ולהציל עמו, כי כן דרכו של מלך כשרואה אנשים נכרים נכנסים למלכותו לחקור ולחפש שלא יהיו מרגלים, ולא מרשע עשה זה כי אם מחיוב, ומחמת הצידה צד אותם כדי שיבאו פעם אחרת, שאילולא כן לא היו באים אלא הם היו שולחים את בניהם ומלמדים להם שישנו את שמותיהם, שהרי יהודה אמר ואחיו מת שינה מפני היראה, אבל מחמת הצידה דנו אותו לכף זכות ולא לכף חובה, וכן אמרו לאביהם דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות ויתן אותנו כמרגלים, החטא הוא לנו ולא לו כי עליו לחקור, ומצד החקירה אמר אחיכם האחד הניחו אתי ואת רעבון בתיכם קחו ולכו והביאו את אחיכם וגו' ואדעה כי לא מרגלים אתם, א"כ מצד הפחד שנכנס בלבו רוצה לחקור על הדברים, ואמרו אחיכם אתן לכם ואת הארץ תסחרו, והוא לא אמר את הארץ תסחרו, אלא הם דנוהו לכף זכות אמרו אולי לקח אחינו כדי שנלך ונבא ונעשה סחורה משום יישוב הארץ. וגם כיון בצידה לפי שמשא חמיר מה מספיק, והוא לא עשה כן אלא כדי שיבאו כולם כמו שאמרתי, ולא נעשית כוונתו, לזה נתן להם צידה כדי שישאוה הם בעצמם לא על החמור כדי שיספיק להם המשא עד הגיעם לביתם וימצאו מה ליתן לנשיהם ולטפם:
פסוק לה:ויהי הם מריקים שקיהם ויראו את צרורות כספיהם המה ואביהם וייראו. כי משפתח האחד את שקו וראה כספו תיכף יצא לבם ויחרדו, אבל אח"כ אמרו אנו עשרה לקח שמעון נשארנו ט' לקח ט' צרורות, ואחד של שמעון השיב בפי האמתחת, א"כ זאת היא השגגה ששגג בחשבו שלא שלח חמורו של שמעון, ואמרו אולי משגה הוא בדבר זה, אבל כשהלכו אל אביהם וכל אחד ואחד הריק שקו וראו את צרורות כספיהם בפי אמתחותיהם, לא ידעו אם בכוונה מכוונת עשה כן או בשגגה, ולזה אמר המה ואביהם וייראו, ובזה יתורץ קושיא, כי אחר שראו בדרך ויצא לבם למה כשבאו אל אביהם חזר ואמר וייראו, וכי לא היו יודעים, אלא ודאי כמו שאמרנו:
פסוק לו:ויאמר אליהם יעקב אביהם אותי שכלתם. במדרש מלמד שחשדם אמר יוסף איננו אני הייתי חושב שיוסף נתפס בעונו שהיה מביא דבה על אחיו, ושמעון ג"כ שלקח חרבו של עשו כי לזה אמר כלי חמס, ולוי זכות התורה עמדה לו, אבל בנימין מה פשעו ומה חטאתו, א"כ עתה נתאמת שאין הדבר בעוונם אלא בעוני, ולזה אמר עלי היו כלנה, שלשתן נתפסו בעוני:
פסוק לז:ויאמר ראובן וגו' את שני בני תמית וגו'. ראובן ד' בנים היו לו ולמה אמר שני, רבינו בחיי ז"ל אמר קח שנים תחת אחד. עוד אפשר לומר שאמר את שני בני תמית אם לא אביא השנים שמעון ובנימין, ולזה אמר אם לא אביאנו אליך, מה צורך לומר ואני אשיבנו אליך, אביאנו ואשיבנו למה, אלא אמר שמעון שהוא שם אביאנו ובנימין שאני לוקח עתה אשיבנו, ולזה אמר שני בני שנים תחת שנים. ולא בטח בראובן שהיה בו עון בלבול יצועי אביו. וכן כיון יהודה שאמר אנכי אערבנו על בנימן, מידי תבקשנו על שמעון, וכן אמר הביאותיו והצגתיו, ולא הזכיר יהודה מיתת בנים כי כבר מתו לו שנים. עוד אמר את שני בני, לפי שהוא אמר ולקחתם גם את זה וגו' וקרהו אסון, שאם זה ימות דומה לי כאלו מתו שניהם יום אחד, שנים במקום שנים. ולא בטח בו כמו שאז"ל בוכרא שטיא מה תועלת אם אמית בניך וכי שני בניך אינם בני:
פסוק לז:עוד אמר תנה אותו ע"י. לפי שהוא אמר אם לא אביאנו אליך משמע אביאנו אפילו מת לז"א תנה אותו ע"י כלו' בשבועה יד ליד, זהו על ידי, ואני אשיבנו כמות שהוא בחיי, ולא בטח בו כמו שאמרנו: