והאדם ידע. כבר קודם ענין של מעלה (רש"י) וכתב הרמ"ה דע שמדרך העברי להשתמש בפעלים העתידים עם וי"ו בראשו להפך העתיד לעבר כמו ויאמר וידבר ויקם וילך ודומיהם וזה דוקא במאמרים הבאים ע"ד ספור בשמרו הסידור בקדימה ואיחור כפי הזדמנות הענינים, ונכון לקרוא העבר הזה המסודר (אימפערפעקטום), אמנם כאשר ירצה לספר ענין אשר התחיל ונזדמן קודם הענין שיסופר לפניו, בין שיהיה הענין מן הנושא ההוא בעצמו, בין שיהיה מנושא אחר, הנה אז ישמש בפעל לבד, ולעולם בקדימת השם אל הפעל כגון כאן והאדם ידע, הקדים הנושא והשתמש בפעל עבר גרידא, וענין העבר הזה נכון לקראו עבר המוקדם (פלוסקוואמפערפעקטום) וזהו שאמר רש"י אילו היה כתיב וידע האדם היה משמע לאחר שנטרד וגו', וכן וה' פקד את שרה פי' רש"י קודם שריפא את אבימלך וטעמו מדלא אמר ויפקד ה', וכן ואל משה אמר (שמות כ"ד) קודם עשרת הדברות, וכן ואל הזקנים אמר (שם כ"ד) בצאתו מן המחנה, וכן ודבר אבנר היה (ש"ב ג') קודם לכן וכן ואלישע דבר אל האשה (מ"ב ח') פי' בו זה שבע שנים מדלא כתיב וידבר אלישע וכן במקומות אין מספר:
קניתי איש את ה'. ערש"י, והרמב"ן פירש הבן הזה יהיה לי קנין לה', כי כאשר נמות יהיה במקומנו לעבוד את בוראו וכן דברי אונקלוס שאמר קדם ה', וכמוהו ונראה אל הכהן לכהן ויגש דוד את העם אל העם, או יהי את ה' כמו ויתהלך חנוך את האלהים, את האלהים התהלך נח, וקראה האחד בשם קנין והשני הבל כי קנין האדם להבל דמה, ולא רצתה לפרש זה ע"כ לא נכתב טעם בשם השני, ע"כ. ובמדרש הנעלם איתא לאחר שחטאו וידעו עונם על מה שעברו התמררו על מה שחטאו והיא יותר מפני שהיא תחלה לעברה לעבור על שמו הגדול, כיון שנולד לה בן הרגישה בדבר ואמרה קניתי איש את השם, שהוא השם המיוחד, וע"כ לא אמרה שם המשותף. אמר ר"א חזרה חוה להתודות על אותו עון שעברה ואמרה לא יהיה זה כמונו לתת כבודו לאחר זולתו אבל זה את השם ממש ולא לאחר, וכן חנה אמרה ונתתיו לה' כל ימי חיי, ולא לשם אחר, ועל זה אמרה תורה כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו אל קנא הוא, ע"כ. מסתר לשונם לסיים במקרא מדבר מלשון קנאה, שענינו התפעלות הנפש בהעברת הכבודו מן הראוי לבלתי ראוי, וגם התחיל בלשון לתת כבודו לאחר זולתו שהוא בעצמו המכוון בלשון קנאה, נ"ל שפירושו קניתי על כונת קנאה ואין זה תימה כ"כ, כי מצאנו (יחזקאל ח) סמל קנאה המקנה, שהי' משפטו המקניא (רשב"ם), ובא כדרך בעלי הה"א משרש קנאה ויהיה טעם קניתי איש את ה', אנכי בפשעי גרמתי לאישי להקניט את ה' (איך פעראנלאססטע מיינען מאנן גאטט צי ערצירנען), וענין הקנטה וכעס נכלל ג"כ בלשון קנאה, כמו הם קנאוני בלא אל. ולשום פשעה ועונה נגדה תמיד קראה הבן בשם קין על ההפך, שהוא יהי' איש שיקנא לכבוד ה', לחוס על כבידו ית' ולנקום נקמת ה' בעובדי פסל שימירו כבוד עליון לבלתי ראויים. ולזה לא אמרה קניתי בן כ"א איש, שמוסב על בעלה ואישה, כנ"ל כונתם אף שיש לפי"ז קצת זרות בלשון המקרא. ולפי"ז גם שם הבל על כונה זו לזכרון עונה תמיד שעשתה מעשה הבל ותעתועים. ולבל יראה כדבר זר לבאר קניתי מענין קנאה אמרתי להרחיב קצת, כי אחר ההתבוננות יראה ענין הקנאה קרוב לענין הקנין, כי קנין הוא שם לדבר הבא לרשות אדם ומיוחס אליו והוא בעליו (אייגענטהום), והקנאה היא שחושב בלבו שהמעלה והיתרון שיש לזולתו ראוי יותר להיות קנין שלו והוא יהי' בעל אותה המעלה והיתרון (ולפי שהרגשה זו פועלת על הרוב הכעס והחימה, לכן ישמשו הכתובים לשון קנאה גם על הכעס והחימה), ולפי"ז שרש קנה וקנא יורה על הבנין והסתירה דבר והפוכו כשרש סקל על זריקת האבנים (שטייניגען) ועל סילוק האבנים (ענטשטייניגען) וכדומה לזה הרבה שרשים בלשון, ככה שרש קנה יורה על הוית הקנין וישיותו, שהדבר ישנו ברשותו והוא בעליו (אנגעאייגנעט), ושרש קנא יורה על העדר הקנין שנשלל ממנו דבר שלפי דמיונו ראוי להיות קנינו (ענטאייגנעט). וכן לא נמנעו רבותינו בכמה מקומות לפרש קנה לענין קנאה, כמו מקנה אף על עולה (איוב ל"ו) תרגומו קנאתא ורוגזא עלוי יסק. וגם ע"ד הפשט פירש החכם רבי אברהם פייצול שם מקנה לשון חימה וכעס. ועל כונה זו הבינוהו (תענית ח') קנאה ואף באים על המגיס ומתרומם בדעתו ומתעלה בנפשו. (ורש"י בפי' לאיוב שם הבין דלרבותינו יהי' מקנה לשון קנין, לכן טען עליהם שהניקוד אינו מורה על הדיבוק, ע"ש. ובאמת הבינוהו לשון קנאה, ומלת אף היא בחסרון וי"ו השיתוף כמו שמש ירח עמד זבולה). ובבראשית רבה (פכ"ג) איתא, יושב אהל ומקנה, לשעבר הי' מקנין להקב"ה במטמוניות חזרו להיות מקנין אותו בפרהסי' אשר שם מושב סמל הקנאה המקנה, הנה פי' ג"כ מקנה לשון קנאה, וכן במכילתא רפ"א יתרו, אחד משבע שמות דיתרו הי' קיני, לפי שקינא לשמים וקנה לו תורה, והראב"ע ראש הפשטנים פירש אל קנא השם בראך. הנה פירש קנא מן קונה שמים וארץ. והתחלפות בעלי הה"א עם בעלי האל"ף מצוי מאד, כמו לא יכלה ממך מקבור מתך (חיי שרה כ"ג) עיקר שרשו כלא באל"ף וקמץ ובא כבעלי הה"א, אשר כליתיני היום הזה (ש"א כ"ה) והראוי כלאיתיני. וכן ואת בניהו כלו בבית (ש"א ו') והראוי כלאו ובא ע"ד נל"ה. וכן מלו תוכך חמס (יחזקאל כ"ח) שרשו מלא ובא ע"ד בעלי הה"א. וכן לכלא הפשע (דניאל ט') שרשו כלה ובא באל"ף. וכן מכל אורח רע כלאתי רגלי (תהלים קי"ט) נכתב באל"ף ונקרא כבעלי הה"א: מעתה אל תתמה לפרש קניתי כמו קנאתי ענין הכעסה. ובתקונים (תקון ס"ט ד' ק"ה) קין אתקרי על שם דקני על אחוה בגין דחמא דקרבני' אתקבל לי' ברעוא. ביאורו ג"כ ענין קנאה:
ידע את חוה. אמרו המפרשים שפעל ידע ישמש על התשמיש. כי על ידי ידיעת צורת הנאהבת תתעורר הדבקות בה, והם דברים דחוקים, ול"נ כי שרש ידע משותף בשורש יעד (בהפוך אתוון) יעד יורה על קביעות דבר והגבלתו בזמן או במקום (בעשטיממען) כמו (ש"ב כ') מן המועד אשר יעדו, בלתי אם נועדו (עמוס ג') ומי יועידני (ירמיה מ"ט) לשון יעוד וקביעות זמן, מי יועידני (איוב ט') פרשוהו לשון עדות מי יעיד לי, וכן שרש ידע מצאנוהו על הקביעות והגבלה (כבאיוב ל"ח) ידעת השחר מקומו, פרשו בו אם אתה קבעת והגבלת מקום השחר, (ובזה שפיר אמר הגר"א (משלי ב' ה') כי דעת היא ידיעה ברורה, כפי השגת האדם, בחכמה ובינה, יעו"ש. כי ע"י כח הדעת התברר החכמה והבינה, ואז הן קבועות וחזקות בדעתו, ולא ימצא עוד רוח הספקות מקום לזוז אותן מלבו, ובזה נכונים גם דברי רנ"ו (במדות ח"ש פ"ה) כי בשם דעת נכללו גם אותן היסודות החזקות ונאמנות בעצמותן שאי אפשר לחלק עליהן, כמו אין דבר עושה את עצמו, אין הר בלא בקעה, אין אורך בלי נקודה, ואין דבר נמצא ואינו נמצא בעת אחת, ושפיר כאלה מכונים בשם דעת, לפי שהן יסודות קבועות לבנות עליהן בית החכמה בלימודיות) וכן וידוע חולי (ישעיה כ"ג) כלומר חלאים קבועים בו תמיד, כתרגומו ומזומן למרעין, ומזה לדעתי (ש"א כ"א) ואת הנערים יודעתי, כלומר קבעתי להם מקום מיוחד להמתין שם, וכמו ששרש ידע ויעד משותפים להוראת הקביעות, ככה הם משותפים להוראת ההתחברות, ונועדו אליך הנשיאים, התחברותם והתקבצותם יחד, עדה, התחברות הפרטים יחד, (פעראיין) וכן וידוע חולי, ר"ל מדובק בחלאים (מיט קראנקהייטען בעהאפטעט) ושפיר פי' הרח"ו (בנהפ"ח) ענין עץ הדעת טוב ורע, כלומר שנתחברו יחדיו הטוב והרע להיותם זה בתוך זה ממש, כי דעת פי' התחברות. ולזה ישמש שרש ידע על האהבה, ידעתיו למען אשר יצוה את בניו, כלומר אהבתיו. וכן יודע ה' דרך צדיקים, כי אין אהבה כ"א התחברות רצון האוהב והנאהב יחד ודבוקים זה בזה, ובבחינה זו הונח גם כן שם דעת, על אותה ההשכלה המחברה יחדיו שתי קצות החכמה והבינה. כמ"ש הגר"א במשלי שבדעת כלולות יחד החכמה והבינה, ושפיר ישמשו הכתובים שרש ידע על חבור זו"נ, ודומה ממש ללשון יעדה ייעדנה הנאמר באמה העבריה ר"פ משפטים עמש"ש. ואינם כ"א הפוך אתוון, כמו כבש כשב וכדומה:
את אחיו. יתכן שאין אחיו כאן על הולדו מרחם אם שנולד הראשון (ברודער) דא"כ הוא מיותר, אבל הוא מלשון המורגל ברבותינו, מאחה את הקרע, והוא התחברות יחד שני דברים הנפרדים (פעראייניגען) ויורה כאן שהיה השני מחובר ומשותף לראשון בבטן האב, וכדעת רבותינו (רבה פכ"ב) קין והבל תאומים היה. עמ"ש במקץ ותרעינה באחו:
רעה צאן. לא לתקות תועלת ושכר בחר לו הבל להיות רועה צאן, כי להיותו לבדו עם אחותו שהיא אשתו ואין בכל הארץ רק אביו ואמו קין ואחותו, מה לו להרבות בעדרי צאן ? וכן קין שבחר להיות עובד אדמה, מה לו ליגע בעמל עבודת האדמה בחרישה וכדומה? והיא יגיעה רבה ללא צורך לאנשים המעטים שהיו אז עמהם, לכן נראה כי רועה צאן הוא שם תאר לכל איש המופרש מדרכי ההמון ומתבודד ללון במקומות הרחוקים מבני אדם בל יטרידוהו המיון הבלי מעשי אנשי תבל, והשדה הוא לו מקום מנוחה והשקט כי שם ימצא את נפשו יותר מוכנת להתעורר ולהתרומם להסתכל ברוממות ה' בברואיו הנפלאים, ולסבה זו בחרו אבותינו אברהם יצחק יעקב שבטי יה משה ודוד, להיות רועי צאן, כי זה הוא עסק שאינו מטריד את המחשבה ואינו מכביד עול על הגוף. ובזה הנפש פנויה מכל טרדה, ותוכל לשוטט ברעיונות נשגבות להביט בנפלאות תמים דעים ית' המביאים את האדם אל השלמות האמתי, והבל אף שבשעתו כל המקומות היו ראויים להתבודדות נפשו, מ"מ יכנה הכתוב התבודדותו בשם רועה צאן כמו לדורות הבאים אחריו, ויש בענין רעיית צאן עוד תועלת נפשי, כי מעלית נפשיות שבכנסי' המתקדשים והמתטהרים לעבודת ה' ומתרחקים מכל דבר הפוגם את הנפש ימשילנה בכ"ק אל עדר הרחלים, כאמור בשיר הקדש, כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכולה אין בהם, כמ"ש רש"י שם, הרחלה הזאת כולה קדושה צמרה לתכלת, בשרה לקרבן, קרני' לשופרות, שוקי' לחלילין, מעי' לכנורו', עורה לתוף (עיין במשנה סוף קנים, ובפדר"א פכ"א) הנה עדר הרחלים הוא לעיני הרועה מזכרת גדולה להתנהגות נפשו, ילמוד ממנו שלא יהיה אדם נופל למטה מן הבהמה, ויקדש גם הוא כל בנין גופו רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו לעבודת ה' להיותו כלי קדוש, והמשים את מחשבתו ורעיונו על דבר נקרא רועה, כענין ורעה אמונה (תהלים ל"ז) היוצא לנו שלא היה הבל רועה צאן להתעשר בם או לאכול בשרם לשתות חלבם ולהתכסות מעורם וצמרם, רק לענין הנרצה לפני ה' ולשון פרקי דר"א (פכ"א) הבל היה אוהב לרעות צאן, ובתיקונים (תס"ט קי"ז א') אמר מחשבתי' הוה בההוא אתר וכו' ועתיק יומין וכו' שער ראשי' כעמר נקי, וכבר אמרו קדמוננו על הבל שהיה מציץ בכבוד עליון, ועל שהיה מציץ יותר מדאי נתחייב מיתה, אמנם קין היה עובד אדמה, לא רצה להתעלות ולהתרומם אל מעלות נפשיות, אבל הוריד והשפיל את נפשו להתעסק בדברים ארציים חומריים (דינער דעס אירדישען), ובתרגום יב"ע, קין אמר לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן ולית למיתן אגר טב לצדיקיא ולית למפרע מן רשיעיא, והבל אמר אית דין ואית דיין ואית עלם אחרן ואית למיתן אגר טב לצדיקיא ואית לאתפרעא מן רשיעיא, וראיתי לרי"א שכתב הבל היה גדל לב רודף אחר הכבוד המדומה והשררה לכן נעשה רועה צאן, מנהיג ורודה בבעלי חיים ולזה נקרא הבל, כי הכבודות והשררות הבל המה מעשה תעתועים ע"ש, ולא יתקנו דבריו להרשיע בם את הצדיק, ואם כדבריו למה אמר הכתוב וישע ה' אל הבל, הלא תועבת ה' כל גבה לב, והוא כאילו עע"ז, והעיקר המכוון בקרבן היא ההכנעה. ולמה נרצה לפני ה':
ויהי מקץ ימים. אם יהיה ענינו, באחד מן הזמנים, (נאך אייניגער צייט) לא ידענו ממנו מתי נעשה, והכתוב יכוין להודיענו זמנו המוגבל, וכן אם נפרש ימים לשון שנה, כמו ימים תהיה גאולתו, עדן אין זמנו ידוע, כי התחלת הזמן שממנו נדע קצו וסופו לא נודע במקרא, וראיתי בפרקי דר"א (פכ"א) שאמר הגיע ליל י"ט של פסח אמר אדם לבניו בליל זה עתידין ישראל להקריב קרבנות פסחיהם הקריבו גם אתם לפני בוראנו והביא קין ממותר מאכלו קליות וזרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו ומחלבהן, למדנו דמעשה זו היתה בי"ד ניסן. לפ"ז אפשר לכוין זמן זה בלשון מקץ דקרא, כי חצי ניסן הוא התחלת זמן הקציר (ב"מ ק"ו ב') ולשון קץ נרדף עם לשון קציר, כי קציר יורה על כריתות התבואה, והוא הושאל משם קצר, לשון קצור (קורץ) דהיינו קצור אורך השבולת, וכן קצץ שיורה על הכריתה (וקצץ פתילים) נגזר משורש קץ לשון קצה (ענד, עקקע) כלומר שע"י הקציצה נתהוה בדבר הנקצץ קץ וסוף שלא היה בו תחלה בהיותו שלם ומחובר, וכבר יבאו שתי הלשונות לענין אחד, ונפשנו קצה, ותקצר נפש העם, וכן יהודה שת קציר לך (הושע ו') פירשוהו ענין קץ וסוף כמו קציר תבואה בבשולה, לפי"ז טעם מקץ ימים מתחלת זמן קציר, (אנפאנג דער שניטטער צייט) ואף שיש לגמגם בזה מצד הלשון, מ"מ ניחא לן בזה יותר, ממה שלא נדע זמן המעשה שבא הכתוב להודיעו, ואין דרך הכתוב, לסתום אלא לפרש, וכמו שנאמר משרש חנן חֵן כן מן קצץ נאמר קץ, ומשמש כאן על קציצת התבואה, ואף שעיקר שרש קצץ הונח על דבר שצריכים התאמצות כח עד שיוכרת, ושרש קצר הונח כשהנכרת הוא דבר רך כתבואה ודשאים שדי לו הולכה והובאה לבד מ"מ הוציא כאן הכתוב ענין קצירה בלשון קציצה, כי כן היה באמת לפי שעתו וזמנו, כי טרם ביאת נח לעולם לא היה להם מחרישות מזלגות וקרדומים והיו חסרים מכל כלי מלאכה והיו מצטערים מאד בענין חרישה וקצירה, ככתוב זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו כמ"ש רש"י שם בשם רבותינו ומבואר יותר בדברי הרא"ם ל"ה, ושפיר נקראה אז הקצירה בשם קציצה להצטרכם אז אל התאמצות כח לקצירת התבואה:
מנחה. לשון מנחה נופל על הדורן הבא מן הנקלה אל הנכבד לקדם פניו ולהניח לו, וההפך לשון משאת משה עבד ה' (דה"ב כ"ד) איננו לשון דורן כמו שפירשו רד"ק כי אם כפירש"י לשון כי תשא את ראש שתרגומו תקבל (רוו"ה), עמ"ש מזה ויקרא ב':
והבל הביא גם הוא. מה היה מקרא חסר אם היה משמיט מלת גם הוא, ולא היה אומר רק והבל הביא מבכורות ויתכן כי מלת גם הוא שם תאר לאיש המרובה במעלות, כמבואר לקמן יו"ד כ"א, ולשת ילד גם הוא, וכיון שהזכיר את הבל הזכירו בשבחו, גם הוא ר"ל המרובה במעלותיו (דיזער ווירדיגע) כמבואר בקדום בבחרו להיות רועה צאן:
וישע. שעי' ופני' ענין אחד, ואולם ההבדל ביניהם לשון פני' לא יפול כ"א על נטיית הפנים, ולשון שעי' נופל על נטיית כל הגוף, ועל שניהם ישמש מלת אל כשהנטייה אל הדבר, ושימוש מ"ם כשהנטייה מן הדבר. ועם שימוש הבי"ת יהיה השעי' על עמדו והיינו בדבור כמו ואל ישעו בדברי שקר, ושימוש בי"ת אחר לשון פניי' לעולם היא לרעה ולשון כעס הוא (הנ"ל):
וישע ה'. ואונקלוס תרגם והות רעוא מן קדם ה', וכתיב"ע, וברבה אמרו וישע נתפייס ממנו, לא שעה לא נתפייס ממנו, נראה שפרשוהו מלשון ואשעה בחקיך תמיד (תהלים קי"ט) דתרגומו ואגעגע, לשון שעשועים ונחת ( וואָהלגעפאֶלליג) ומלת אל ישמש כאות בי"ת, כמו לא השלימה אל בנ"י (יהושע י"א) לכן תרגם בהבל ובקרבני' בקין ובקרבני':
אל הבל ואל מנחתו. לא אמר אל מנחת הבל. כי יודיענו דלא חשיבות קרבנו משל קין לבד היה הגורם לקבל זה ולרחק זה, כ"א אמנם מעשיהם היה העיקר בזה, זה נתרצה מצד מעשיו המועלים, וזה נתרחק מצד מעשיו המגונים, ולכן לא אמר אל מנחת קין:
הלא אם תיטיב. מלת הלא מחוברת ממלת השלילה, לא (ניכט) ובה"א התימה והשאלה, ובזה תתהפך הוראת השלילה לאמת החיוב (וואהרליך, איזט עס ניכט אן דעם?) כן הוא דעת בעלי הלשון, ונ"ל אחר שמצאנו התחלפות מלת הלא במלת הנה, כמו הלא הם כתובים (מ"ב ט"ו ל') ובדה"ב כ"ז ז' הנם כתובים, וכן מ"ב כ' כ' ודה"ב ל"ב ל"ב, וכן בכמה מקומות כתוב במקום אחד מלת הלא, ובאותו ענין כתוב במ"א מלת הנה ולכן אומר אני שהם דומים זה לזה גם להוראת ההתעוררות (אויפמערקזאמסוואָרט) והוא מלת הקריאה לעורר כונת השומע על הדבר, ומזה הלא כי משחך ה' (ש"א יו"ד) וכן כאן והלא אם תיטיב, ועל כונה זו מצויה מלה זו בהברה זו עצמה גם בשאר לשונות, על התעוררות יאמרו (האללאָ;):
לפתח חטאת רובץ. לעת פתיחת ההתקשרות שבין הנפש והגוף (נאך יענער אויפלאֶזונגסצייט) והוא בעולם הנשמות שם ירבץ החוטא תחת משא העונש (אונטערליגט דער זינדער) כי כמו שהחלל המפסיק בין צדדי כותלי הבית נקרא פתח ע"ש פירוד המתדבקים ככה יום המיתה נקרא פתח ע"ש התפרדות הנפש מן הגוף שהיו אחוזים ודבוקים יחד בעולם הגשמי, לכן הלמ"ד פתוחה להורות על הפתח הידוע, וקרוב לזה ת"א ליום דינא וכן רש"י בפתח הקבר, ומלת חטאת אינו שם המקרה אבל הוא שם התואר כי מכנים את האיש במעשיהו לתדירותו בו כמו שבתך בתוך מרמה, ואני תפלה, ורשעה תסלף חטאת, פי' רש"י חטאת כמו חוטא ועל שהוא רשע גמור קראהו חטאת, וכ"ת שם הסורי חטאת חטיאה (דער זינדער) ומלת רובץ כענין רובץ תחת משאו (אונטערליגען) והוא היפך שאת דברישא, וטעם המקרא לפי"ז אם ייטיב האדם את דרכיו יתרומם ויתנשא למעלה ראש ואם לא ייטיב אז החוטא יהיה נופל למטה לרבוץ תחת משא העונש ביום הפרדו מן החיים. דומה לזה אמרו בתקונים (ד' ק"י) לפתח חטאת רובץ מאי רובץ אלא כי תראה חמור שנאך רובץ, (ובד' קי"ח) ודא פתח דגיהנם דתמן חובין דילך שלטין עלך, ואמר שאת רובץ ולא תשא תרביץ בנכח כמו תיטיב בנכח, כי על השכר והעונש בכלל ידבר, שהוא ענין לכל באי עולם ולא לקין בפרט. ולרבותינו (קידושין פ"א ב') שאת אגרא, פרשוהו מענין ויתן משאת כיד המלך (אסתר ב), לשון מתנה הניתנת מן המכובד אל השפל ממנו, שהוא רוממת מעלה למקבל, והוא שכר עוה"ב המכונה בכ"מ מתן שכר, והוא התנשאות הנפשי הנצחי, ולפ"ז מלת חטאת דסיפא הוא הפכו. כלומר עונש עוה"ב כי חטאת ישמש גם על עונש הבא עקב החטא כמו (זכריה י"ד) זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים, דתרגומו פורענות מצרים, ויתכן לומר כי מלות לפתח רובץ דסיפא ישרתו גם לרישא, וכאילו אמר לפתח שאת רובץ, ר"ל בזמן פתיחת קשר הנפש מן הגוף, שתתפרד הנפש לשוב אל מקומה הרוחני, שם השאת רובץ, שם ההתנשאות שוכן בהשתוקקת גדולה וימתין, בבוא הנפש שהכשירה מעשיה בעולם הגשמי, לעטרה בעטרת תפארת התנשאות רוחנות מעליתות נצחות לבלי תכלית, וכן להפך. אם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, העונש ירבץ שם וימתין לחתור גחלי רתמים לגמול מעשי ידיה המגונים והפחותים ואמר רובץ בל"ז על שאת וחטאת שהוא ל"נ, להורות על הזריזות הגדולה בין לשכר בין לעונש, כי בהשתדלות עצומה לא ימנעו שם את הטוב הצפון להולכי תמים. ובהשתדלות גדולה ינוח שבט הרשע על גורל הרשעים, כמו (שופטים ד') עמד פתח האהל, ולא אמר עמדי, ופרש"י שם זרזי עצמך בדבר, וכמה השתדלו המחברים למצוא בתורה מקום שידובר בו מן שכר ועונש בעולם הרוחני, ולפי המבואר תמצאוהו כאן בלשון מבורר:
ואליך תשוקתו. לדעתי אינו ענין תאוה וחפץ אבל הוא ענין נהימת קול, כי מקול נהימת הדוב אמר דוב שוקק, ומקול נהימת הרוח ממשק חרול (צפניה ב') ומקול נהימת המים בנפלם מגבוה לנמוך כמשק גבים שקק בו (ישעיה ל"ג), והשתוות הנחים והכפולים ידוע, ושם שוק (בשוקים וברחובות) ג"כ על שם המיון רב אדם בו, וכן שם תשוקה על התאוה והחפץ (ואל אישך תשוקתך) הוא מענין זה, כי תתגבר בו התאוה עד שכל כחותיו הפנימיות הומים עליו, ויקרא כאן תשוקה לקול הנהימה שבלב ונפש האדם בעשותו אחת מהנבלות, כאשר הטביע היוצר י"ת בנפש האדם שייצר לו ויעציבהו בעקב החטא הנקרא בלע"ז (געוויססענסאונרוהע) כי הרשע השקט לא יוכל בפנימיותו ולבו נוקפו והומה עליו תמיד ירגיזהו ויעוררהו על העונש המעותד עליו (דאס מאהנענדע, שטראפענדע געוויססען), וכתמי הנפש ולכלוכי הלב אשר יטונף הרשע במעשיו לא ימחו לעולם מלוחות לבו ונפשו וכאילו ישמיעו קול צעקה אל החוטא ונוהמים עליו להעציבהו לבלי היות מרגוע בנפשו, ועל קול עצב מנהימה הפנימית שבלב החוטא שלא תתן מנוחה לנפשו אמר כאן ואליך תשוקתו (בעאונרוהיגענדע, דראָהענדע שטיממע), והודיע א"כ בזה עונש החוטא בזה ובבא:
אל הבל אחיו. בשביל אחיו, על מה שנשאל למה חרה לך ולמה נפלו פניך ע"ז השיב קין ואמר בשביל הבל אחיו חרה לו ונפלו פניו, ומלת אל לשון בעבור בגלל, כמו (ש"א א') אל הנער הזה התפללתי בעבור הנער, וכן (יחזקאל מ"ד) ויפרו את בריתי אל כל תועבותיהם בעבור כל תועבותיהם, וכן (מ"א י"ט) וילך אל נפשו בעבור נפשו להצילה, וכן כאן אל הבל אחיו רצונו לומר בעבור הבל, ובזה אין המקרא חסר כלום:
קול דמי אחיך צועקים. צועקים לשון רבים אינו נופל לא על הדמים ולא על הקול, ויאמרו המפרשים כי תחסר מלת השמיעה או מלת העליה, ושיעורו עלה לפני או אנכי שומע קול דמי אחיך וגו' והוא דרך מליצה, והאמת שאין כאן חסרון כלל כי תיבת קול תואר אל צועקים, ושיעור הכתוב דמי אחיך צועקים אלי קול כלומר בקול, ויתורגם (דיינעס ברודערס בלוט שרייעט לויט), ודוגמתו קול שמועה הנה באה (ירמיה יו"ד) וכן וישלח שני אנשים מרגלים חרש ותרגומו ברז (רוו"ה):
הן גרשת. לדעתי המכוון במקרא, הוודוי הגמורה שהתודה קין בכל לב על גודל חטאו לאמר, גדול עוני וחטאתי מאד בשפיכת דם אחי, כי רב הוא מנשוא ומלסלוח. בצדק ובמשפט חרצת עלי להיות נגרש ומטלטל בארץ, וכלימת מעשי המכוער תכסה פני להיותי מסתתר מאור פניך ולא מצאתי לב לבקש על נפשי הסליחה והכפרה, ואני מצדיק יושר משפטיך ואקבל בכל לב להיות נע ונד בארץ, ומי יתן! ותהיה התנודדי הנה והנה סבה למותתני, כי יפגעני איש בדרך ויקח את נפשי ממני, ותהיה מיתתי כפרה גמורה על כל אשר הרעותי לשלוח יד רצח אל אחי, מלת הן משמשת להצדיק דברי חבירו (רעכטסאנערקעננונגסוואָרט) כמורגל ברבותינו האומר לחבירו מנה לי בידך וא"ל הן. וכן אמר לבן ליעקב הן לו יהי כדברך, שבמלת הן הצדיק לבן תביעת יעקב. וטעם הן גרשת בצדק ובמשפט גרשת אותי (רעכטמאֶסיג פערטריבסט דוא מיך). וטעם מפניך אסתר כמאמר עזרא הסופר בהתודותו; אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך. ומלת והיה יעיד על פי' זה להיותו מאמר בפ"ע בלתי מחובר אל והייתי נע ונד כמסובב אל הסבה, כפי המפרשים ששניהם מאמר אחד, כלומר שהנע והנד יהיה סבה שיהרגהו כל מוצאו, דא"כ מלת והיה מיותר. עמ"ש בלך לך הן לי לא נתת זרע, ובוישב הן אדוני. וסמוכים לפי' זה ממדרש רבותינו שאמרו כשיצא קין פגע בו אדה"ר וא"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ופשרתי נתקרר ונח ממני רתיחת מדה"ד, ובויקרא רבה פרשה יו"ד ע"ד דר"י ב"ר תשובה עשתה הכל. ובמכדרשב"י (בראשית ל"ו ב') וכד אהדר בתשובה מאי קאמר הן גרשת וגו' ובפרקי דר"א (ס' כ"א) איתא אמר קין רבון העולמים גדול עוני מנשוא שאין בו כפרה, ולא עוד אלא יעמוד אחד בארץ ויהרגני ע"ש: ובתקונים (תקון ס"ט ד' קי"ז) גדול עוני מנשא הכא תב בתיובתא ואתחרט, בגין דא וישם ה' לקין אות וגו' ויצא קין מלפני ה' בהאי נפק מן דינא וגו' ובגין דתב בתיובתא וגו' שוי לי' קדמת עדן דבגיני' זכי לג"ע. הנה להראות גודל כח התשובה בא הסיפור הזה בתורה. ואמר לו ה' כל הורג קין שבעתים יוקם, כלומר ההורג את קין אעניש אותו שבע על חטאתו, כי לא יהרג קין בעבור התודותו לפני. ערמב"ן שטען על פירש"י שבעתים יוקם לסוף שבעה דורות, דא"כ היה ראוי לומר לשבעתים:
לכן כל הורג. מלת לכן מורכב משתי תיבות לא-כן, דבלשון ארמי הלמ"ד קמוצה, אחר שאמר כל מוצאי יהרגני אמר לו ה' לא כן! לא יהרגך שום אדם כי שבעתים יוקם, וכן (הושע ב') לכן הנני שך את דרכך פי' לא-כן לא תקום מחשבתם הרע שהוזכר שם מקודם, וכן יתפרש לכן אתה וכל עדתך דקרח, (ובמדרש רות פי' דתלתא לה דלא מפקין ה"א כמלת לא, ויקרא לה נבח לבנות לה בית ויאמר לה בועז) וכן הסורי תי' לכן לא היכנא ואין כאן מקרא קצר כלרש"י:
ויצא קץ. יצא שמח דכתיב הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו שהבטיח לו לבלתי הכות אותו כל מוצאו (מ"ר פכ"ב):
וישב בארץ נוד קדמת עדן. פי' הגר"א נגד עדן כמו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים. פי' שלא הביאו לקראתכם לנגדכם, והארץ המכוונת נגד עדן היא א"י:
בארץ נוד. היא א"י ונקרא א"י נוד ע"ש שעתידין ישראל לנוד ממנו כמו שת"א גלי ומטלטל (הגר"א) ואפשר שנקרא כן גם ע"ש שמחה, כי הכל היו מתאוים להתנודד מארצם לשבת שם, כאמרם אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחוזה בא"י כי היתה חשובה לכלם הוא שנאמר נחלת צבי צבאות גוים (ערש"י וזאת הברכה ל"ג י"ז אפסי ארץ) ונאמר (ישעיה ב') והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' וגו', ומצאנו שרש נדד גם על התנועה והטלטול הנעשה בשמחה, מלכי צבאות ידדון ידדון (תהלים ס"ז) להתקרב בחבה אל המעמד הנבחר (עי' שבת פ"ח ב'):
וידע קין וגו'. הודיעה לנו התורה שם העיר אשר בנה לידע היכן ארץ נוד שישב בה, ומצאנו ראינו שם העיר חנוך בא"י בחלק אשר סמוך לים הגדול, ויושבי הארץ הטובה ההיא העידו שיש להם בקבלה איש מפי איש ששם העיר ההיא חנוך לא נשכח מהם גם אחר המבול:
ויהי בונה עיר. רבים אמרו לתכלית מה בנה קין עיר והוא היה אדם השלישי ע"פ כל הארץ ואין צריך לעיר לו ולבניו, גם קשה שאדם יחיד יבנה עיר מבלי עזר רבים ומבלי כלי מלאכה נמצאים, ובערכין (פ"ט מ"ו) נקרא עיר שלש חצרות ובכל אחד שני בתים, ויאמר הרוו"ה ידענו כי קדמוני בני אדם היה להם נקרות סלעים וחורי עפר וכפים למחסה ולמסתור מזרם וממטר, ועוד היום נמצאים כאלו לרוב במדינות אסיא והמה כעת מאין יושב ובמדינות אפריקי עדיין יש יושבי מערות ונקראי' טרוגלודיטין (האֶהלענבעוואָהנער) ומסתבר כי קין היה הראשון אשר הכין מערה כזאת לו ולמשפחתו והיא היתה נקראת עיר בלשון עברי בהנחתה הראשונה כאשר עדיין נקראת כן בלשון ערבי, ונשאר השם עיר גם אחרי אשר החלו לבנות בתים ע"פ ארץ, ויתכן כי כן טעם בעיר מצור כלומר כאילו אני בעיר מצור כי לא היה דוד בעיר מצור כ"א נחבה במערה והאמת כי עיר ומערה שניהם מיסוד אחד הם ויאבה לו הדקדוק:
שם העיר כשם בנו חנוך. לדעתי הודיענו הכתוב קריאת שם בנו ושהעיר אשר בנה היה קורא בשם חנוך; להודיענו כי אחר שיצא קין מלפני ה' שמח מפני שנתקבלה תשובתו לפני אב הרחמים, והיה משתדל להמציא תחבולה להרגיל בו נפשו מיום ההוא והלאה להתחנך במעשים רצוים לפני ה', כי כעת נתן אל לבו כמה קשה עליו לשרש שרשי טבעו הרע שהיה בו עד הנה אשר ממנו היה פורה אליו רוש לתענוגי תבל ולענה למחמדי חמריותו עד שהגיעה ההשחתה אל נפשו להתגעל בהריגת נפש אחיו הצדיק, לכן המציא עצה בנפשו לקרוא שם בנו ושם עירו חנוך, ושם זה יהי' לו לאות וסימן תמידי להזכירו שהוא כתינוק הנצרך אל החנוך והרגילות, להתרגל מעט מעט להתקרב אל ה', ובכל שעה ושעה שיעלה שם זה על שפתיו יתעורר לשום מחשבתו על כל תנועה שבמזג טבעו הרע, וישמור את נפשו לבלי הלכד עוד הפעם ברשת אשר יטמין למוקש אדם, לבלע את הקודש (ושנוי השם הוא אחד מן הדברים שמקרעין גז"ד של אדם (ר"ה ט"ז ב') והוא מדרכי התשובה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מתשובה, שזה גורם לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח) הנה התבאר שאין ענין קין והבל ספור מעשה לבד, אבל ילמדנו גודל כח התשובה, עד שלעון היותר חמור הועילה התשובה, גם יודיענו ההשתדלות המצטרכת לשב לשום משמרת לפניו בל ישוב עוד הפעם לכסלה:
עדה וצלה. לפי קבלת רבותינו אין עדה וצלה שמות תולדותיהן כ"א שמות כנוייהן כי מנהג רע היה בימי דור המבול לקחת להם שתי נשים, אחת לפ"ו ואחת לתשמיש שהי' משקה אותה כוס של עיקרין כדי שלא תלד, אותה של פ"ו היה מכנה אותה "שם עדה" כלומר זו היא להריון לבד להוליד ממנה בנים, שאין לבעלה עמה שום קרבת הדעת וחביבות כי נשארה נזופה ואבלה יושבת גלמודה מרוחקת וסורה מבעלה לכן כנו אותה בשם עדה, שבלשון ארמי נקרא ההריון עדוי, עצבונך והרונך תרגם ועדוייך, וגם בלשון עברי יש דוגמתו, שההריון נקרא עדנה, אחרי בלותי היתה לי עדנה, תיב"ע עדוייך. ונכלל בשם עדה גם לשון ריחוק וסרה, כי תרגום ויסר ואעדי. ואותה האשה שלקוחה לתשמיש לבד היו מכנים אותה בשם צלה, כלומר זו היא היושבת מקושטת בצל בעלה וכנפיו, ולשון צל הוא כנוי לטובה הזמנית שיתענג בה האדם לשעתו כבקהלת ויעשם כצל. והודיע הכתוב כי גם למך הלך במנהג הרע הזה לקחת לו שתי נשים על כונה מגונה זו:
אבי יושב אהל ומקנה. פי' הגר"א רבן של כל יושבי אהל ה' וכן יושבי מקנה היו ג"כ פרושים במדברות ומתבודדים לעבודת השם ית':
תופש כנור ועוגב. המציא החכמה המפוארה לעשות מיני כלי זמר:
וצלה גם היא. כלומר אף שהשקוה כוס של עקרין מ"מ ילדה:
לוטש כל חרש. חידש כלי אומנות שיש בהם תועלת גדולה לעבודת אדמה וכדומה:
לוטש. הוא שם תואר אל האיש המחדד:
כל חרש. אין זה שם דבר דא"כ הי' ראוי להיות מלעיל ובסגו"ל ע"מ קדש חדש, גם אין לפרש שהוא שם אל האומן דא"כ הי' ראוי לנקד חרש בשני קמצי"ן, אבל הוא שם תאר אל כל כלי האומנות של נחשת וברזל:
נעמה. שהיו מעשיה נעמות מאד, והיא היתה אשת נח שהולידה לו שלשת בניו שמהם הושתת כל העולם (ב"ר):
ויאמר למך לנשיו. לדעתי הוא עבר מוקדם, כלומר וכבר אמר (ויש דוגמים לזה הרבה במקראות, והזכירם הראב"ע (בפ' יתרו י"ט ט') ויאמר ה' אל משה) קודם שהולידו לו אמר להם מאמר זה, זמן מה אחר נשואי שתי נשיו אלה נתן אל לבו המעשה הרע אשר עשה ונשבר רוחו בקרבו ונתחרט על אשר עשה, וכבר נאמר מרבותינו ברבה, כי למך הברור והמובחר שבדור המבול הי', לכן אמר לנשיו במר רוחו "איש הרגתי וילד " אוי לי, מה עשיתי כי השקיתי לזו כוס של עיקרין להיותה עקרה ולא תלד, להיות תשמישי עמה לזנות ולא לפרוץ, ולהשחית זרעי בה לבטלה, אשר עון זה חשוב בעיני כאלו הרגתי את הנפש, וכמאמרם (יבמות ס"ג) כל שאינו עוסק בפ"ו כאלו שופך דמים. ואמרו (נדה י"ג) המוציא ש"ז לבטלה ה"ז כאלו ש"ד. וכבר הצדיקו המחברים מאמרם זה, כי מחקרי הטבע מצאו בטיפה הזרעית של אדם בעודו בחמימותו (ע"י כלי הבטה המגדל את הראות) בריות קטנות מאד כדמות וצלם אדם והם חיים ומתנועעים הנה והנה תוך הטפה, וכל משכיל ישפוט בצדק כי לפי"ז ראוי להיות עון העושה זאת כשופך דמים ממש וכמעט יותר גדול ממנו, כי זה שופך דם איש אחר, וזה עומד על דם בנו וירצח נפש היוצא מירכו, הלא תראה כי גם דם זרעיותיו של הבל צעקו מר על המרצח, אף שהיו באמת בהעדר מוחלט ואין שום הוי' ממשית מהם בעולם. מכש"כ האישים הקטנים מושגים לחוש ראות בטפה הזרעית מתנועעים חיים, שהויתם ישנם במציאות גמור והוי' ממשית נמצא כבר בעולם, שהם נושאים קול בכי על אביהם המשחיתם מן המציאות. ובפרט בב"נ שדינו לחייב מיתה אף בשלא הרג רק עובר במעי אמו כבסנהדרין נ"ז ב'. (וקרוב לומר שמטעם זה הרבה דוד בנשיו, כי אחר שנבעלה האשה די הריונה הנה ביאתו עלי' אח"כ אינו רק השחתת זרע לבטלה, כמי שזורע שדהו פעם אחר פעם, דזריעה שני' היא השחתת הזרעים ולא תועלת. ובזה סרה גם תלונת קלי הדעת על רבוי נשים דשלמה), אף שלכל ההמון לא נחשב מצד הדין כזה להשחתה, להיותו תועלת לולד, מ"מ האלהיים האלה מצד קדושה יתירה שבהם ושהי' ספוק בידם להשמר גם מזה נכנסו לפנים משורת הדין, וכן בעקרה גם לדעת הפוסקים כשיושבת תחת בעלה אין בה משום השחתת זרעו בה, היינו כששתתה מדעתה הסממנים המעקרים, אבל כשהבעל משקה לה למען העמידה על יפיה לשעשוע ותענוג, בזה כל בר דעת יודה שתשמישו בה היא השחתת זרע, עי' יבמות ס"א ב' כל ביאה שאין בה פרצה אינה אלא זנות. ועל זה הי' למך מקונן שהרג כמה נפשות איש וילד, והרבה בזה פצעים וחבורות על נפשו. ואמר דבריו אלה לאזני שתי נשיו כמקונן לפניהם על אשר חטא לשתיהן, לזו חטא בהרחיקו אותה מכל מיני חביבות, ולזו שהגדיל בה פשעו להשקותה כהתעקר. (ואפשר שמלת איש כאן הוא לשון יש, כמו איש רעים להתרועע (משלי י"ח) שעפ"י המסורה והתרגום ענינו יש, דהיינו דבר שישנו כבר במציאות בפועל בהכנה גופנית (וועזען) ועומד נגד מלת ילד שענינו דבר שיצא לאויר העולם (ענטשטעהענדעס), וכולל במלת ילד הריגת נפש הזרעית שאינה כעת רק תולדה, ובמלת איש כולל השקאת עיקרין לאשתו, כי אשה עקרה הרי היא כמתה כענין ואם אין מתה אנכי. ולזה אמר, באיש לפצעי ובילד אמר לחבורתי, כי פצע הוא המוכה בברזל מכה המוציאה דם שהוא מכאיב יותר מחבורה שאינה רק צרירת דם תחת העור). והוסיף עוד לומר: כי שבעתים יקם קין: הגדיל בזה פשעו וחטאתו הרבה יותר מעון קין, כי זה את נפש אחיו הרג, והוא הרג את נפש בנו יוצא ירכו, ואם קין שהי' עליו באמת משפט מות מ"מ (מצד רחמי ה' עליו) הוקצב על ההורג את קין עונש שבעתים, אני ששפכתי נפש יוצא ירכי שאין בו דופי חף ונקי מכל מום, מן הראוי לחרוץ עלי משפט עונש כפלי כפלים שבעים ושבעה. והמפרשים המציאו בזה ספורים אין זכר למו במקרא גם אין להם מקום בתורה כי אין בהם לא חכמה ולא מוסר, לכן נטיתי מדרכיהם ובחרתי בדרך שאין צורך להוסיף בו על לשון המקרא, ויש בו מוסר השכל גדל הערך גם למדנו מזה דעת שכר התאוננותו על חטאו, כי הוליד בנים יושבי אהל ה' ומתבודדים בעבודתו, מחדשי חכמות נפלאות, וכלי אומניות לתועליו' רבות, ומבתו הושתל עולם מלא. (עיין בית חדש באה"ע סי' כ"ג בדעת רמב"ם וטור דבבעילת עקרה יש בה משום השחתת זרע אף בשקיים פ"ו ובחדושי רמב"ן ר"פ כל היד דאפי' נשים שאינן מצוות על פ"ו ומותרות לעקר ע"ע מ"מ איתנהו באיסור השחתת זרע, דבהשחתה כל בשר כתיב. וכ"כ רשב"א בחי' שם דאף מי שקיים מצות פ"ו אסור להשחית זרעו, ומפני עון זה הכל לקו בדור המבול אף אותו שקיימו פ"ו, ע"ש. ובמשנה למלך פיו"ד ממלכים ה"ז כי לא ידעתי היכן רמיזה איסור השחתת זרע לבני נח ועוד קשה אמאי לא קא מנו לה בהדי ז' מצות דב"נ והדבר צריך תלמוד. ע"ש שהאריך בזה, אמנם למאי דאתינן עלה דהשחתת זרע מטעם שפיכת דמים, שפיר איתנהו בז' מצות דב"נ דאזהרו על ש"ד. ודע דכאן ברבה איתא שאמרו נשי למך אליו למחר המבול בא איך נשמע לך ונהי' פרות ורבות למארה. והקשה שם בידי משה, וא"ת והלא מצות פ"ו לא נאמרה לב"נ וי"ל דכל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לב"נ ולא נישנית בסיני לישראל ולא לב"נ ופירש"י לישראל נאמרה מסיני ואילך, עכ"ד. ובמח"כ שגג בזה, דמאי שייכא הך כללא דנאמרה ונשנה או לא להך ענינא דלמך, דהדבר פשוט דכלל זה אינו אלא לב"נ מסיני ואילך שיצאו ישראל לקדושה הם עמדו באיסורייהו ומב"נ נטלה, אבל קודם סיני מה שנצטוו ב"נ מחוייבים ומה שלא נצטוו פטורים, ופשוט הוא דמצות פ"ו נצטוו ב"נ קודם סיני כפשטא דמתני' (יבמות ס"ה ב') אין אשה מצווה על פ"ו משום דכתיב וכבשה, וריב"ב דפליג קאמר דעל שניהם נאמר פרו ורבו, הרי דלכ"ע היו מצווים בפ"ו מאדם ואילך. ואף אי נימא כברייתא דבר קפרא ריש כתובות הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם, דמשמעותו דפרו ורבו הנאמר לאדם אינו למצוה כ"א לברכה, וכסתמא דתלמודא (סנהדרין נ"ט ב' דפריה ורביה שנאמרה לב"נ הוא מדכתיב (בנח ט' ז') ואתם פרו ורבו, ולא הביאו קרא דאדם מטעם לברכה נאמרה, א"כ קודם נח לא היו מצווים על פ"ו, ג"כ לא קשי', כי נשי למך לא אמרו נקיים מצות פ"ו כ"א נהי' פרות ורבות למארה. כלומר נביא מארה לעולם ולא ברכה, הפך הכונה האלהית שתהי' פריה ורביה לברכה. (עיי' ברא"ם שם בפרשת נח ובמשנה למלך שם באורך):
אז הוחל. לשון חולין לקרוא שמות אדם ושמות עצבים בשמו של הקב"ה לעשותם אלילים ולקרותם אלהות, (רש"י). ולשון המקרא חסר לפי' זה, ונ"ל דהקריאה בשם השם היא התפלה כמו זה עני קרא וה' שמע, אני קראתיך כי תענני (אנרופען, אנבעטען), וטעמו חשבו בדעתם המשובשת שהתפל' אל הקב"ה הוא דבר חולין וגנאי אליו כי לגודל ערכו ית' ולרוממותו לאין תכלית אין מהראוי לבריאה קלה כמו האדם, שיגש לערוך תפלתו אליו, כמו שאין כבוד למלך אם איש הכפרי יגש לשפוך תחנתו לפניו בלתי אמצעית שר ונכבד, ככה דמו בדעתם הרעה להיותו ית' נעלה ומרומם לבלי תכלית, פחיתות כבודו הוא אם האדם השפל ישפוך שיחתו לפניו בלתי אמצעי, ולסבה זו בחרו הכוכבים וצבא השמים להיותם אמצעים בינם ובין הבורא ית', אחרי שהם ברואים עליונים ונכבדים להיות משמשים לפניו במרומים ולהשפיע מטובם צרכי הנהגת העולם השפל. לא היו כופרים במציאותו ית' אבל היו מודים בעלת העלות ושהכל נמשך ממנו, רק לגודל ערכו ית' ולפחיתות ערך האדם השתבשו לאמר שמהראוי לערוך התפלה אליו ית' ע"י ברואים נכבדים כאלה להיות אמצעים, כאיש הכפרי יפנה למלך ע"י שרים ונכבדים הקרובים אליו והרוו"ה פי' הוחל משרש יחל, כמו שבעת ימים תוחל (ש"א יו"ד), דוגמת הורד הושב שהוא מן הוׁרֵד הוׁשֵב, כן הוחל מן הוׁחֵל, וענינו איחור וביטול, וכן לא יחל דברו (במדבר ל') פי' רשב"ם לא ימתין ויאחר את נדרו. וטעם אז הוחל אז נתבטלה הקריאה בשם ה' וכפי' במ"ב:
