א מִי־זֶ֣ה ׀ בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה זֶ֚ה הָד֣וּר בִּלְבוּשׁ֔וֹ צֹעֶ֖ה בְּרֹ֣ב כֹּח֑וֹ אֲנִ֛י מְדַבֵּ֥ר בִּצְדָקָ֖ה רַ֥ב לְהוֹשִֽׁיעַ׃ ב מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת׃ ג פּוּרָ֣ה ׀ דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין־אִ֣ישׁ אִתִּ֔י וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י וְאֶרְמְסֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְיֵ֤ז נִצְחָם֙ עַל־בְּגָדַ֔י וְכָל־מַלְבּוּשַׁ֖י אֶגְאָֽלְתִּי׃ ד כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה׃ ה וְאַבִּיט֙ וְאֵ֣ין עֹזֵ֔ר וְאֶשְׁתּוֹמֵ֖ם וְאֵ֣ין סוֹמֵ֑ךְ וַתּ֤וֹשַֽׁע לִי֙ זְרֹעִ֔י וַחֲמָתִ֖י הִ֥יא סְמָכָֽתְנִי׃ ו וְאָב֤וּס עַמִּים֙ בְּאַפִּ֔י וַאֲשַׁכְּרֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְאוֹרִ֥יד לָאָ֖רֶץ נִצְחָֽם׃ ז חַֽסְדֵ֨י יְהוָ֤ה ׀ אַזְכִּיר֙ תְּהִלֹּ֣ת יְהוָ֔ה כְּעַ֕ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֖נוּ יְהוָ֑ה וְרַב־טוּב֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֥ם כְּֽרַחֲמָ֖יו וּכְרֹ֥ב חֲסָדָֽיו׃ ח וַיֹּ֙אמֶר֙ אַךְ־עַמִּ֣י הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹ֣א יְשַׁקֵּ֑רוּ וַיְהִ֥י לָהֶ֖ם לְמוֹשִֽׁיעַ׃ ט בְּֽכָל־צָרָתָ֣ם ׀ לא (ל֣וֹ) צָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הֽוֹשִׁיעָ֔ם בְּאַהֲבָת֥וֹ וּבְחֶמְלָת֖וֹ ה֣וּא גְאָלָ֑ם וַֽיְנַטְּלֵ֥ם וַֽיְנַשְּׂאֵ֖ם כָּל־יְמֵ֥י עוֹלָֽם׃ י וְהֵ֛מָּה מָר֥וּ וְעִצְּב֖וּ אֶת־ר֣וּחַ קָדְשׁ֑וֹ וַיֵּהָפֵ֥ךְ לָהֶ֛ם לְאוֹיֵ֖ב ה֥וּא נִלְחַם־בָּֽם׃ יא וַיִּזְכֹּ֥ר יְמֵֽי־עוֹלָ֖ם מֹשֶׁ֣ה עַמּ֑וֹ אַיֵּ֣ה ׀ הַֽמַּעֲלֵ֣ם מִיָּ֗ם אֵ֚ת רֹעֵ֣י צֹאנ֔וֹ אַיֵּ֛ה הַשָּׂ֥ם בְּקִרְבּ֖וֹ אֶת־ר֥וּחַ קָדְשֽׁוֹ׃ יב מוֹלִיךְ֙ לִימִ֣ין מֹשֶׁ֔ה זְר֖וֹעַ תִּפְאַרְתּ֑וֹ בּ֤וֹקֵֽעַ מַ֙יִם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת ל֖וֹ שֵׁ֥ם עוֹלָֽם׃ יג מוֹלִיכָ֖ם בַּתְּהֹמ֑וֹת כַּסּ֥וּס בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֥א יִכָּשֵֽׁלוּ׃ יד כַּבְּהֵמָה֙ בַּבִּקְעָ֣ה תֵרֵ֔ד ר֥וּחַ יְהוָ֖ה תְּנִיחֶ֑נּוּ כֵּ֚ן נִהַ֣גְתָּ עַמְּךָ֔ לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ שֵׁ֥ם תִּפְאָֽרֶת׃ טו הַבֵּ֤ט מִשָּׁמַ֙יִם֙ וּרְאֵ֔ה מִזְּבֻ֥ל קָדְשְׁךָ֖ וְתִפְאַרְתֶּ֑ךָ אַיֵּ֤ה קִנְאָֽתְךָ֙ וּגְב֣וּרֹתֶ֔ךָ הֲמ֥וֹן מֵעֶ֛יךָ וְֽרַחֲמֶ֖יךָ אֵלַ֥י הִתְאַפָּֽקוּ׃ טז כִּֽי־אַתָּ֣ה אָבִ֔ינוּ כִּ֤י אַבְרָהָם֙ לֹ֣א יְדָעָ֔נוּ וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יַכִּירָ֑נוּ אַתָּ֤ה יְהוָה֙ אָבִ֔ינוּ גֹּאֲלֵ֥נוּ מֵֽעוֹלָ֖ם שְׁמֶֽךָ׃ יז לָ֣מָּה תַתְעֵ֤נוּ יְהוָה֙ מִדְּרָכֶ֔יךָ תַּקְשִׁ֥יחַ לִבֵּ֖נוּ מִיִּרְאָתֶ֑ךָ שׁ֚וּב לְמַ֣עַן עֲבָדֶ֔יךָ שִׁבְטֵ֖י נַחֲלָתֶֽךָ׃ יח לַמִּצְעָ֕ר יָרְשׁ֖וּ עַם־קָדְשֶׁ֑ךָ צָרֵ֕ינוּ בּוֹסְס֖וּ מִקְדָּשֶֽׁךָ׃ יט הָיִ֗ינוּ מֵֽעוֹלָם֙ לֹֽא־מָשַׁ֣לְתָּ בָּ֔ם לֹֽא־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם לוּא־קָרַ֤עְתָּ שָׁמַ֙יִם֙ יָרַ֔דְתָּ מִפָּנֶ֖יךָ הָרִ֥ים נָזֹֽלּוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
מי זה בא מאדום. נבואה זו על חורבן אדום העתיד כמו שפירשנו בפרשת קרבו גוים לשמוע, והמשיל האל יתברך המחריבה לגבור עושה נקמה באויביו ובגדיו אדומים מדם ההרג וכאלו אדם שואל מי הוא זה, והוא עונה אני מדבר בצדקה, כלומר מה שדברתי אני בצדקתי לישראל עשיתי כי אני רב להושיע, כלומר רב כח להושיע ישראל כי בחורבן אדום תהיה ישועת ישראל כמו שפירשנו באותה פרשה:
פסוק א:
חמוץ. אדום, לפי ענין הפסוק:
פסוק א:
מבצרה. בצרה היתה עיר גדולה לאדום לפיכך כינה אדום בשם בצרה:
פסוק א:
הדור בלבושו. שלבש בגדי נקם:
פסוק א:
צעה ברב כחו. מניע ומטלטל הגוים מקצה אל קצה, וכבר פירשנו המלה בפסוק מהר צועה להפתח:
פסוק ב:
מדוע אדום ללבושיך. הלמ"ד כלמד לאמות חמש, הרגו לאבנר, והשלישי לאבשלום, והדומים להם, וכל זה דרך משל כמו שפירשנו שדמה האל לגבור הורג באויביו ובגדיו אדומים מן הדם וי"ת מה דין יסמקון טורין וגו':
פסוק ג:
פורה. והנה האל כעונה לשואלין ואמר פורה דרכתי לבדי, הגת נקראת פורה לפי שמפררים ומרצצים בתוכה הענבים כשדורכים אותם, והמשיל הרשעים כאלו הם ענבים בגת והאל דורכם, ומה שאמר לבדי ואין איש אתי, רוצה לומר שאין זכות לישראל והוא היה כעוזר לאל אם היה להם זכות, וכבר פירשנו זה בפסוק וירא כי אין איש:
פסוק ג:
גם מהעמים אין איש. לעזרתי להנקם באויבי ישראל כי כולם היו אויביהם ובהמה אעשה נקמה לפיכך אדרכם באפי שיש לי עליהם על שהרעו לישראל שהגליתים ביניהם ואני קצפתי מעט והם עזרו לי לרעה:
פסוק ג:
נצחם. דמם יזה על בגדי לפיכך הם אדומים ונקרא הדם נצח לפי שהוא חיי האדם וחזקו:
פסוק ג:
אגאלתי. כמו הגאלתי ואל"ף תמורה ה"א הפעל, וכן אתחבר יהושפט כמו התחבר, ואגאלתי ענין טנוף ולכלוך, וכן לחם מגואל:
פסוק ד:
כי יום. היה בלבי, זמן רב עד שבאה שנת גאולי, ואז יהיה יום נקם בעמים:
פסוק ה:
ואביט. פירשנו זה הענין בפסוק וירא כי אין איש, ואמר למעלה זרועו וצדקתו, והנה אמר זרועי וחמתי זרועי כמו שפי' שם וחמתי על נקם שיעשה ברשעים בזמן הישועה לפיכך סמך לו ואבוס עמים:
פסוק ו:
ואבוס. ענין רמיסה ודריכה כמו בוסים בטיט חצות:
פסוק ו:
ואשכרם בחמתי. אשקם כוס חמתי עד שישכרו:
פסוק ו:
נצחם. חזקם ותקפם:
פסוק ז:
חסדי ה'. אמר הנביא על החסדים שהראה לו האל שיעשה לעתיד לעמו אזכור לבני אדם החסדים שעשה להם בשעבר כדי שיודו וישבחו שמו, ואמר חסדי לבד לפי שהם מרו את דברו והוא הטיב להם בכל דור ודור, לפיכך אמר תהלות ה' כי על אותם החסדים ראוי להלל את ה':
פסוק ז:
כעל כל אשר גמלנו ה'. אזכיר אותם החסדים כמו שהיו על כל אשר גמלנו:
פסוק ז:
ורב טוב. שעשה לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו לא לפי מעשיהם:
פסוק ח:
ויאמר. כאשר לקחם לו לעם כשהוציאם ממצרים אמר אך עמי המה, אלה עמי הם שלקחתים מתוך עם אחר ולקחתים לי לבנים ולא ישקרו בי לעולם:
פסוק ח:
ויהי להם למושיע. כיון שהיה להם למושיע שהושיעם ממצרים אמר שלא ישקרו בו לעולם, ומלת אך היא לאמת הדבר כמו אך עצמי ובשרי אתה, אך טוב לישראל אלהים והדומים להם:
פסוק ט:
בכל צרתם לא צר. כתוב באל"ף וקרי בוי"ו, ופי' הכתוב לא הרבה להם הצרה כי הושיעם ממנה, ופי' הקרי לו לאל צר בצרתם, על דרך ותקצר נפשו בעמל ישראל, והכל דרך משל, ודברה תורה בלשון בני אדם וי"ת בכל עידן דחבו קדמוהי וגו' ורז"ל כתבו על הפסוק הן יקטלני לא איחל, שהוא קרי וכתיב גם כן אמרו לחזי האי אי בלמ"ד אל"ף כתוב אי בלמ"ד וי"ו כתוב וכל היכא דכתוב למ"ד אל"ף לא הוא אלא מעתה בכל צרתם לא צר דכתיב בלמ"ד אל"ף הכי נמי דלא הוא וכי תימא הכי נמי והא כתיב ומלאך פניו הושיעם אלא משמע הכי ומשמע הכי ומלאך פניו הושיעם מסבב סבות להושיעם והסבות יצאו מלפניו לא שיהו מקרה, והסבה תקרא מלאך גאלם מהצרה שהם בה כן יעשה עמהם בכל דור ודור, זהו שאמר כל ימי עולם:
פסוק ט:
וינטלם, וינשאם. כפל ענין במלות שונות:
פסוק י:
והמה מרו. ענין מרי, כמו מריתם פי:
פסוק י:
ועצבו. ענין הכעסה, וכן כמה ימרוהו וגו', אמר אחר שהיה גואל אותם מהצרה המה שבו ומרו את דברו ולא שמעו לקולו ורוח קדשו והוא דברי נביאיו הנאמרים ברוח הקדש, וכן ת"י:
פסוק י:
ויהפך להם לאויב. הפך שגאלם מיד אויב הוא נלחם בם והיו עניניהם באים להם בדרך רעה עד שהיו אומרים זה מיד האלהים הוא:
פסוק יא:
ויזכור ימי עולם. ישראל בגלות בעתות הצרה הוא זוכר ימים מקדם, זהו ימי עולם, כששלח משה לעמו, ועמו, חסר למ"ד השמוש, כמו ויבא ירושלים, והדומים לו, ואמר הנביא בדרך הנבואה כי ישראל זוכר בגלות אותן הימים ואומר הנה ישראל במצרים היו רבים בהם עובדי עכו"ם כמו שמפורש בספר יחזקאל, ואע"פ כן כיון שראה את עניים רחם עליהם, ואמר וישמע אלהים את נאקתם ונגלה למשה ואמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ושלחו להם ועשה עמהם אותות ומופתים והוציאם ממצרים וגאלם, ואע"פ כן כשרדפו מצרים אחריהם לא זכרו הנפלאות שעשה עמהם, ואמרו המבלי אין קברים במצרים וגו', ואעפ"י כן העבירם בים ביבשה והעלה מן הים ויכסו מים צריהם, ולפיכך הם תמהים בגלות ואומרים איה המעלם מים:
פסוק יא:
את רועי צאנו. עם רעי צאנו והם משה ואהרן, ואע"פ שאנו חוטאים לפניו הלא גם אבותינו חטאו והיה מושיעם בעת צרתם למה ארך לנו זה הגלות כל כך עד שנצטרך לומר איה הוא המושיע את אבותינו כאלו היום אינו נמצא:
פסוק יא:
איה השם בקרבו את רוח קדשו. שישלח בהם רוח נבואה מלבד משה אהרן ומרים היו שבעים זקנים שנחה עליהם רוח נבואה גם ביום מעמד הר סיני היו כולם נביאים, ומי שעשה עמהם כל זה איה הוא עתה, והנה עתה נסתלק רוח נבואה משמתו חגי זכריה ומלאכי שאלו היו עמנו נביאים היו מודיעים לנו קץ הגאולה והיה לנו נחת רוח בזה אבל אנחנו זה כמה שנים בגלות ואין לנו נביא ולא אתנו יודע עד מה:
פסוק יא:
המעלם. בצר"י ומנהג הפעל בקמץ עם מ"ם הפעלים, כמו איננו רוצה, והמפרשים פירשו ויזכר על האל יתברך, ועל הדרך הזה תרגם יונתן:
פסוק יב:
מוליך לימין משה. עתה ספר איך העלם מים ואיך ירדו בתוך הים, ואע"פ שהוא ידוע אומר כן להגדיל הספור ולהודות האל יתברך כי בנס גדול ופלא מופלא היה שהיה מוליך זרוע תפארתו לימין משה שהיה בימינו המטה, ואיך היה מטה משם בוקע הים אלא שהאל היה מוליך לימינו זרוע תפארתו והיה בוקע הים מפניהם פירוש מפני ישראל כדי שיעברו בתוכו:
פסוק יב:
לעשות לו שם עולם. שיזכרו אותו כל העמים על זה הדבר הגדול וייראו ממנו, כמו שאמר שמעו עמים ירגזון, כי לא היה צריך זה להעביר ישראל לפאה האחרת כי מאותה הפאה שנכנסו לאותה הפאה עצמה יצאו אלא עשה זה להראות ידו הגדולה ולהראות כי בידו הכל אפי' להפך הטבעים היסודיים וזהו תפארת לו ושם עולם, וכל זה הראה על ידי משה וישראל עמו מאהבתו אותם:
פסוק יג:
מוליכם. עוד ספר גודל הנס שלא תאמר אע"פ שהיה יבש קרקע הים לא היה כל כך יבש שיהיו יכולים ללכת בו בחזקה או לרוץ בו לפיכך אמר מוליכם בתהומות כסוס במדבר, הוליכם באותם התהומות כמו הסוס הרץ במדבר שהוא ארץ המישור ואין שם לא אבן ולא טיט שיהיה לו מכשול כן היו הם יכולין לרוץ באותו קרקע הים כל כך נתקשה הקרקע בים כרגע ולא נכשלו בו:
פסוק יד:
כבהמה. והמשיל עוד לכתם בקרקע הים ואמר כי הם ירדו בתוך הים כמו שתרד הבהמה בבקעה בלי עמל, כי המורד מעט וההליכה בבקעה נוחה כי היא דרך מישור:
פסוק יד:
רוח ה' הניחנו. הכנוי לעמך שזוכר אחר כן, כמו ותראהו את הילד, והדומים לו, אמר רוח ה' הניח עמך מצריו והרודפים אחריו, ואמר רוח ה' כמו רוחך, וכן ואל משה אמר עלה אל ה', ומלת כן מוסב לדמיון כבהמה שזכר, וענין הפסוק כן כבהמה בבקעה תרד כן נהגת עמך ורוח ה' תניחנו, ויונתן תרגם תניחנו כמו תנחנו, מן נחה את העם, כבעירא דבמישרא מדברא מימרא ה' דברינון:
פסוק יד:
שם תפארת. שם שיהיה לך תפארת וכבוד לעולם והנה כל זה עשית בימים הקדמונים ועתה נטשתנו בגלות זה כמה שנים:
פסוק טו:
הבט. ע"ד כי רם ה' ושפל יראה, ובשמים זבול קדשו ותפארתו כי בהם יראה עזו כי הם עומדים לעד לעולם בגבורתם לא ישנו ולא יחליפו:
פסוק טו:
איה קנאתך וגבורתך. שהיית מקנא בראות עוני עמך ומראה גבורתך בעמים, איה הם עתה:
פסוק טו:
המון מעיך. ואיה המון מעיך ורחמיך שאמרת המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה' איה המון המעים ואיה הרחמים:
פסוק טו:
אלי התאפקו. אני רואה שהתאפקו והחזקו רחמיך אלי ולא נכמרו למהר לרחם עלי ואיך היה זה:
פסוק טז:
כי אתה אבינו. והאב לא יתאפק על הבן אלא מרחם עליו מיד:
פסוק טז:
כי אברהם לא ידענו. על דרך אבי ואמי עזבוני וה' יאספני, כי אף על פי שאברהם אבינו הנה כמה דורות שמת ואב בשר ודם לא ידע בנו או בן בנו אלא בחייו אלא אתה אבינו חי וקיים מעולם ועד עולם ואין לנו לצעוק אלא אליך ובכל הדורות שעברו ושיהיו אתה אבינו ואתה גואלנו מכל צרה ומעולם שמך עלינו, וזכר אברהם כי הוא ראש האבות, ועוד שאמר לו האל כי ביצחק יקרא לך זרע ואמר ואתן לו את יצחק ולא אמר את ישמעאל, כמו שאמר ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, וזכר ישראל כי כל זרעו זרע אמת לא כיצחק שיצא ממנו עשו, ואומר ויאהב יצחק את עשו:
פסוק יז:
למה תתענו ה'. בראותינו שלות הרשעים ואורך הגלות לנו והצרות תמידות עלינו, הנה אנו תועים מדרכיך ואומרים אין תקוה עוד וכאלו אתה תתענו בהאריכך גלותינו, ובאמרו תתענו תקשיח לבנו, אינו אומר על כלם אלא רבים מישראל נתיאשו מהגאולה לאורך הגלות וכיון שיש בהם קצת מדבר בלשון כלל וכן אמר הקב"ה אל משה עד אנה מאנתם, בעבור קצת העם שיצאו בשבת ללקוט מן, וכן אמר דניאל חטאנו והרשענו והעוינו ומרדנו:
פסוק יז:
תקשיח. ענין אכזריות ורחוק הלב מהדבר הנאהב, וכן תקשיח בניה ללא לה:
פסוק יז:
שוב למען עבדיך. שוב מחרון אפך בנו ואם לא למעננו כי אנחנו חוטאים שוב למען עבדיך, והם האבות ולמען שבטי נחלתך והם י"ב שבטים, ופירוש נחלתך שהיו לך לנחלה כמו שכתוב יעקב חבל נחלתו:
פסוק יח:
למצער. לזמן מעט ירשו הארץ עם קדשך שנתת להם הארץ נחלה מעט זמן עמדו בה וגלו ממנה כי לא היו בה אלא ארבע מאות ועשר שנים בראשונה ורוב ישראל לא שבו עוד אליה:
פסוק יח:
צרינו בוססו מקדשיך. זמן מצער עמדו ובאו צרינו וגרשונו ממנה ולא עוד אלא שבססו ורמסו מקדשך שהיה מקום כבוד ולא היו נכנסים בו אלא יחידים:
פסוק יט:
היינו מעולם. היינו אנחנו תחת ממשלתך לא צרינו כי לא משלת בם ולא נקרא שמך עליהם ואיך באו הם תחתינו בארץ ירושתנו:
פסוק יט:
לוא קרעת שמים ירדת. דרך שאלה שמא קרעת שמים וירדת לדבר עמהם כמו שעשית לנו ואם מפניך הרים נזלו בעבורם כמו בעבורנו וזה היה ביום מעמד הר סיני שירד כבודו על הר סיני והיה אש וענן וההר חרד ונזדעזע הוא והאחרים שהיו קרובים אליו כמו הר שעיר והר פארן גם כן נזלו מים מהענן ששכן עליהם אלא שעיקר הדבר היה על הר סיני לפיכך נזכר בתורה הר סיני לבד, והנה היה ההר בוער באש ונוזל מים כי האש והענן עליו:
פסוק יט:
קרעת שמים. דרך משל, כמו ודלתי שמים פתח, ושמים הוא האויר:
פסוק יט:
נזלו. דגש הלמ"ד לתפארת הקריאה מפני ההפסק: