פסוק א:את קין את אחיו כו'. כתב לפרש המאוחר אחר את ה', משום דרש"י לא בא לדרוש אתין שבתורה אלא אחר שראינו דהך את שנזכר הוא אינו כשאר אתין אלא פירושו עם ה"נ יש לדרוש אתין הנזכרים בענין זה:
פסוק א:לכך נאמר ותוסף. לכאורה אין צריך לותוסף כיון דיש שלשה אתין וכיון דבהבל יש שני אתין ממילא נולדו עמו שתי תאומות. ונראה שהוא ג"כ בדרך שזכרתי דרש"י לא דריש אתין אם לא שיש סברא לדורשו ה"נ כאן דאי לאו ותוסף לא הייתי דורש אתין שבפסוק זה ולא היה מוזכר אלא אחיו הבל וא"כ לא היה דרש רק לתאומה, אחת, עם הבל אלא מדכתיב ותוסף ממילא אתה צריך את אחד וא"כ דרשינן גם את השני תחילה. כנ"ל נכון:
פסוק ד:וישע ויפן כו' וכן אל ישעו אל יפנו רבים תמהים הא רש"י גופו פירש בפרשת שמות שא"א לפרש אל ישעו דשם אל יפנו כמו לא שעה דכאן. ויש מוחקים בשביל זה וכן אל ישעו. ונ"ל דיש ליישבו שפיר בדרך זה, דיש בכלל מאתים מנה, דהיינו דכוונה של ישעו הוא פניה אלא שיש בפניה עצמה שני דרכים, האחד שלא ידבר כלל מאותו ענין ממילא לא יפנה לשם, והשני שידבר כמו שירצה רק שלמעשה לא יכריע מזה, וזהו אל יפנו הנזכר שם שזכר רש"י דאין לפרשו כן. ובזה ניחא דגם שם פירוש ישעו יפנו אלא של"ת שלפניה לחוד נתכוון הכתוב בדברי פרעה כמו כאן ע"כ כתב שם הפסוק בדברי שקר ולא אל דברי שקר כמו שזכר רש"י להורות שאפי' הדיבור מזה לא יהיה שם ובזה ודאי לא יפנה לו. נמצא ששפיר זכר רש"י כאן ואל ישעו ואל יפנו דעכ"פ, פירושו לא יפנה אלא דהרחקת פנייה היתה אפי' ע"י הדיבור, לא יהיה ובפרשת שמות פירושו לא יהגו דא"א לומר דאל ישעו דהיינו פנייה כמו וישע אל הבל ששם היינו, פנייה ע"י מעשה לחוד דמש"ה כתב רחמנא שם בדברי שקר ולא אל דברי שקר להורות שהרחקת הפנייה תהיה אפי' ע"י דיבור הכל נכון:
פסוק ז:לפתח חטאת רובץ, לפתח קברך. התרגום כתב ליום דינא והוקשה על זה שתיבת דין לא נזכר כאן כלל בתיבת לפתח. על כן פירש שפתח היינו פתיחת הקבר והתרגום לא זכר אלא המכוון לפירוש התיבה:
פסוק יא:מן האדמה יותר ממה שנתקללה כו'. פירוש שקללה דכאן היא עצמה הקללה דלעיל בענין האדמה נגד האדם אלא שנתוסף עליה בענין זה שלא תוסיף תת כחה לו והרמב"ן הקשה ע"ז כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר בתחילה אלא אמר שהוא ארור ממנה כו' ולק"מ כי קללת האדמה וקללת האדם חדא היא כמו שזכרתי לעיל וה"נ כן הוא בהאי דתוספת קללה שהאדמה חטאה ג"כ בפצותה פיה ונעשתה שותף לקין וניתוסף קללה לשניהם והקשה הרא"ם שכאן משמע שהפתיחה זו של האדמה היא לרעה ובפרק אחד דיני ממונות אמרינן מיום שפתחה הארץ לקבל דמו של הבל שוב לא פתחה פיה לטובה אלא לרעה משמע שפתיחה של הבל היה לטובה. ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי נגד קין היה טובה שיכוסה דם של הבל אבל נגד הבל היה רעה שכל זמן שהוא נגלה הנקמה תהיה יותר גדולה כמו בדם זכריה הנביא וחטא האדמה היה שפתחה לטובת קין ולא לטובת הבל וראוי היה להיפך:
פסוק יג:גדול עוני מנשוא כו' אתה טוען עליונים ותחתונים כו', קשה מאי שייכות יש מזה לטעינת העון ונראה דה"ק התחתונים ודאי חוטאים כמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו וא"כ למה בראת אותם וכי תימא כדי שיהיה לך משרתים והלא כבר בראת עליונים לשרתך אלא ע"כ דיש תקוה לחטא התחתונים ע"י תשובה א"כ למה לעוני אי אתה טוען:
פסוק יט:צלה היא של תשמיש. קשה הא כתיב וצלה, ילדה גם היא. ואגב נתרץ למה הזכיר שם אחותו של תובל קין נעמה למאי נ"מ, ותו למה תלאה באחותו של תובל קין ולא אמר ותלד צלה את נעמה. ונראה לתרץ דהקב"ה היפך את טבע צילה שהיתה עקרה ואפ"ה ילדה וע"כ אמר גם היא לרבותא. וכדי של"ת למה עשה הקב"ה נס בזה בשלמא אם היה הולד דהיינו תובל קין צדיק שפיר אבל באמת היה לוטש חורש כו' והכל לתקלה, וע"כ תירץ ואחות תובל קין היא נעמה והיא אשתו של נח וצדקת ובשבילה עשה הקב"ה נס זה ולא היתה הכוונה בשביל תובל קין אלא בשביל אחותו כנ"ל נכון:
פסוק כד:שבעים ושבעה כו' וזהו ק"ו של שטות. קשה ודאי אין לך שטות גדול מזה ומאי ס"ד דלמך ללמוד ק"ו כזה. ונראה דה"ק דע"י תפלה שאתפלל לפני הקב"ה ימתין לי עוד הרבה וזה למד ק"ו מקין שע"י שהכניע עצמו ואמר גדול עוני מנשוא נעשה לו הרווחה שבעה דורות ק"ו שתועיל תפלתי להמתין עוד, וזהו שטות דע"כ צריך הקב"ה לקיים דברו לפרוע חטא קין:
פסוק כד:וילד בשנים קשה למה הזכיר דבר זה כאן. ונראה לתרץ דעיקר העונש הוא על שלא הניחו לעשות פירות ולהוליד בנים כמו שזכרתי לעיל מש"ה אמר וילך בשנים כלומר שראוי להוליד בנים אם לא היה נהרג:
פסוק כה:וידע אדם, ללמד שנתוספה לו תאוה על תאותו. בב"ר אמרו לשעבר אם לא היה רואה אותה לא היה מתאוה ועכשיו אפי' לא רואה אותה מתאוה לה. ודבר זה נראה שהוא מרומז בפסוק ותרא כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, פירוש מאכל הוא כינוי לתשמיש כמ"ש על פסוק קראן לו, ויאכל לחם, וע"ז אמר וכי תאוה הוא לעינים ר"ל דעד הנה היה לו לאדם תאוה מכח עינים שרואה אותה וכל שאינו רואה אותה שוכח אותה והיא חפיצה שתמיד יזכרנה ע"כ אכלה והאכילה את בעלה. וקשה מאי לימוד שייך בזה ומה תועלת יש בתוספת תאוה ונ"ל בדרך זו דמצוה פריה ורביה שהיא ע"י תשמיש שא"א בלא תאוה הוה כמו שאר מצות עשה שבתורה, ובזה היה די בתאוה האנושית לפי הטבע, אלא שאח"כ שנגזר כילוי הדורות נחלשה קיום מצוה זו וכיון שאין תכלית פריה ורביה בכאן ע"כ הוצרך הקב"ה להוסיף תאוה יתירה על הטבעית כדי שיהיה קיום למצוה פריה ורביה וכזה מצינו ביהודה עם תמר שרמז הקב"ה למלאך שממונה על התאוה כדמצינו במדרשות וכו' כי שם לא היה חיוב מצות פריה ורביה והוצרך לתאוה יתירה על התאוה הטבעית:
פסוק כו:אז הוחל, לעשותן אלילים. נלמד בב"ר מדכתיב הוחל לשון חולין: