פסוק א:והאדם ידע כבר וכו׳ זוהי שיטת הב״ר וה״נ אי׳ בש״ס דסנהדרין דאר״ח בר חנינא שמינית עלו למט׳ שנים וירדו ארבע׳ וכו׳ עשירית סרח ע״ש אבל שיטת הזהר היא דדברי׳ ככתבן ולא הוליד תולדות אלא אחר שנטרד מג״ע דאילו הוליד מקמי הכי היה מוליד בנים נצחיים ואיברא דפשטא דמלתא מדכתיב והאדם ידע ולא כתיב וידע אדם משמע כס׳ הגמ׳ ומיהו אפי׳ לדברי הזהר א״ש דקמ״ל דנחש בא על חוה ואוליד ית קין קינא דמסאבותא ועיין ברבינו בחיי ז״ל:
פסוק ד:וישע וכו׳ וכן אל ישעו וכו׳ כבר כתב הרא״ם ז״ל דל״ג ליה שהרי רש״י גופיה בס׳ שמות פי׳ שאינו לשון. פניי׳ ע״ש ואפ׳ שנפל ט״ס וצ״ל לא ישעה ופ׳ זה הביא שם ג״כ בפ׳ שמות ופירשו מל׳ פנייה:
פסוק י:דמי אחיך וכו׳ ד״א וכו׳ תרווייהו דחיקי דלפי׳ קמא ק״ק דבשלמא בדידי׳ שייך לשון דם שהוא שפיכו׳ דמי ממש אבל זרעיותיו דאכתי לא הוו אלא שגרם שלא יבאו אין זה שפיכות דם ואפילו שייך קצת מ״מ לדידיה לא דמי שהיא נטילת נשמה ממש דכבר הוה והואיל ולא שוו לא יתכן לכוללם במלה אחת באמרו דמי ולפי׳ בתרא נמי אע״ג שהיו פצעים הרבה מ״מ הדם א׳ הוא אלא שיצא ממקומות רבים ולא שייך לומר דמי:
פסוק יב:נע ונד אין לך רשות וכו׳ לאפוקי דלא נפרש שלעול׳ והוה כל שעתא ושעתא מתנועע כדמשמע מפשט מלת נע ונד קמ״ל שאין המכוון אלא למעטו שלא יהיה לו קביעות דירה במקום א׳:
פסוק יג:גדול עוני מנשוא וכו׳ דליכא למימר שהיה זה דוגמת וידוי דא״כ לימא גדול עוני ותו לא ומיהו יש להבין מה תמיהא היא זו דמה ענין עליונים ותחתונים לזה שחטא ונתחייב ראשו למלך וראיתי בש״ח דפי׳ הלא התחתונים ודאי חוטאים ולמה בראתם א״כ ע״כ שיש תקוה ולמה עוני אין אתה טוען ע״ש ודוחק הוא דס״ס ל״ל להזכיר העליונים כלל ונר׳ לפ׳ כוונתו לפי שעונו הי׳ רציחה והיינו שהפריד הנפש מן הגוף והנפש היא רוחנית מן העליונים והגוף חומרי מן התחתונים וז״ש אתה טוען עליונים ותחתונים כלו׳ עליונים לבדם שאין להם ישיבה בארץ ותחתונים לבדם שאין להם עלייה למעלה וזה שאני הרגתי מה עשיתי בזה רק פירוד ההרכבה שהפרדתי הנפש מן הגוף והנפש עלתה למעל׳ במקורה והגוף החומר נשאר למטה ומה בכך למה לא תסבול זה:
פסוק טו:שבעתים וכו׳ מסוף המקרא והיא נקמת וכו׳ כלומר מלשון זה האמור בסוף המקרא שבעתים הם וזה ודאי איירי בנקמת הבל מקין כמו שמצינו לשון זה עצמו לקמן גבי הריגת קין כדכתיב כי שבעתים יקם קין א״כ מוכרח דסיפיה דקרא מלתא באפי נפשה היא ואינו ענין עם לכן כל הורג קין וממילא מוכרח שתחלת המקרא לשון גזום וגערה:
פסוק טז:קדמת עדן שם גלה וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ ראשון לחוד לא לכתוב אלא קדמת עדן ולשתוק מארץ נוד דמאי קמ״ל הא ידעי׳ מקראי דלעיל ששם גלה אביו ולפי׳ שני לא הול״ל קדמת עדן דמשמע שהוא נקשר עם ארץ נוד ולפי׳ זה אינו ענין לו כי בארץ נוד מורה על המאורע שהארץ מתנדנדת וקדמת עדן מורה על מקום גלותו והול״ל בקדמ׳ עדן ותו דלא הול״ל בארץ נוד בסמיכות אלא וישב בארץ (אלף קמ״ץ) נוד:
פסוק יט:ויקח לו למך לא היה לו וכו׳ ההרגש הוא ממלת למך יתירא דהרה סגי דלכתוב ויקח לו ותו לא אלא קמ״ל דדוקא בלמך הוצרך הכתוב לפרש ענין לקיחת הנשים ללמדנו וכו׳:
פסוק יט:שתי נשים כך היה דרכן וכו׳ דברי׳ הרבה תקן רבינו בזה חדא דלמאי נ״מ אשמועי׳ קרא דלקח שתי נשים ועוד למה הזכיר שמותן ומאי האחת והשנית ותו אמאי כתיב וצלה גם היא ילדה וכו׳ הוה סגי דלכתוב וצלה ילדה ובאגדה זו הכל מיושב דקמ״ל דאפי׳ למך שהיה הברור שבהם כמ״ש במדרש לא שינה מנהגן והילכך הודיענו הכתוב בו וכ״ש בכלהו. והיינו האחת והשנית הידועות שכך היה דרכן ואשמועי׳ קרא דלא אהנו מעשיו דאע״ג שהשקה אותה אפ״ה גם היא ילדה בע״כ וכ״כ רבי׳ בחיי ע״ש ומ״מ מ״ש רש״י כמו שמפורש באגדת חלק תמיהא לי דהתם בפ׳ חלק לא הוזכר כלום איברא דבב״ר מפורש כן וכדמסיים רש״י נמי אבל באגדת חלק לא איתמר מידי בהא:
פסוק כב:נעמה היא אשתו של נח. דמש״ה כתיב קרא יתירה ואחות תובל קין נעמה ולא קיצר לכתוב ואחותו נעמה לאשמועי׳ אע״ג שהיתה אחותו של תובל קין הרשע היא היתה נעמה שמעשיה נעימים ולא למדה ממעשיה׳:
פסוק כד:שבעים ושבעה וכו׳ משקיימו פו״ר וכו׳ דאע״ג דז׳ מצות לבד מצינו בב״נ כבר תי׳ התו׳ והביאו הרא״ם ז״ל בקרם עשה לא קחשיב ואפ׳ דלכך קפיד קרא להודיענו דעדה ילדה ב׳ בנים וצלה בן ובת לאשמועי׳ דעדה סברה כב״ש דבב׳ זכרים נתקיימה מצות פו״ר וצלה סברה כב״ה זכר ונקבה ולכך פירשו תרווייהו וצ״ל דהוה סברי כר״י בן ברוקה דעל שניהם הוא אומר פרו ורבו א״נ מפני הבעל שלא יתבטל מן המצוה ומשקיימו לאו דוקא. איך שיהיה למדנו דהנשים כשרות היו. ומ״ש למחר המבול בא וכו׳ היינו ים אוקיינוס שעלה והציף שלישו של עולם כדלקמן:
פסוק כה:וידע אדם וכו׳ ומהו עוד ללמוד וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל למה הביא אגדה זאת שאינה קרובה לפשט דבכל מקום מלת עוד מורה על תוספ׳ הפעולה וה״נ הול״ל הוסיף לדעת אותה עוד אחר הפעם הראשונ׳ ע״ש ולעד״ן דמוכרח רבינו להביאה דהרי בעירובין פ׳ עושין פסין דף כ״ג מסיק בגמ׳ דלא שייך למימר ועוד אלא היכא דלא אפסקוה אבל כי אפסקוה במלתא אחריתי לא שייך למימר ועוד ע״ש ואם כלל זה במשנה כ״ש בתורה וכ״ש הכא דהופסק במילי טובא שלא מעניינו דלא שייך למכתב עוד הילכך מוכרח דלדרשה:
