פסוק א:רש"י ד"ה והאדם ידע, ...קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה וכו'. כלו' גם ההריון וגם הלידה, הכל היה בעודם בגן עדן, וכן אף אם נאמר שבשעה העשירית של ערב שבת גורשו מגן עדן, פירוש שכל הענין של הריון ולידה התרחש תוך שעה אחת - התשיעית, שהרי בעשירית גורשו (בראשית רבה ב, ב במהדורת ראם). וראיתו של רש"י ששלושה הפעלים "ידע, ותהר, ותלד" הם עבר רחוק אינה מוכרת, כי אפשר ואפשר ש"ותהר ותלד" הם המשך מאוחר יותר של "ידע" שהוא עבר רחוק בוודאי, וטיעונו של שפתי חכמים (אות ס) דאם כן, למה לי קרא דוהאדם וגו' גם הוא אינו מוכרח, שהרי "זאת הפעם" לא בהכרח מדבר בידיעת האשה במובן המסוים. (פ' בראשית תשמ"ח)
פסוק א:ומכל מקום ראה לענין זה דברי ר' יהושע בן נחמיה (בראשית רבה ב, א). (פ' נח תש"ן)
פסוק א:ושמא אפשר לומר בפשטות שאפי' דעת המדרש, שידיעה, הריון ולידה היו תוך שעה, כלל אינו מופלא, שהרי ההריון הוא מן הקללה שבעקבות החטא (למעלה ג, טז), ואם כך הכול אתי שפיר. (פ' נח תש"ס, במלון בים המלח)
פסוק א:רש"י ד"ה את ה', עם ה', כשברא אותי ואת אישי, הוא לבדו בראנו וכו'. כוונת רש"י לומר, בפי חוה, שאותנו - אדם וחוה - הוא לבדו ברא, ואלו עתה ג' שותפים באדם. (פ' בראשית תשנ"ו)
פסוק א:רש"י ד"ה את קין. את אחיו את הבל, שלושה אתים רבויים הם, מלמד שתאומה נולדה עם קין, ועם הבל נודלו שתים, לכך נאמר ותוסף. ודומה שצ"ל, כי אחותו הנוספת של הבל נועדה להיות אשתו של שת (ר' להלן פס' כו), אף כי לכאורה הבל לא זכה לבנים. (פ' בראשית תשס"א)
פסוק ב:"את אחיו את הבל". בכמה וכמה פסוקים שבפרשה יש משום דרישת שמות - אדם (מובן מאליו מן הכתוב - ב, ז), חוה (ג, כ), קין (ד, א), שת (ד, כה). בפסוקנו אין. וקשה, למה אין כל נימוק למתן השם הבל? וכבר חשבתי בשעת קריאת התורה שהנה בקעה חדשה להתגדר בה, אך אח"כ מצאתי ב"דעת מקרא" שדן בדבר ונזכרתי שכבר ראיתיו. אין זה כי אם כדברי מו"ר ר' ברוך קונשטט זצ"ל: זכרון איז א גנב". (פ' בראשית תשנ"ט) ורמב"ן כתב: וקראה האחד בשם קנין והשני הבל, כי קנין האדם להבל דמה, ולא רצתה לפרש זה. על כן לא נכתב טעם בשם השני. והסוד המקובל בענין הבל גדול מאד. ור' רד"ק.
פסוק ב:רש"י ד"ה רועה צאן, לפי שנתקללה האדמה, פירש לו מעבודתה. ע"כ. ולשון "פירש" קשה, שהרי כלל לא התחיל בעיסוק שכזה שיוכל לפרוש ממנו. (פ' בראשית תשנ"ד)
פסוק ב:שהרי נתקללה עוד קודם לידתו, והיה אפוא צריך לומר, לא החל או לא עסק בעבודתה לפי ש... (פ' בראשית תשנ"ו) ור' "לפשוטו של רש"י" שכתב: בתחלה גם הבל היה עבד אדמה. שכן משימה זו הוטלה על האדם בהיותו בגן עדן "לעבדה ולשמרה" (ב, טו). וגם אחרי גירושו - "לעבוד את האדמה אשר לוקח משם" (ג, כב). אבל כאשר ראה הבל שנתקללה האדמה - פירש לו.
פסוק ג:"ויבא קין מפרי האדמה" וגו'. ברור מן הכתוב, כי קין היה זה שיזם את עצם הקרבת הקרבנות. הוא זה שהבין ראשון, שצריך להביע תודה לו ית' בדרך שכזאת. קשה אפוא, למה אין כל התחשבות בעצם הראשונות הזאת, ולמה מחטטים חז"ל כל כך בדעת מה הקריב, וכי "מן הגרוע הקריב", והרי עדיין לא היו נורמות לדבר זה, אף כי נראים דברי שפתי חכמים (אות ר), שדרשה זו נדרשת משום שלא כתוב אצל קרבן קין "מראשית", כפי שכתוב אצל קרבן הבל. ולכאורה עוד יותר תמוה הוא החיטוט, מה היה קרבנו, ולא רק איכותו. (פ' בראשית תשמ"ט, תש"ן, תש"ס)
פסוק ד:רש"י ד"ה וישע, ויפן. וכן "ואל מנחתו לא שעה" (פס' ה), לא פנה. וכן "ואל ישעו" (שמות ה, ט), לא יפנו. וכן "שעה מעליו" (איוב יד, ו), פנה מעליו. ע"כ. והנה בשמות, לפס' שאליו מפנה רש"י כאן, הוא מבאר: "ואל ישעו - ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח... ואי אפשר לומר "ישעו" לשון "וישע ה' אל הבל" וגו'... ולפרש "אל ישעו" - אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב (שם) "ואל ישעו אל דברי שקר" וכו'. כלומר רש"י סותר שם את פירושו שבכאן. וצע"ג. (תש"ד) ובאמת כתב רא"ם שפסוק זה אין לגורסו כאן ור' ביאורו של הצדה לדרך.
פסוק ו:"ויאמר ה' אלהים, למה חרה לך ולמה נפלו פניך". באזכרה לידידי ר' עזריאל דביר ז"ל ביקש מי ליישב בפס' זה את השאלה, למה ה' סיבב שייהרג הבל שאל מנחתו ה' שעה, ולא קין שהביא מפרי האדמה - משום שהבל לא שאל את השאלה שהקב"ה שאלה. אפילו אם זה על דרך המוסר, הרי העונש קצת חריף מדי. (פ' תולדות תשנ"א)
פסוק ז:רש"י ד"ה הלוא אם תיטיב, כתרגומו פירושו. כלו' אם תיטיב מעשיך, יתכפר לך. ור' נתינה לגר. (פ' בראשית תשנ"ח)
פסוק ח:"ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי" וגו'. זכורני שקראתי פעם אצל פרופ' אנדרה נהֶר רעיון יפה - היה כאן חוסר־דיאלוג, וכפי שבכלל אין מוצאים דיאלוג בין בני אדם בפרשיותיה הראשונות של התורה. ואולם ר' תרגום יונתן בן עוזיאל המפתח כאן דיאלוג־ויכוח מעמיק בין שני האחים. (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק ח:ודברי פרופ' נהֶר ז"ל שלא כדברי רש"י. (פ' בראשית תש"ס)
פסוק ט:רש"י ד"ה אי הבל אחיך, ...אולי ישיב ויאמר, אני הרגתיו וחטאתי לך. ע"כ. קשה לי למה רש"י משייך רצח לעבירות שבין אדם למקום, ויתרה מזו - הרי עדיין לא הוזהר על רציחה, ומה חטאו, אלא כלפי הנרצח. (פ' בראשית תשנ"ג) ולפי דרשת חז"ל בסנהדרין נו ע"ב על הפס' "ויצו ה' אלקים..." - כבר נצטוו (מהרב איתן שנדורפי שי').
פסוק ט:רש"י ד"ה לא ידעתי, נעשה כגונב דעת העליונה. ע"כ. וברור שהביטוי הוא שלילי, וכפי שמבאר שפתי חכמים (אות ג). וגם להלן (טז ד"ה ויצא קין) משתמש בו רש"י במשמע שלילי וכדברי גור אריה שביאר שם שרצה קין לצאת כביכול מרשותו של הקב"ה, עשה עצמו כנכנע ובלבו כיזב לו. (פ' בראשית תשנ"ד)
פסוק י:רש"י ד"ה דמי אחיך, ...שלא היה יודע, מהיכן נפשו יוצאה (סנהדרין לז ע"ב). ע"כ. מעניין שאין חז"ל רואים כל צורך להראות, מנין ידעו אדם וקין, כיצד ליתן חיים, ר' רש"י שמעל (ג, א ד"ה והנחש היה ערום), ור' גם למעלה (ב, כג ד"ה זאת הפעם), כי לכאורה ליתן חיים הוא מטבעו של האדם, אך לא כן להמית. (פ' בראשית תשנ"ז)
פסוק י:"קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה". "א"ר יהודה בריה דר' חייא, מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל, שוב לא פתחה, שנאמר" וכו' (סנהדרין לז ע"ב), ור' תוס' שם ד"ה מיום שפתחה וכו' - "כל דמים נבלעים בארץ, אלא שרישומן ניכר, ושל הבל אין רישומן ניכר כלל, ולפי זה צעקים אלי מן האדמה". (תש"ה)
פסוק י:ורק עתה אני שם לב ללשון הרבים "צעקים" המוסב על "קול"! (פ' בראשית תשמ"ט) ור' דעת מקרא שתפס לשון רבים, כי הוא מכוון ל"דמי אחיך", וראב"ע פירש: כי נשפכו במקומות רבים.
פסוק יא:רש"י ד"ה מן האדמה, יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא. ע"כ. במלים "יותר ממה שנתקללה" ודאי הכוונה לאמור למעלה (א, יא ור' רש"י שם ד"ה עץ פרי), ולא לאמור אחרי כן (ג, יז), שהרי שם אין לה לאדמה כל עוון. ולולא דברי רש"י, היה אפשר לפרש "מן האדמה" לא כהשוואה כי אם כמקור־מקום הקללה, כלו' בזה שלא תוסף תת כחה לך, ואולי משום כך "נע ונד תהיה בארץ". ואולם אם כך, לא היה כאן מקום להזכיר "אשר פצתה את פיה" וגו'. (פ' בראשית תש"ן, תשנ"ה, תשנ"ט)
פסוק יא:רש"י ד"ה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו', והנני מוסיף לה קללה אצלך, "לא תוסף תת כחה". ע"כ. יהיה חטא האדמה אשר יהיה, ור' לענין זה דברי "נחלת יעקב" כמובא בשפתי חכמים (אות ו), מה קללה יש בכך לאדמה, והרי זו קללה לקין ולא לה. (פ' בראשית תשנ"ג, תשנ"ד, תשנ"ט)
פסוק יב:רש"י ד"ה נע ונד, אין לך רשות לדור במקום אחד. ע"כ. ולא נהיר לי, מה עלה בקללה זו, שהרי להלן (טז), נאמר "וישב בארץ נוד", ולא רק ישיבה ולא נדודין, אלא "ויהי בנה עיר" (יז), ולא חנוך כי אם קין בנאה, כמשתמע מסיפא דקרא שם. (פ' בראשית תש"ן) ור' רמב"ן וגור אריה על פסוקים אלו, לפיהם לא קיבל קין על עצמו גזירת הקב"ה ומצותו להיות נע ונד.
פסוק יב:ומכל מקום, קללה חמורה היא זו בשביל עובד אדמה. (פ' בראשית תשנ"ו)
פסוק יג:רש"י ד"ה גדול עוני מנשוא, בתמיה. אתה טוען עליונים ותחתונים וכו'. ור' שפתי חכמים (אות ז). ולא ידעתי, למה אי־אפשר לפרש בלשון חיוב - אכן גדול עווני מנשוא. וכדברי ראב"ע ור"ע ספורנו. והפס' הבא קשה גם כך וגם כך. (פ' בראשית תש"ס) ור' גור אריה שביאר כי אין לפרש בניחותא, כי אין ראוי לחוטא להגדיל חטאו ולקטרג על עצמו.
