והאדם ידע וגו׳. ראוי לדעת שבכ״מ דכתיב בלשון ידיע׳ גבי תשה״מ משמעו שהכירה וידע את מי שהוא משמש ובשביל שהיא היא האשה ולא אחרת. והיינו בתורת קידושין. וזהו דיוק הלשון ידע את חוה אשתו בשביל שהיא אשתו ולא בשביל שהיא נקבה ממין אדם כמו שהשור בועל את הפרה בשביל שהיא מינו אלא ידע את זו הנקבה דיקא בשביל זה שהיא מיוחדת לו לבדו. וע״ע להלן במה דכתיב עוד הפעם וידע אדם עוד והכי כתיב בקין. וכן להלן ל״ח כ״ו ולא יסף עוד לדעתה יבואר בכ״מ והא דכתיב בשמואל א׳ באלקנה וחנה בלשון וידע. הכונה באשר ידע שמביאה זו של חנה ביחוד יצא אדם גדול וקדוש התקדש ביותר בשעת תשמיש. ומש״ה כתיב וידע שידע איזה אשה מנשיו הוא בועל בזו השעה. הא מיהא בא הכתוב ללמדנו דגם בב״נ אין ראוי לבעול אלא בידיעה ובתורת אישות: את קין. אין לשון המקרא מדויק. והכי מיבעי ותקרא שמו קין כמו דכתיב בשת ובכ״מ. אלא משמע דבלא קריאת שם היה נודע וניכר שכן ראוי להקרא ע״פ מעשיו. וכמו שפירשנו לעיל גבי שמים וארץ ואדם בפ׳ א׳. והיינו שבהיות אדם בעצמו עוסק בצרכי חייו לעבוד את האדמה ממילא הולד הראשון יהיה לו לעזר וכמו קנין נפש שעוזר לבעליו בהליכות עולמו בחיים. מש״ה שמו קין. אכן היא אמרה עוד שבח לה׳: קניתי איש את ה׳. לא על עצם ההולדה אמרה שהרי הוא טבע הבריאה שיהא מין מוליד את מינו בדומה לו בצורה ובמעשיו. ואם באה להודות על טבע הבריאה הי׳ לה לומר את אלהים אלא באשר ראתה כי זה הולד יהא מוכשר ביחוד לעבודת האדמה כאשר יבואר. וזה היה טובה מיוחדת לאדם וחוה. וא״כ היה בזה השגחה פרטית על יציר כפיו מש״ה אמרה קניתי איש את ה׳ המהוה העולם ומשגיח בפרטות על גדולי ערך. ועדיין לשון את ה׳ אינו מדויק. וראיתי במדרש תדשא הביאור באשר נוצר הולד משלשה האב והאם והקב״ה כדאי׳ בנדה פ״ג: את אחיו את הבל. את אחיו מיותר והכי מיבעי ותלד עוד את הבל וגם לשון את הבל אינו מדויק. דמשמעו בלי קריאת שם כך שמו כמ״ש לעיל. והענין כי אחר שקין היה מוכשר ביותר לעבודת האדמה. היה מספיק עבודתו גם בשביל אחיו. ומודיע הכתוב כי משני הילדים הראשונים בא ענין האחוה במין האדם שיהא אחד עובד בשביל אחיו והכיר קין בדעתו כי ראוי ומחויב האדם לזון את אחיו שאין לו ממה לחיות. ומודיע עוד הכתוב כי גם הילד השני לא היה יושב בטל. אלא היה מבקש מותרות על חיים הכרחים. מה שאין שום בריה עושה כן אלא מין אדם וטבע זה באמת מרבה הבל שהרי אין קץ וגבול לזה התשוקה וכמאמר המלך החכם ברוה״ק הבל הבלים וגו׳ מש״ה הי׳ שמו של זה הילד המשוקע בזה הרצון הבל: ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה. אלו בא הכתוב להודיע עבודת שני האחים ראוי לכתוב ויהי קין עובד אדמה והבל רעה צאן. אלא לא נצרך להודיע עסק קין שהרי ע״כ נקרא קין שהי׳ קנוי לאדם שהוטל עליו לעבוד את האדמה לחייו ההכרחים לשבוע לחם אלא הוצרך להודיע מעשה הבל. דעניני מותרות על חיים הכרחים יש מגידולי הארץ ויש ממיני מתכות וכדומה מש״ה הודיע הכתוב ויהי הבל רעה צאן. ומזה היה מוציא צמר וחלב על מיני תענוגי בני האדם. וקין אע״ג שראה את הבל ממציא כמה תענוגי בני האדם מ״מ הי׳ עובד אדמה. לא שת לבו לבקש גם הוא ענינים להרחיב חייו אלא שמר עבודתו ההכרחית ולא יותר ומודיע הכתוב כ״ז כי נחלקו קין והבל בדעות באיזה דרך ישכון אור רצון ה׳ אם בחיים הכרחים ולא יותר או לראות בחיים מרווחים באשר הוא אדם בדעת אנושי ולא בדעת בהמית שאינו מבקש אלא הנדרש לחייו כל מין לפי טבעו. ולמדנו מזה המקרא ענין קין שלא הי׳ חסר דעת אנושי אשר לא ידע איך להתענג. אלא ראה וידע ומכ״מ החזיק בדעתו ומנהגו כסבור שכך רצון הבורא ית׳. ובסמוך יבואר כמ״כ ענין הבל שהיה ג״כ לש״ש: מנחה לה׳. ידוע היה להם רצונו וכבודו ית׳ להתפלל על שפע ברכה במעשי ידי האדם אע״ג שכך הטבע נותן וכמ״ש לעיל ב׳ ה׳. ע״כ הביא מנחה והתפלל אז כמו שיבואר במקרא ה׳ שאז התפלה מוכשרת מצד האדם שמתדבק בה׳ ומצד הקב״ה שהוא מתרצה לקבל תפלת האדם: והבל הביא גם הוא. לשון גם הוא משמש אפילו הוא ויש להבין הרבותא בזה. והענין הוא שהודיע הכתוב שלא התנהג הבל במותרות משום מחשבת עון ופתוי יצה״ר דלפ״ז לא היה ראוי לו להביא מנחה ולבקש ע״ז מהקב״ה שיצליחו. שאין אדם מבקש מה׳ דברים של שטות ומחשבות עון וכדאיתא בירושל׳ ומדרש תהלים כ׳. בר״ג שהלך אצל חלפא בן קרויא וא״ל התפלל עלי ואמר יתן לך כלבבך. ר״ה בשם רי״צ אמר לא אמר לו כך אלא א״ל ימלא ה׳ כל משאלותיך. זו תפלה שאין מתפללין על כל אדם לפי שפעמים יש בלבו של אדם לגנוב או לעבור עבירה ויאמר לו יתן לך כלבבך. פי׳ ברכה זו של יתן לך כלבבך אין מתפללין על כל אדם משום שמא בלבבו לגנוב אלא כדאמר לו ימלא ה׳ משאלותיך. וזה ברור שלא ישאל אדם מהקב״ה שיעזרו לכך והודיע כאן הכתוב כי הבל הבין בדעתו שכך רצון ה׳ שיהא האדם חי בזה האופן: וישע ה׳ אל הבל. היינו שקבל תפלתו והצליח עסקו ותפלת האדם הוא נפשו של אדם כמו דכתיב בש״א ואשפוך את נפשי לפני ה׳: ואל מנחתו. קבלה ברצון בהורדת אש כדאי׳ בב״ר מכ״ז הראה הקב״ה לדעת שרצונו וכבודו ית׳ להרבות ישוב העולם ולבקש חשבונות רבים. וכמאמר קהלת גם את העולם נתן בלבם וגו׳ ופי׳ ברבה את תאות העולם נתן בלבם שיהא האדם מבקש לבנות בית וכדומה (ויבואר עוד דבר ה׳ ע״ז): ואל קין. היינו אל תפלתו: ואל מנחתו. כמשמעו: לא שעה. לא קיבל התפלה והמנחה: ויחר לקין מאד ויפלו פניו. אינו כפל לשון. שהרי בפי׳ אמר לו ה׳ למה חרה לך ולמה נפלו פניך. ולא אמר למה חרה לך ונפלו פניך. ובאמת שני ענינים הם. חרון הוא צער גדול עד שמשיג קדחת בגוף מרתיחת הדם. כמו שאמר יונה הנביא היטיב חרה לי עד מות. פי׳ הצער גדול כ״כ עד קרוב למות. והשגת הצער על מה שלא נעשה רצונו או איזה דבר שלא כחפצו. הוא בא מגבהות הלב. שחושב שאינו ראוי שיגיע לו כן לפי חשיבותו בעיני עצמו. אבל נפילת הפנים הוא להיפך מחשב בדעתו שהוא באמת שפל ונבזה. ואין לו להרים ראש להבא. והנה קין הי׳ מחולק בדעות עם הבל כמ״ש. עתה ראה והתבונן שלא כוון לדעת עליון. וחרה לו על העבר על מה תעה מדעה הישרה. ונפלו פניו על להבא. ראה א״ע שפל נגד הבל שהרי הוא עובד אותו בחנם. כי עד כה חשב שהוא יקבל שכרו מה׳ על שמפרנסו ועוסק בצרכי החיים לו ולאחיו ולא כן אחיו שמבלה ימיו בתענוגים ומותרות ולא יהיה לו שכרו בעמלו. אבל עתה ראה שאחיו מפיק רצון מה׳. א״כ על מה הוא עמל לו: והנה קין הי' מחולק בדעות עם הבל כמ"ש. עתה ראה והתבונן שלא כוון לדעת עליון. וחרה לו על העבר על מה תעה מדעה הישרה. ונפלו פניו על להבא. ראה א"ע שפל נגד הבל שהרי הוא עובד אותו בחנם. כי עד כה חשב שהוא יקבל שכרו בעמלו. אבל עתה ראה שאחיו מפיק רצון מה'. א"כ על מה הוא עמל לו. למה חרה לך. על מה אתה מצטער כ״כ על טעותך והתעותך מני דרך. אין זה טעות כ״כ כאשר יבואר: ולמה נפלו פניך. שלא כמו שאתה חושב שאתה משועבד להבל והוא יהנה בעולמו יותר ממך. וא״ל הקב״ה במליצה כדי שיהא נכלל שני משמעות להתיישב בדעתו על שני הדברים: הלוא אם תיטיב שאת. על הענין הראשון יתבאר שהראה לו דבאמת תלוי לפי ערך האדם והליכותיו בעולם. וא״ל הלא אם תיטיב. אם היה דרכך לעשות טובה לנפשך במה שאתה מסתפק בצמצום החיות. שאת. באמת הוא דבר גדול ויתרון רב שלא להטריד את הדעת בהבלים אשר לא ישבע עינו מהם. ויותר טוב שיהא השעה פנויה לעשות טובה. אבל. ואם לא תיטיב. שלא תראה להשקיע את הדעת לטוב הרי להיפך: לפתח. ביציאתך מן העמל ועבודה: חטאת רבץ. תבא עוד לידי חטא שהרי הבטלה מביאה לידי זמה וכל דבר און. וטוב יותר דרכו של הבל להטריד דעתו ביתרון החיים ובקשת מותרות ויהי כל ימיו שקוע בעבודה. ואמר ה׳ בלשון רובץ דמשמעו שעודנו אינו מרקד כ״כ מתחלה אך אח״כ בא לזה. (וע׳ ס׳ במדבר כ״ב ל״ב): ואליך תשוקתו. כפי׳ חז״ל דקאי על החטאת שהוא יצה״ר שתשוקתו שתלך אחריו ולהחליק בעיניו: ואתה תמשל בו. הודיע לו שמ״מ הבחירה ביד האדם להתגבר על יצרו אפי׳ בשעה שהולך בטל והרשות נתונה אלא שעומד בנסיון. וטוב לפני האלהים לחפש דרכים להמלט מפתוי יצה״ר. וכדאיתא בעבודת כוכבים י״ח ניזל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצרי׳ ולא אפתחא דזנות דלא נכיס יצרי׳. נמצא הראה הקב״ה לדעתו כי באמת דעו של קין ישר ונוכח. אלא שמ״מ נתן האלהים ענין רב אל האדם כדי לענות בו. ולא יבוא לידי חטא ועון. וע״ע להלן מקרא כ״ב וכ״ה מבואר שאם אפשר לעמוד באופן שלא ילך בטל. היינו שיהא שקוע בדביקות ואהבת ה׳ לעת הבטלה ודאי הוא יותר טוב שיסתפק בצמצום החיות וזה כל האדם ותכליתו: והנה בזה המליצה עצמה נכלל תשובה על למה נפלו פניך. אתה חושב שבאמת הבל גדול ממך לא כן ולהיפך. אם תיטיב. בעת המנוחה מעבודת האדמה: שאת. אתה גדול ממנו שהוא רץ תמיד להבלים הרבה ואתה תשקיע דעתך אז בעניני עונג הנפש: ואם לא תיטיב. שלא תגיע לאותה מעלה: לפתח חטאת רבץ. ותהי איש און ומלא רע וזמה וכדומה. והוא ישר דרכו לפי ערכו. ואינו תמהון על מה אתה גרוע ממנו: ואליך תשוקתו. של הבל הוא עמל למצוא חן בעיניך כדי שתרצה לתת לו לחם. ואתה אינך כן שאין אתה חושש למצוא חן בעיניו אחר שאינך חסר כלל: ואתה תמשל בו. שלא ליתן לו לחם עד שיעזרך בעבודת השדה: ואליך תשוקתו – של הבל הוא עמל למצוא חן בעיניך כדי שתרצה לתת לו לחם. ואתה אינך כן שאין אתה חושש למצוא חן בעיניו אחר שאינך חסר כלל.ואתה תמשל בו – שלא ליתן לו לחם עד שיעזרך בעבודת השדה. ויאמר קין אל הבל אחיו. סיפר לו דבר ה׳ כי הוא יכול למשול בו ולא לתת לו לחם כ״א כאשר ישמשהו בעבודת האדמה. והכל צריכין למרי חטיא. וגם מלך לשדה נעבד. וא״א לחיות בלא לחם: ויהי בהיותם בשדה. שדה אינו מקום אילנות (כדאיתא בערכין י״ד ב׳ והיה השדה אמר רחמנא ולא אילנות) ואין דרכו של הבל להיות בשדה רק ביער טוב ומרעה צאן. אבל על פי ממשלת קין עליו הכריחו להיות עמו בשדה: ויקם קין אל הבל אחיו. לא כתיב על הבל אחיו אלא אל הבל ופירושו שעמד אצלו ללמדו עבודת השדה מה שלא הורגל. וע״י גערה ושוט מכה כדרך אדון המושל על עבדו הגיע לידי כך: ויהרגהו. שהכהו עד מות: אי הבל אחיך. אלו לא היה אחיך היה מקום להתנצל על מה שהרגו. באשר הקב״ה עשאו למשול עליו בשביל לחמו והרי הוא כמו קנין כספו. ואע״ג שבד״ת אפי׳ עבד אם מת תחת ידו חייב מיתה מ״מ הרי לא ניתנה תורה עוד ומצד הסברא אין נ״מ בין מת ת״י או אם יום או יומים יעמוד ובשניהם שוה לפטור משום דקנין כספו הוא. אבל אחר שאחיך הוא. א״א שיהיה לו דין כעבד קנין כספו אלא ממשלה מוגבלת ולא שיהא בידו להרגהו: לא ידעתי השמר אחי אנכי. לא השיב השומר הבל אנכי אלא השומר אחי פי׳ שלא ידעתי כי השומר אחי אנכי שהנני מחויב בממשלתי עליו לשמרו ג״כ כאח שלא יוזק ולא יהרג. ואני הייתי סבור שאני כמושל והוא כעבד ואין לי עוד לשמור אחוה: צעקים אלי. קובלים עלי על שאמרתי ואתה תמשל בו או הוא כענין כי אם צעק יצעק אלי ושמעתי וגו׳ דמבואר דאע״ג שאין גוף העון נותן להעניש כ״כ מ״מ הצעקה מביא׳ שאשמע ולענוש כך הודיע ה׳ בדבריו אלה. כי אין גוף עבירה דש״ד הביא לידי קללה ועונש אלא מה שהדמים צועקים אליו וגו׳ והיינו משום דבאמת היה קין כדין הורג בשוגג. ובטעות הבנה במאמר ה׳ ולא היה מגיע לו אלא עונש נע ונד והיינו גלות אבל הצעקה גורם לקלל ולנקום נקם: מן האדמה. בעסקיו ועבודתו באדמה ביחוד אררו. ופי׳ הטעם משום. אשר פצתה וגו׳. ודרך האדמה ליהנות מזה שדם משמין ומזבל אותה. וא״כ היה קין בזה כמחניף את האדמה ע״כ יפול בידה כמו שאמרו חז״ל. כל החונף לחבירו לסוף נופל בידו. ובמד״א תניא ר״א הקפר אומר המחניף לחבירו שלא לש״ש לסוף נפטר ממנו בבזיון. ומביא ראיה מבלעם ובלק. וה״נ בשביל שקין השמין את האדמה בדמי הבל ע״כ הוא מקולל ממנה: כי תעבד את האדמה. ידוע דאדמה בלי עבודה אינה מוציאה גידולים כי אם מעט וקין היה עובד אדמה ביתרון הכשר דעת והיתה מוציאה גידולים לפי העבודה. על כן היה הקללה שעבודתו לא תסף תת כחה לך. משלא היה עובדה כלל. וי״ל עוד שנתקלל בזה הפרט משום שחטא במה שמשל על הבל בעבודת האדמה כמ״ש מש״ה נתקלל שלא תועיל גם עבודתו של קין: נע ונד תהיה בארץ. הקללה הראשונה היה על שמשל באחיו ממשלה בלתי מוגבלת אמנם על שהרג נפש בשגגה א״ל נע וגו׳ כדין הורג נפש בשגגה: גדול עוני מנשוא. הי׳ ראוי לומר גדול עונשי מנשוא. וגם מה שאמר קין ומפניך אסתר. אינו מובן היכן א״ל ה׳ כך. אלא הענין דקין לא סירב על עונש ה׳ אלא בשביל שהבין שע״י העון של רציחה נכלל עוד עונש שלא פירש ה׳ כאשר יבואר. ע״כ אמר כקובל על עצמו דאחר שנתקלל בשני דברים מפי ה׳ א״כ גדול עוני מנשוא: הן גרשת וגו׳. דמה שהאדם אינו עלול להיות נהרג מכל חיה המזקת ולא מאדם המזיק כמו שהבהמה עלולה לכך. וכדאיתא בפ׳ החובל אדם באדם לא שכיחא. הוא משלשה טעמים. א׳ דאדם אית לי׳ מזלא וכדאיתא ריש מס׳ ב״ק. והוא צלם אלהים כמ״ש לעיל א׳ כ״ו ובס׳ במדבר י״ד ט׳. ב׳ שהוא יודע להזהר ביותר מלילך במקום מזיקין ונשמר בביתו וכדומה. ג׳ שאדם יש לו מצילין ומריעות ב״א באשר מועילין זל״ז יותר מבהמה: והנה ההורג נפש אפי׳ בשגגה אובד צלמו ומזה הטעם אי׳ בברכות פ׳ אין עומדין דכהן ההורג אפילו בשגגה אינו נושא את כפיו שנא׳ ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו. וזה ידע קין היטב. ומעתה כאשר א״ל ה׳ שתי קללות אמר לפניו ית׳ הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה שלא יהא עבודתי את האדמה מצלחת כלל. ועבודה אחרת לא היה יודע. א״כ לא היה מועל לחברת בני האדם והישוב שירחמו עליו בשביל זה: ומפניך אסתר. השגחתך לכל נושא צלם אלהים נסתרה ממני: והייתי נע ונד בארץ. ולא אוכל להסתר באהלים רק הולך בדרך אפילו בשעה שהמזיקין מצוין. וא״כ. והי׳ כל מוצאי. אם חיות רעות או בני אדם מזיקין. יהרגני. וזהו גדול עוני מנשוא. דאלו הייתי מקולל בשביל חטא אחר לא היה קשה לסבול העונש. שעדיין הי׳ צלם אלהים עלי והייתי נשמר מזה הטעם אבל עתה בעוני זה ובצירוף הקללה גדול העונש: יהרגני – וזהו גדול עוני מנשוא. דאלו הייתי מקולל בשביל חטא אחר לא היה קשה לסבול העונש. שעדיין הי' צלם אלהים עלי והייתי נשמר מזה הטעם אבל עתה בעוני זה ובצירוף הקללה גדול העונש.לכן כל הרג קין שבעתים יקם. בזה הצילו מאדם המזיק שהי׳ קין מזהיר בדבר ה׳ לכל אדם הנוגע בו לרעה שכך א״ל ה׳ ועדיין לא היה מועיל זה הדבור לחיה הטורפת. ע״כ וישם ה׳ לקין אות. וידוע דחיות ועופות מבינים כמה דברים נסתרים יותר מאדם מש״ה היה להם האות: ויצא קין. ככלות דבר ה׳ תומ״י החל לנוע ויצא ממקום שעמד עד שבא לארץ נוד: מלפני ה׳. שוב לא השגיח עליו כי נסתר ונעלם מעיני ה׳ כ״י ע״פ הסרת צלם אלהים. או משמעותו שיצא מתחלה לאחוריו כנפטר מן השכינה. וכי״ב להלן מ״ז י׳. והרי למדנו מן הספור כמה עיקרים בהליכות העולם: וידע קין את אשתו. כבר ביארנו משמעות וידע על הביאה הוא שלא בעל בלי קידושין ואישות אלא היה יודע את מי הוא בועל היינו אשתו המיוחדת לו ובא המקרא ללמדנו שאע״ג שיצא קין מלפני ה׳ וננעל הדלת לפניו מ״מ שמר דרך ארץ ודיני ב״נ בשארי דברים וכדתנן באבות ואל תהי רשע בפני עצמך ופי׳ שלא תחשוב שאחרי שהרביתי לפשוע שוב אהא הפקר ובמס׳ שבת ל״א ב׳ אל תרשע הרבה וגו׳ מי שאכל שום וריחו נודף כו׳: ותהר ותלד את חנוך. ולא נזכר טעם זה השם כי מובן שהולד מעצמו נקרא כן שהיה הראשון מחונך מאביו ולמדו מוסר ומש״ה ויהי בונה עיר. שהבין קין רצון ה׳ שטוב להיות מרבה בצרכיו ולא לחיות כחיה ובהמה על ידי עבודת האדמה לבדו אלא לבקש חיי אנושי ביחוד וכדעת הבל ע״כ בנה לו עיר: כשם בנו חנוך. באשר הוא בעצמו היה מקולל ונסתר מהשגחת ה׳ על כן לא רצה לקרות את העיר על שמו כ״א על שם בנו כדי שיהא חל בה השגחת ה׳ לטובה: ויולד לחנוך את עירד. כאן אין צריך לפרש טעמי השמות אחר שיחסם על שם אביהם כדרך המקרא לייחס המשפחות אחר האב. משא״כ במקום שמיחס שם הבן אחר האם הוא נקרא בשם זה בשביל הטעם שאמרה האם: ויקח לו. ויקח למך מיבעי אלא משום דבדורות הללו היו הכל מרבין לקחת נשים ולהוליד בנים והי׳ זה עיקר רצון הקב״ה להרבות ישוב העולם ובאותו עת שלא הי׳ הישוב מרובה כ״כ הי׳ רבוי בנים למצוה אבל זה אינו אלא לפו״ר משא״כ להיות לעזר כתעודת אשה לאיש זה הפרט די בכל זמן באחת אבל למך לקח לו היינו להיות לעזרו בהליכות העולם ע״כ היו חשובות ומצוינות עד שנקראו בשם. אמנם קרוב לומר דשמות אלו נתכנו ע״ש פעולתן. דכבר ביארנו בפסוק אעשה לו עזר כנגדו ששני אופני עזר הם. חדא מתחלה עזר להלוך אחרי רצון ורוח האיש אע״ג שימצא אח״כ בזה איזה שגיאה ויצא מזה שהיא כנגדו. ושנית להיפך שהיא מנגדתו ואינה מניחתו להלוך אחר רצונו ולבסוף מרגיש בזה עזר רב ולמך השתמש שני אופנים אלו בשתי נשים: שם האחת עדה. שהיא הסירתו מן הדרך אם עמד בדרך כסילות וכדומה: ושם השנית צלה. יושבת תמיד בצלו ולענגו. וכענין שתי נשים אלו פירשו חז״ל (במדרש שמואל ב׳ ובילקוט עה״פ מאהבת נשים) בשתי נשי דוד המלך אביגיל ומיכל אביגיל בעוה״ב ומיכל בעוה״ז היינו שהיתה אביגיל מנעתו מן החטא וע״כ קרא הכתוב את עדה האחת לומר שהיא המיוחדת לעזר וכמו שביארנו לעיל זכה עזר כו׳ ע״ש [ובדיוק לו. עי׳ להלן ו׳ ג׳ וכ״ה כ׳ וכ״ט כ״ח. ובס׳ שמות ו׳ כ״ה ע״ש. ויש עוד כונות אחרות בזה הדיוק כמו להלן ט״ז ו׳ ובס׳ שמות שם כ׳ כ״ג והכל לפי הענין]: ותלד עדה את יבל. כבר ביארנו דהיכן דכתיב הלידה והשם ע״ש האם מובן דהשם הוא בכונה דלכך קראה האם בזה השם או נקרא מעצמו ע״ש ענינו והיינו שמפרש הכתוב הוא היה אבי יושב אהל ומקנה. והשם יבל הוא מפעולת הובלה ממקום למקום. וכמו שהאיל נקרא יובל מזה הטעם: ושם אחיו. בעסק אחד וע״כ כתיב אחיו: יובל. ג״כ מלשון הובלה כי הוא הרגיש דהמקנה נמשך אחר השיר ע״כ המציא לעסק המקנה כלי שיר עד שהי׳ אבי כל תפש כנור ועוגב. שני מיני כלי שיר אלו פעולתן מתחלפות. כנור יותר מסוגל למנוחה ושינה. ועוגב להיפך מרעים את הרעיון. ושתי פעולות אלו נדרש להמקנה כל אחד במועדו: וצלה גם היא. אע״ג שהיתה מיוחדת לתענוג ודרך לעשות איזה פעולה למנוע הלידה כדי שיתענג בה אבל למך עצמו לא היה הולך אחרי שרירות לבו להתענג באשה מבלי תלד ג״כ: תובל קין. מנהיג עסק קין שהיא עבודת האדמה. והיינו לוטש כל חרש נחשת וברזל. ובזה עשה כלי חרישה וקצירה וכל הצורך לעבודה זו: ואחות תובל קין נעמה. כאשר הוא הואיל לילך אחרי צרכי חיות הכרחים לאדם כמו שיטת קין ככה אחותו היתה נעמה. ידוע המדרש נעימה במעשיה עד שזכתה להיות אשתו של נח וזהו נעימות האשה שלא תבקש מותרות הרבה ומכ״ש אם היא אשת אדם שהוא עובד אלהים אשר יתר שאת לו אם אינו מבקש מותרות כמ״ש לעיל עה״פ הלוא אם תיטיב שאת. ואז אשריו אם אשתו ג״כ אע״ג שאינה יכולה להטריד מוחה בעבודה ודביקות מ״מ אינה מבקשת מותרות ואינה מטרדת דעת בעלה יותר משהוא רוצה מדעת עצמו. ונמצא מחלק טוב שבקין הושתת העולם מצד האשה. וזכה להתחבר בקיום העולם עם זרע שת אשר הוא וזרעו תכלית הבריאה כאשר יבואר: עדה וצלה. אפילו אלו לא הייתם נשי: שמען קולי. ראוי לכן שאתן בנות דעת ומבינות דבר לשמוע קולי מה שאני צועק ומשיח דאגתי: נשי למך. אחר שאתם נשי: האזנה אמרתי. ראוי לכן להאזין להטות אזן קשבת לאמרתי. וסיפר להן דאגתו. כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי. מעשה שהי׳ כך הי׳ שהשתמש בכלי נחשת וברזל והרג בשוגג איש וילד מה שהוא בעצמו מצטער הרבה עליהם וביקש מהם שיסיחו דאגתו בתנחומין כדרך נשים. אמנם שלא יאמרו אחר שהוא רוצח אפילו בשוגג. אין לרחם עליו ע״כ סיים דבריו שמקוה שאינו בר עונשין: כי שבעתים יקם קין. כי אע״ג שגם קין היה בשוגג כמ״ש לעיל מ״מ הרי הי׳ קרוב למזיד דבאמת הכהו בשנאה. וגם לא הי׳ אלא שגגת הוראה והבנה בדבר ה׳. משא״כ למך לא הרג בשנאה רק לא ידע דברזל ממית. ע״כ העונש קל יותר עד שההורגו יוקם שבעים ושבעה לכן מהראוי להן לנחמהו על צערו כדין אשה לבעלה ואדם לחבירו: וידע אדם עוד את אשתו. כבר ביארנו לעיל ג׳ א׳. דבכ״מ דכתיב וידע משמעו שידע בשעת מעשה את מי הוא בועל. וכי דוקא האשה זאת הוא בועל ולא אחרת וכאן בא הכתוב ג״כ ללמד שהיתה כאן ידיעה. ולפי דעת חז״ל באגדה שפירש אדם מאשתו ק״ל שנה. י״ל לפי מ״ש הרמב״ם בהל׳ מלכים דב״נ מתגרשת בפרישה זו מזה. וא״כ היתה אשתו פנויה ועתה כאשר שב אדם לבוא עליה ידעה לשם אישות. אמנם לפי הפשט לא פירש אדם ממנה והוליד בנים ובנות. אלא לא היו ראוין להזכר בשם עד שהגיע ללידת שת שהיה בצלם ובדמות. וכמו שביארנו לעיל דהא דכתיב באלקנה וחנה וידע. משום שידע אלקנה שיוליד בביאה זו אדם גדול וקדוש ע״כ שייך לשון וידע שהתקדש אז ביותר וידע שהיא האשה הראויה לכך. כך יש לפרש כאן שאדם ידע אז שיוליד אדם גדול שממנו הושתת העולם כאשר יבואר ע״כ ידע את אשתו זאת כי אך היא ראויה לזה הולד: כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ה״ז מיותר וכי אם לא מת הבל לא ילדה ומאי נ״מ במה שהרגו קין או מת מאליו. אלא ה״פ באשר היה שת בזה הפרט כמו הבל שלא היה עובד אדמה. והתפרנס מעבודת אחרים ע״כ אמרה כי הוא זרע אחר. ואינו דומה לו כלל כי הבל שקע דעתו וזמנו בהבלים ע״כ אע״ג שלפי ערכו היה כך רצון ה׳ מ״מ לא זכה שיהא קין עובד ומשמש את הבל ומש״ה המשילו הקב״ה על הבל ויצא מה שיצא עד שהרגו. אבל לא כן שת. שהוא היה משקיע דעתו באלהות. וא״כ מצד הדין פטור מהליכות החיים כי כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה וכמאמר ב״ז שלהי מס׳ ברכות. וגם אין לו פחד מאדם רע כדאיתא במס׳ ע״ז פ״ב בדרב יהודא שלא פגע בו אדם רע. ע״כ שמו שת. ואין הפי׳ מלשון שת דא״כ אין שום משמעות בלשון שיתה והלא הכל נפעלים. אלא שת הוא לשון יסוד ועיקר. וכלשון הגמ׳ בסנהדרין כ״ו ג׳ דברים של תהו שהעולם משותת עליהם ולכך נקרא האדם המעלה שהוא התכלית שת. שהוא יסוד הבריאה. ואמרה בלה״ק כי שת לי שנאה לומר בלשון נופל על לשון. אע״ג שהוא מכוונה אחרת וכיב״ז בס׳ שמות ב׳ י׳ ע״ש. או נראה דפי׳ כי שת לי ג״כ מלשון יסוד כמו והשתות יהרסון ופי׳ כי שותת ה׳ לי זרע אחר: ולשת גם הוא. כבר ביארנו דלשון גם הוא משמעו אפילו הוא עי׳ לעיל מקרא ד׳. והרבותא בזה דאע״ג שהיה שת שקוע באלהות והי׳ מופרש ומובדל מכל עניני העוה״ז בכ״ז לא חדל מלעסוק בבנינו של עולם ולהעמיד תולדות לקיום המין וזה הוא הוראת מלת גם. וכמו שביארנו ריש פרשת וירא ועיין להלן ה׳ כ״ב: אז הוחל לקרא בשם ה׳. דקדוק לשון הוחל ודאי כמ״ש הראב״ע שהוא מהוראת התחלה אבל מ״מ אינו כפירושו להיפך מקבלת חז״ל. אלא ה״פ הגיע אז שעה שנצרך לקרוא בשם ה׳. שכל דורו תעו בע״ז ושכחו סיבת כל הסיבות ית׳ ע״כ הוצרכו להשרידים שבדור לקרוא בשם ה׳ כמו שעשה א״א בדורו (וכ״כ הספורנו) ופ׳ הרמב״ם ע״פ גמ׳ שבת שגם אנוש בעצמו טעה בזה ועי׳ מ״ש בס׳ במדבר כ״ד י״ז. נמצא סיפור כל הפרשה. שאדם הראשון הוליד ג׳ בנים משונים בהליכות חייהם. קין הי׳ אדם פשוט ואינו מבקש מותרות. הבל היה אדם המעלה ואפרתי לפי ערך דעת אנושי ושניהם לא הגיעו לתכלית הבריאה. שת היה אדם המעלה האמיתי תכלית הבריאה והקדים המקום ית׳ לידת קין והבל לשת. ללמד שד״א קדמה לתורה. דא״א להיות מופרש לעבודת ה׳ אם לא שיש הכנות מכבר לצרכי הגוף. וע׳ להלן ט׳ שכמו כן היו ג׳ בני נח מחולקים במהותם:
