א מִי־זֶ֣ה ׀ בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה זֶ֚ה הָד֣וּר בִּלְבוּשׁ֔וֹ צֹעֶ֖ה בְּרֹ֣ב כֹּח֑וֹ אֲנִ֛י מְדַבֵּ֥ר בִּצְדָקָ֖ה רַ֥ב לְהוֹשִֽׁיעַ׃ ב מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת׃ ג פּוּרָ֣ה ׀ דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין־אִ֣ישׁ אִתִּ֔י וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י וְאֶרְמְסֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְיֵ֤ז נִצְחָם֙ עַל־בְּגָדַ֔י וְכָל־מַלְבּוּשַׁ֖י אֶגְאָֽלְתִּי׃ ד כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה׃ ה וְאַבִּיט֙ וְאֵ֣ין עֹזֵ֔ר וְאֶשְׁתּוֹמֵ֖ם וְאֵ֣ין סוֹמֵ֑ךְ וַתּ֤וֹשַֽׁע לִי֙ זְרֹעִ֔י וַחֲמָתִ֖י הִ֥יא סְמָכָֽתְנִי׃ ו וְאָב֤וּס עַמִּים֙ בְּאַפִּ֔י וַאֲשַׁכְּרֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְאוֹרִ֥יד לָאָ֖רֶץ נִצְחָֽם׃ ז חַֽסְדֵ֨י יְהוָ֤ה ׀ אַזְכִּיר֙ תְּהִלֹּ֣ת יְהוָ֔ה כְּעַ֕ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֖נוּ יְהוָ֑ה וְרַב־טוּב֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֥ם כְּֽרַחֲמָ֖יו וּכְרֹ֥ב חֲסָדָֽיו׃ ח וַיֹּ֙אמֶר֙ אַךְ־עַמִּ֣י הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹ֣א יְשַׁקֵּ֑רוּ וַיְהִ֥י לָהֶ֖ם לְמוֹשִֽׁיעַ׃ ט בְּֽכָל־צָרָתָ֣ם ׀ לא (ל֣וֹ) צָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הֽוֹשִׁיעָ֔ם בְּאַהֲבָת֥וֹ וּבְחֶמְלָת֖וֹ ה֣וּא גְאָלָ֑ם וַֽיְנַטְּלֵ֥ם וַֽיְנַשְּׂאֵ֖ם כָּל־יְמֵ֥י עוֹלָֽם׃ י וְהֵ֛מָּה מָר֥וּ וְעִצְּב֖וּ אֶת־ר֣וּחַ קָדְשׁ֑וֹ וַיֵּהָפֵ֥ךְ לָהֶ֛ם לְאוֹיֵ֖ב ה֥וּא נִלְחַם־בָּֽם׃ יא וַיִּזְכֹּ֥ר יְמֵֽי־עוֹלָ֖ם מֹשֶׁ֣ה עַמּ֑וֹ אַיֵּ֣ה ׀ הַֽמַּעֲלֵ֣ם מִיָּ֗ם אֵ֚ת רֹעֵ֣י צֹאנ֔וֹ אַיֵּ֛ה הַשָּׂ֥ם בְּקִרְבּ֖וֹ אֶת־ר֥וּחַ קָדְשֽׁוֹ׃ יב מוֹלִיךְ֙ לִימִ֣ין מֹשֶׁ֔ה זְר֖וֹעַ תִּפְאַרְתּ֑וֹ בּ֤וֹקֵֽעַ מַ֙יִם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת ל֖וֹ שֵׁ֥ם עוֹלָֽם׃ יג מוֹלִיכָ֖ם בַּתְּהֹמ֑וֹת כַּסּ֥וּס בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֥א יִכָּשֵֽׁלוּ׃ יד כַּבְּהֵמָה֙ בַּבִּקְעָ֣ה תֵרֵ֔ד ר֥וּחַ יְהוָ֖ה תְּנִיחֶ֑נּוּ כֵּ֚ן נִהַ֣גְתָּ עַמְּךָ֔ לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ שֵׁ֥ם תִּפְאָֽרֶת׃ טו הַבֵּ֤ט מִשָּׁמַ֙יִם֙ וּרְאֵ֔ה מִזְּבֻ֥ל קָדְשְׁךָ֖ וְתִפְאַרְתֶּ֑ךָ אַיֵּ֤ה קִנְאָֽתְךָ֙ וּגְב֣וּרֹתֶ֔ךָ הֲמ֥וֹן מֵעֶ֛יךָ וְֽרַחֲמֶ֖יךָ אֵלַ֥י הִתְאַפָּֽקוּ׃ טז כִּֽי־אַתָּ֣ה אָבִ֔ינוּ כִּ֤י אַבְרָהָם֙ לֹ֣א יְדָעָ֔נוּ וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יַכִּירָ֑נוּ אַתָּ֤ה יְהוָה֙ אָבִ֔ינוּ גֹּאֲלֵ֥נוּ מֵֽעוֹלָ֖ם שְׁמֶֽךָ׃ יז לָ֣מָּה תַתְעֵ֤נוּ יְהוָה֙ מִדְּרָכֶ֔יךָ תַּקְשִׁ֥יחַ לִבֵּ֖נוּ מִיִּרְאָתֶ֑ךָ שׁ֚וּב לְמַ֣עַן עֲבָדֶ֔יךָ שִׁבְטֵ֖י נַחֲלָתֶֽךָ׃ יח לַמִּצְעָ֕ר יָרְשׁ֖וּ עַם־קָדְשֶׁ֑ךָ צָרֵ֕ינוּ בּוֹסְס֖וּ מִקְדָּשֶֽׁךָ׃ יט הָיִ֗ינוּ מֵֽעוֹלָם֙ לֹֽא־מָשַׁ֣לְתָּ בָּ֔ם לֹֽא־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם לוּא־קָרַ֤עְתָּ שָׁמַ֙יִם֙ יָרַ֔דְתָּ מִפָּנֶ֖יךָ הָרִ֥ים נָזֹֽלּוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
גאולת ישראל מלווה בנקמה מאויביהם, המתוארת כאן באופן ציורי – דמות המגיעה מאדום בבגדים מוכתמים בדם, נשאלת לזהותה: מִי זֶה בָּא מֵארץ אֱדוֹם, חֲמוּץ, אָדום בְּגָדִים מהעיר בָּצְרָה? מי זֶה אשר הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, מפואר במדי הקרב שלו, צֹעֶה אולי: צועד ורומס בְּרֹב כֹּחוֹ? הבא מאדום מציג את עצמו: אֲנִי הוא זה המְדַבֵּר בִּצְדָקָה, בצדק ואמת, ואשר קיימתי את דברי. או: אני הוא זה שהצדק אתו והכוח בידו. אני רַב, מרבה, מגדיל לְהוֹשִׁיעַ.
פסוק ב:
ושוב הוא נשאל: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ הרי אין זה צבעו הטבעי, וּמדוע בְגָדֶיךָ ההדורים מוכתמים בכתמים אדומים כְּדֹרֵךְ ענבים בְּגַת?
פסוק ג:
והוא עונה: פּוּרָה, גת דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, אך לא דרכתי על ענבים בגת, אלא דרסתי עמים, וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי לסייעני, וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי, בכעסי, וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי. וְיֵז, והותז נִצְחָם, דמם עַל בְּגָדַי, וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי, לכלכתי בדם.
פסוק ד:
כִּי יוֹם נָקָם היה בְּלִבִּי, וכעת הגיע הזמן להגשימו. וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה, ובה יחול יום נקם.
פסוק ה:
וְאַבִּיט – וְאֵין עֹזֵר, וְאֶשְׁתּוֹמֵם, אתבונן – וְאֵין סוֹמֵךְ, אין מי שיעזור לי בנקמה זו. לכן – וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, כוח ידי, וַחֲמָתִי, וכעסי על העמים הִיא סְמָכָתְנִי. אין גורם או סיבה אחרת לפעולתי זו מלבד גבורתי וכעסי על הגויים. לכן נאלצתי ללכלך בגדי בדם הרב.
פסוק ו:
וְאָבוּס, אבוסס, אדרוך עַמִּים בְּאַפִּי, בזעמי, וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי. הם יהפכו חסרי אונים כשיכורים בעטיה של חמתי. וְאוֹרִיד, אשפוך לָאָרֶץ את נִצְחָם, דמם. הדימוי העז והצבעוני של השב מן המלחמה המתפאר בבגדיו הספוגים בדם ובהרג שחולל לבדו, מבטא את עצמת נקמתו של ה' באויבים על אלפי שנות גלות וסבל שהסבו לישראל.
פסוק ז:
הנביא פותח בשבח ה' על הטובות שהטיב לעמו בעבר: חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר, תְּהִלֹּת ה', כְּפי הראוי עַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה', וְעל רַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם ה' כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו, שלא לפי מעשיהם.
פסוק ח:
וַיֹּאמֶר ה', בזמן שבו גמלנו טוב: אַךְ, אכן, עַמִּי הֵמָּה, בָּנִים הם לי, לֹא יְשַׁקֵּרוּ. הם נאמנים לי. לכן – וַיְהִי לָהֶם ה' לְמוֹשִׁיעַ.
פסוק ט:
בְּכָל צָרָתָם – לוֹ צָר, בזמן שהם סבלו הוא סבל אִתם, וּמַלְאַךְ פָּנָיו, מלאך הפנים שלו, העומד לפניו תמיד, הוֹשִׁיעָם. בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם, הרים אותם מלשקוע בצרה, וַיְנַשְּׂאֵם, הגביהם כָּל יְמֵי עוֹלָם. בזמנים הטובים ההם ה' ליווה אותם, תמך בהם וסמך עליהם.
פסוק י:
מערכת היחסים החלה להיעכר, והאמון התערער: וְהֵמָּה – בני ישראל, מָרוּ, מרדו ופרקו עול, או: מיררו וְעִצְּבוּ, העציבו והרגיזו אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ. על כן – וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם ה' לְאוֹיֵב, ולבסוף הוּא עצמו נִלְחַם בָּם, תחת אשר עזרם בעבר.
פסוק יא:
למרות זאת לא השמידם. וַיִּזְכֹּר, ה' נזכר כביכול ביְמֵי עוֹלָם, בתקופה הקדומה, במֹשֶׁה מנהיג עַמּוֹ, לאמור: אַיֵּה משה הַמַּעֲלֵם מִיָּם?! ויזכור אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ, מנהיגי העם, לאמור: אַיֵּה הרועה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ? משה האציל על העם מרוח קדשו.
פסוק יב:
משה לא פעל מעצמו. ה' מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה את זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ, כוחו המפואר של ה', בּוֹקֵעַ מַיִם, את מי ים סוף מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם, להודיע את שמו לנצח.
פסוק יג:
מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת, בקרקעית הים, כַּסּוּס הדוהר בַּמִּדְבָּר, במרחב מוצק ופנוי – לֹא יִכָּשֵׁלוּ.
פסוק יד:
כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה, בארץ מישור תֵרֵד, בנחת ובשמחה, כך רוּחַ ה' תְּנִיחֶנּוּ, נתנה לישראל מנוחה מאויביו, כאשר ירד אל הים. כֵּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת.
פסוק טו:
מהעלאת הזיכרונות מן העבר המפואר, פונה הנביא אל ה' בבקשה, כמדבר בפי ישראל: הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה את המתרחש. הבט מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ, ממקום המקדש המפואר של מעלה. אַיֵּה קִנְאָתְךָ למעננו, אשר הופיעה בעבר, ואיפה גְבוּרֹתֶךָ שהיית עושה עמנו?! הֲמוֹן, המיית מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי, הרגש והרחמים העמוקים שהתעוררו בך בעבר כלפַּי, כלפי עם ישראל, הִתְאַפָּקוּ, נעצרו, ואינך מגלה אותם.
פסוק טז:
כִּי אַתָּה ה' אָבִינוּ היחיד. אף על פי שהיו לנו אבות היסטוריים – כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל, יעקב לֹא יַכִּירָנוּ. אבותינו הביולוגים והרוחניים, למרות גדולתם ואהבתם, אינם אלא בשר ודם ועלולים להתכחש אלינו, או לבטא את אכזבתם מצאצאיהם שהתנכרו לדרכם. לעומת זאת, אַתָּה ה' אָבִינוּ האמתי, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם, מאז ומתמיד הוא שְׁמֶךָ.
פסוק יז:
כיוון שהכול בידך, ואתה הוא המוביל אותנו, לָמָּה תַתְעֵנוּ, אתה גורם לנו לסטות, ה', מִדְּרָכֶיךָ?! למה תַּקְשִׁיחַ, תקשה את לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ?! שׁוּב אלינו באהבה וברצון לְמַעַן עֲבָדֶיךָ, שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ.
פסוק יח:
רְאה בריחוק שהתגלע בינינו. הלוא לַמִּצְעָר, למעָט, אך לזמן קצר יָרְשׁוּ עַם קָדְשֶׁךָ את נחלתך. צָרֵינוּ, אויבינו בּוֹסְסוּ, רמסו, מאסו כדורך בבוץ את מִקְדָּשֶׁךָ.
פסוק יט:
בעבר שכנת בקרבנו, ועתה הָיִינוּ כאנשים שמֵעוֹלָם לֹא מָשַׁלְתָּ בָּם, ולֹא נִקְרָא שִׁמְךָ עֲלֵיהֶם. אתה מרוחק מאתנו, כאילו מעולם לא היית קשור אלינו. לוּא, לוּ קָרַעְתָּ שָׁמַיִם ויָרַדְתָּ אלינו כמו בעבר, כי אז מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ, נמסו,