פסוק יג:ולשון "טוען" כמו נושא, סובל, וכך אמנם לשון בראשית רבה (כב, יא). מקורו. (פ' בראשית תשנ"ט)
פסוק יד:"הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה". עי' האמירה שבפס' יב, כלו' מי שאין האדמה נותנת לו כוחה, כאלו מגורש הוא ממנה! (פ' וירא תשנ"א)
פסוק יד:"והיה כל מצאי יהרגני". קשה לי, מהם "כל" אלה, והרי לפי שעה לא היו מלבדו אלא אביו ואמו. ואי־אפשר להסב "כל" על חיות השדה, כי אין זה שייך אלא לגבי בן אדם. (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק יד:אע"פ שהרג "מחצית המין האנושי או שלישיתו" כדברי ר"ע ספורנו. (פ' בראשית תשנ"ו)
פסוק טו:רש"י ד"ה וישם ה' לקין אות, חקק לו אות משמו במצחו. ע"כ. משום מה הפכו בורים ועמי ארצות אות זה לדבר שלילי, אע"פ שהוא אות משמו ית' ותפקידו לשמור עליו על קין מפני חיות רעות. (פ' בראשית תשס"א)
פסוק טז:רש"י ד"ה ויצא קין, יצא בהכנעה, כגונב דעת העליונה. ע"כ. וזה קשה לי, שהרי חזר בתשובה, ראה פס' יג, איך שלא נפרשהו! - בתמיהה או בחיוב. (פ' בראשית תש"ס)
פסוק טז:ולא ידעתי מה גניבת דעת יש כאן, ובוודאי אין גניבת דעת, אם אמנם יצא בהכנעה, כאמור. (פ' בראשית תשמ"ח)
פסוק טז:אמנם, ענין גניבת הדעת כבר הזכירו רש"י בהקשר זה למעלה (ט, ד"ה לא ידעתי) - "נעשה כגונב דעת העליונה", והלשון "נעשה כ'" בא כנראה משום שאי־אפשר לגנוב דעת המקום יודע כל. ועל כן היה מתאים יותר אלו כתב כאן - כמי שניסה לגנוב דעת העליונה. ויתכן שיש מקום לדייק בשוני שבין שני הלשונות. (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק טז:ור' בנדון במפרשי המדרש (בראשית רבה כב, יג), אבל אין זה משכנע. הדבר הפשוט היחיד שראיתי שם (?), הוא - יצא לחו"ל, כמו שנאמר אצל יונה הנביא. ור' מה שכתבתי למעלה (בפס' ט).
פסוק טז:ובוודאי קשה ממדרש זה על הדעה המראה את קין כחוזר בתשובה, ר' בראשית רבה (כא, ו), כמובא בספר הזכרון לידידי ר' עזריאל דביר ז"ל "עדי עד" במאמרו של הרב אליהו ידיד. (פ' בראשית תשנ"ט)
פסוק טז:רש"י ד"ה בארץ נוד, בארץ שכל הגולים נדים שם. ע"כ. וקשה. (א) מיהם "כל הגולים" הללו באותה השעה כשיש בסך הכל ג' נפשות בעולם? (ב) ואם זה נאמר על שם העתיד, קשה לא רק, היכן מצינו ארץ כזאת (לגולים, להבדיל מערי המקלט), אלא שרש"י היה צריך לומר שהוא ע"ש העתיד, כפי שהוא נוהג לומר בכגון דא. (ג) ואם הכוונה למקום של האדם הראשון, כדברי רש"י בדיבור הבא, כלו' למקום שאליו גורש אדם כשגורש מגן עדן, הרי קשה לשון "כל", וגם היה צריך לומר למי ואימתי. (פ' בראשית תשמ"ט, תשנ"ב, תשנ"ד, תשנ"ט) ור' רא"ם שביאר כי אכן הכוונה לארץ הראויה ומוכנה לגולים ונדים ורבינו בחיי הביא בשם המדרש כי אדם הראשון גלה כיון שגרם מיתה לכל תולדותיו.
פסוק טז:רש"י ד"ה קדמת עדן, ...ד"א, ...כל מקום שהיה הולך... והבריות אומרים, סורו מעליו, זהו שהרג את אחיו, ע"כ. כלו' זוהי קללה, ושוב קשה, הרי זה אחרי שחזר בתשובה. וקשה גם הצד המעשי לברר - אם הבריות פירושן בעלי החיים, הרי כבר נתן לו אות מאתו ית', ומה שייך "אומרים". ואם פירושן בני אדם, הרי עדיין לא היו כאלה חוץ ממנו ואדם וחוה הוריו. (פ' בראשית תש"ס)
פסוק יח:"ויולד לחנוך את עירד". דומה שזה הנפעל הראשון שאחריו באה מילת "את" ויש עוד רבים כאלה, ועד היום לא הבינותי. (פ' בראשית תשנ"ז)
פסוק יח:רש"י ד"ה ועירד ילד. כדי להבין דברי רש"י טוב יותר, רצוי להוסיף בסוגריים [בזכר] הן אחר המלים "כשהוא אומר", הן אחר המלים "וכשהוא אומר ילד". (פ' בראשית תשס"א)
פסוק יט:רש"י ד"ה שתי נשים, כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש וכו'. ושם ד"ה צלה, היא של תשמיש וכו'. וקשה לי שהנה להלן (כב) מפורש שגם צלה ילדה - את תובל קין ואת ענה. וראה שפתי חכמים (אות ק). ויש אומרים שעל כן נקרא למך, שלא ידע להכין כוס של עקרין. אחרים אומרים שנקרא כן על שום עצם לקיחתו שתי נשים. וזכורני שבאשכנז אמרו, שנקרא כך על שם שברוב "למכיותו" הרג את בנו, כדברי רש"י להלן (כג, ד"ה שמען קולי). (פ' נח תשמ"ח)
פסוק יט:עכ"פ ברור שהכינוי "למך" נובע מלמך זה, בן מתושאל ולא מלמך בן מתושלח, אך תמוה שדווקא שם זה מופיע פעמיים, דבר שלא מצאנוהו הרבה בתורה. (פ' בראשית תשס"ד) ור' להלן (ה, כה).
פסוק יט:רש"י ד"ה עדה וד"ה צלה. המדרש (בראשית רבה כג, ב) קובע קביעתו על־פי הרמז שבשמות הנשים הללו. (פ' בראשית תשנ"ד)
פסוק יט:רש"י ד"ה צלה. ראה דברי דעת זקנים מבעלי התוספות שאמנם צלה היתה אותה של תשמיש, אך לא הועיל לה כוס של עקרין וילדה גם היא כמפורש: "וצלה גם היא ילדה". (פ' בראשית תשס"א)
פסוק כ:"...הוא היה אבי ישב אהל ומקנה". ולא ידעתי, מה בינו ולבין הבל שהיה רועה צאן, ראה למעלה (פס' ג). (פ' בראשית תשס"ה) ורא"ם פי' שאומנותו היתה ברעיית צאן במדברות, ובאמת במקום יישוב קדמו הבל.
פסוק כ:רש"י ד"ה אבי יושב אוהל ומקנה... לעבודת אלילים, וכן אחיו... לעבודת כוכבים. ע"כ. וקשה לי, למה מיחסים להם עבודה זרה, בשעה שאדם הראשון עדיין חי, ויכול להעיד, ומן הסתם אכן העיד לצאצאיו על הבורא ובריאתו. (פ' בראשית תשס"א) ור' מהרז"ו על בראשית רבה (כג, ג).
פסוק כב:"לטש כל חרש נחשת וברזל". באשר לפשוטו של מקרא, ראה רמב"ן על אתר שפירש: והוא היה מחדד וחורש כל מלאכת נחשת וברזל, וראה גם רד"ק. ור' תרגומו של רש"ר הירש. (פ' בראשית תשנ"ב)
פסוק כב:רש"י ד"ה תובל קין, ...תובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנותו של קין, לעשות כלי זיין לרוצחים. ע"כ. ולא ידעתי מה פירוש "תבל", אלא אם כן הוא מלשון "תבל הוא" (ויקרא יח, כג). (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק כב:רש"י ד"ה נעמה, היא אשתו של נח. ע"כ. אם אמנם כן הוא, הרי שהאנושות היא מצאצאיהם של קין ושל שת גם יחד. (פ' בראשית תשמ"ז) וכן בנצי"ב.
פסוק כב:אלא קצת קשה, הרי נעמה היא דור שביעי לקין, ואלו נח הוא דור תשיעי לשת, והיא אפוא מבוגרת בהרבה ממנו. (פ' בראשית תשנ"ד) לא הכרחי שכן יתכן ונולדה בזקנותו של אביה וכן אביה לאביו וכן הלאה (מהרב איתן שנדורפי שי').
פסוק כג:"...שמען קולי... האזנה אמרתי". הרי לך ששני הפעלים האלה משמעותם שוה, וזה קצת קשה על הספרי לריש פ' האזינו - "משה אמר, האזינו השמים ותשמע הארץ, וישעיה אמר (א, ב) שמעו שמים והאזיני ארץ, כדי לתת האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ", כלו' משמעותם שונה. (פ' בראשית תשס"ג)
פסוק כג:רש"י ד"ה שמען קולי. שהיו נשיו (לשון רבים) פורשות ממנו מתשמיש וכו'. וקשה לי. (א) והרי קודם (יט, ד"ה שתי נשים) אמר, "כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפו"ר ואחת לתשמיש. זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין" וכו', ולמה אפוא פרשה ממנו זו של תשמיש (ב) למה רש"י חוזר על עניין פרישת ב' הנשים עוד פעם להלן (כד, ד"ה שבעים ושבעה)? (פ' בראשית תשמ"ז) (ג) ובוודאי קשה (מצאתי על פתק משנת תש"ה), כיצד אומר רש"י (יט, ד"ה שתי נשים) אחת לפו"ר, והרי שתיהן ילדו, כמפורש בפס' כב כאן. ור' מה שכתבתי למעלה (פס' יט), ור' ביאור שפתי חכמים שם, שדבריו יפים גם לשאלה (א).
פסוק כג:ובעצם קשה התמונה המצוירת כאן, תובל קין מושך את אביו הסומא, וכשהוא רואה כעין חיה, הוא אומר לסומא זה למשוך בקשת - כלום ענינו של סומא הוא זה? (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק כג:רש"י ד"ה שמען קולי, ...וכי איש אשר הרגתי? לפצעי הוא נהרג וכו'. ניסוח דברי קין שבפי חז"ל עולה בהרבה על ניסוח דבריהם של דברי ממשלת ישראל בימים טרופים אלה, אך מה לעשות והם אינם רוצים ללמוד חומש עם רש"י. (פ' בראשית תשס"א)
פסוק כד:רש"י ד"ה כי שבעתים וגו', ...אני שהרגתי שוגג, לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה. ע"כ. מסתבר שעדיין לא ידעו אז את הכלל "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", אע"פ שכלל הגיוני הוא זה. או שמא להיפך - למה אין שואלים מכאן על הכלל הזה? (פ' בראשית תשמ"ט, תשנ"ג)
פסוק כד:רש"י ד"ה שבעים ושבעה, ...וזהו קל וחומר של שטות - אם כן אין הקב"ה גובה את חובו ומקיים את דבורו. ע"כ. ולא ידעתי, למה זה ק"ו של שטות, ואף נימוקו של רש"י אינו, כי מאי נפקא מינה לענין זה בין שבעה דורות לשבעים ושבעה? (פ' בראשית תשנ"ד) ור' רא"ם שהק"ו הוא של שטות לפי מדרש רבה (כג, ד) שחששו ממה שנגזר על קין לכלות זרעו, אבל לפי מדרש תנחומא שפחדו שלא ייענש על הריגת קין בשוגג, הרי זה ק"ו של אמת.
פסוק כו:רש"י ד"ה אז הוחל, ...ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה וכו'. ולא הבינותי לפי שעה. (פ' בראשית תשס"ג) ור' מצודת ציון לשמואל א' (לא, ט) שפירש: בית עצביהם - אנשי בית עבודה זרה הקרויים עצבים, כי מעציבים לב עובדיהם, צועקים אליהם ואינם עונים.