א מִי־זֶ֣ה ׀ בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה זֶ֚ה הָד֣וּר בִּלְבוּשׁ֔וֹ צֹעֶ֖ה בְּרֹ֣ב כֹּח֑וֹ אֲנִ֛י מְדַבֵּ֥ר בִּצְדָקָ֖ה רַ֥ב לְהוֹשִֽׁיעַ׃ ב מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת׃ ג פּוּרָ֣ה ׀ דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין־אִ֣ישׁ אִתִּ֔י וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י וְאֶרְמְסֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְיֵ֤ז נִצְחָם֙ עַל־בְּגָדַ֔י וְכָל־מַלְבּוּשַׁ֖י אֶגְאָֽלְתִּי׃ ד כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה׃ ה וְאַבִּיט֙ וְאֵ֣ין עֹזֵ֔ר וְאֶשְׁתּוֹמֵ֖ם וְאֵ֣ין סוֹמֵ֑ךְ וַתּ֤וֹשַֽׁע לִי֙ זְרֹעִ֔י וַחֲמָתִ֖י הִ֥יא סְמָכָֽתְנִי׃ ו וְאָב֤וּס עַמִּים֙ בְּאַפִּ֔י וַאֲשַׁכְּרֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְאוֹרִ֥יד לָאָ֖רֶץ נִצְחָֽם׃ ז חַֽסְדֵ֨י יְהוָ֤ה ׀ אַזְכִּיר֙ תְּהִלֹּ֣ת יְהוָ֔ה כְּעַ֕ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֖נוּ יְהוָ֑ה וְרַב־טוּב֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֥ם כְּֽרַחֲמָ֖יו וּכְרֹ֥ב חֲסָדָֽיו׃ ח וַיֹּ֙אמֶר֙ אַךְ־עַמִּ֣י הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹ֣א יְשַׁקֵּ֑רוּ וַיְהִ֥י לָהֶ֖ם לְמוֹשִֽׁיעַ׃ ט בְּֽכָל־צָרָתָ֣ם ׀ לא (ל֣וֹ) צָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הֽוֹשִׁיעָ֔ם בְּאַהֲבָת֥וֹ וּבְחֶמְלָת֖וֹ ה֣וּא גְאָלָ֑ם וַֽיְנַטְּלֵ֥ם וַֽיְנַשְּׂאֵ֖ם כָּל־יְמֵ֥י עוֹלָֽם׃ י וְהֵ֛מָּה מָר֥וּ וְעִצְּב֖וּ אֶת־ר֣וּחַ קָדְשׁ֑וֹ וַיֵּהָפֵ֥ךְ לָהֶ֛ם לְאוֹיֵ֖ב ה֥וּא נִלְחַם־בָּֽם׃ יא וַיִּזְכֹּ֥ר יְמֵֽי־עוֹלָ֖ם מֹשֶׁ֣ה עַמּ֑וֹ אַיֵּ֣ה ׀ הַֽמַּעֲלֵ֣ם מִיָּ֗ם אֵ֚ת רֹעֵ֣י צֹאנ֔וֹ אַיֵּ֛ה הַשָּׂ֥ם בְּקִרְבּ֖וֹ אֶת־ר֥וּחַ קָדְשֽׁוֹ׃ יב מוֹלִיךְ֙ לִימִ֣ין מֹשֶׁ֔ה זְר֖וֹעַ תִּפְאַרְתּ֑וֹ בּ֤וֹקֵֽעַ מַ֙יִם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת ל֖וֹ שֵׁ֥ם עוֹלָֽם׃ יג מוֹלִיכָ֖ם בַּתְּהֹמ֑וֹת כַּסּ֥וּס בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֥א יִכָּשֵֽׁלוּ׃ יד כַּבְּהֵמָה֙ בַּבִּקְעָ֣ה תֵרֵ֔ד ר֥וּחַ יְהוָ֖ה תְּנִיחֶ֑נּוּ כֵּ֚ן נִהַ֣גְתָּ עַמְּךָ֔ לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ שֵׁ֥ם תִּפְאָֽרֶת׃ טו הַבֵּ֤ט מִשָּׁמַ֙יִם֙ וּרְאֵ֔ה מִזְּבֻ֥ל קָדְשְׁךָ֖ וְתִפְאַרְתֶּ֑ךָ אַיֵּ֤ה קִנְאָֽתְךָ֙ וּגְב֣וּרֹתֶ֔ךָ הֲמ֥וֹן מֵעֶ֛יךָ וְֽרַחֲמֶ֖יךָ אֵלַ֥י הִתְאַפָּֽקוּ׃ טז כִּֽי־אַתָּ֣ה אָבִ֔ינוּ כִּ֤י אַבְרָהָם֙ לֹ֣א יְדָעָ֔נוּ וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יַכִּירָ֑נוּ אַתָּ֤ה יְהוָה֙ אָבִ֔ינוּ גֹּאֲלֵ֥נוּ מֵֽעוֹלָ֖ם שְׁמֶֽךָ׃ יז לָ֣מָּה תַתְעֵ֤נוּ יְהוָה֙ מִדְּרָכֶ֔יךָ תַּקְשִׁ֥יחַ לִבֵּ֖נוּ מִיִּרְאָתֶ֑ךָ שׁ֚וּב לְמַ֣עַן עֲבָדֶ֔יךָ שִׁבְטֵ֖י נַחֲלָתֶֽךָ׃ יח לַמִּצְעָ֕ר יָרְשׁ֖וּ עַם־קָדְשֶׁ֑ךָ צָרֵ֕ינוּ בּוֹסְס֖וּ מִקְדָּשֶֽׁךָ׃ יט הָיִ֗ינוּ מֵֽעוֹלָם֙ לֹֽא־מָשַׁ֣לְתָּ בָּ֔ם לֹֽא־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם לוּא־קָרַ֤עְתָּ שָׁמַ֙יִם֙ יָרַ֔דְתָּ מִפָּנֶ֖יךָ הָרִ֥ים נָזֹֽלּוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
מי וגו'. יש אומרים כי זה הבא הוא המשיח, ויש אומרים שהוא מיכאל, והנכון שהוא רמז לשם הנכבד והטעם על הגזרה שגזר על אדום, וזאת היא מלכות רומא וקוסטנטינא, ונקראו אדומים בעבור שנכנסו בתורת אדום, וזאת התורה נקראה על שם אדום, שהאדומיים האמינו בתחלה בתורת האיש הידוע:
פסוק א:
חמוץ בגדים. מגזרת חומץ (במדבר ו' ג'):
פסוק א:
זה שהיה הדור בלבושו. והטעם איך התטנף:
פסוק א:
צועה. אחרים, כמו ושלחתי לו צועי' וצעוהו (ירמיה מ"ח י"ב), ועד ברוב כוחו, ויאמר רבי משה הכהן ז"ל, כי צועה כמו מהר צועה להפת' (ישעיהו נ"א י"ד), והוא תאר השם ואיננו פועל יוצא במקום הזה:
פסוק א:
ובעבור שאמר מי זה. השיב אני מדבר, רב להושיע, גדול כמו על כל רב ביתו (אסתר א' ח'):
פסוק א:
מבצרה. שם מקום, כאילו בא משם, והנה הטעם מעם בצרה, והם אדום ואשר הם על דתם בכל מקום שהם:
פסוק ב:
מדוע וגו'. למ"ד ללבושך נוסף, כלמ"ד השלישי לאבשלום (דברי הימים א' ג' ב'), והטעם הדם הדומה ליין:
פסוק ג:
פורה וגו'. והנה זאת התשובה, הטעם, הריגת אדום והשחתת מלכות תורת':
פסוק ג:
וטעם לבדי. כי אני גזרתי על אדום כן:
פסוק ג:
ואדרכם. אף על פי שיראה שהוא לעתיד הוא סימן הזמן העומד:
פסוק ג:
ויז נצחם. הנה יז כמו ויט משה (שמות ט' כ"ג):
פסוק ג:
נצחם הוא הדם שבו יחיה האד' נצחו, והוא מגזרת נצח (ישעיהו ל"ד י'):
פסוק ג:
אגאלתי. האל"ף תחת ה"א הבנין, ולפי דעתי שהיא מלה מורכבת מפועל עבר ועתיד, ופי' אגאלתי כמו טנוף, כמו יגאלוהו חשך וצלמות (איוב ג' ה'):
פסוק ד:
כי וגו'. אעשה נקמה באויבי ואגאל אוהבי, והנה גאולי פעולים והיו"ד סימן המדבר והוא השם:
פסוק ה:
ואביט. דרך משל, כי אין צורך לשם:
פסוק ה:
ואשתומם. כמו וישתומם (ישעיהו נ"ט ט"ז), ושם פירשתיו:
פסוק ו:
ואבוס עמים. אחרים לבד מאדום:
פסוק ו:
ואוריד לארץ נצחם. כמו אשפוך לארץ דמם:
פסוק ז:
חסדי. אז יודו משכילי ישראל על רוב החסדים שעשה השם עם ישראל בצאתם ממצרים, גם בגלות, ושהושיעם והשיבם אל ארצם:
פסוק ז:
וטעם תהלות יי. כי מזכיר חסדי השם זאת היא תהלתו:
פסוק ז:
ורב טוב. תואר השם, שהוא רב טוב:
פסוק ח:
ויאמר. הטעם כי אמר, כדרך בן אדם שחשב שיהיו בנים נאמנים, על כן הושיעם:
פסוק ט:
לא צר. האמת שהוא בוי"ו, כטעם ותקצר נפשו (שופטים י' ט"ו), דרך משל להבין [השומעים], כאלו גם הוא הוה [צ"ל היה] בצרה על כן מהר להושיעם:
פסוק ט:
ומלאך פניו הושיעם. וכן כתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ"א י"ט), ואיננו משה כלל:
פסוק ט:
וינטלם. כמו ונטל החול (משלי כ"ז ג'), והנה הטעם שגאלם ממצרים וינשאם בארצם, על כן אמר כל ימי עולם כל הימים שהיו בארצם:
פסוק י:
והמה מרו ועצבו. מגזרת אל תעצבו (בראשית מ"ה ה') דרך משל, ויש אומרים כי רוח קדשו הוא מלאך הכבוד, הוא נלחם בם, עד שיצאו מארצו:
פסוק יא:
ויזכור ימי עולם. שעבר:
פסוק יא:
[משה עמו]. ימי משה ועמו, כמו שמש ירח עמד (חבקוק ג' י"א), ויתכן היות משה פועל, כי הוא מושה את ישראל, והראשון הוא הנכון:
פסוק יא:
איה המעלם. הטעם עתה יאמרו הגוים, איה המעלה אותם מים סוף:
פסוק יא:
את רעה צאנו. עם משה שהוא רועה את ישראל:
פסוק יא:
איה השם. בקרב משה, ויש אומרים על הכבוד שהיה בקרב ישראל:
פסוק יב:
מוליך. זרוע תפארתו, זה הוא מלאך השם, ההולך לפני מחנה ישראל (שמות י"ד י"ט):
פסוק יב:
בוקע [מים]. הים:
פסוק יג:
מוליכם בתהומות. הים:
פסוק יג:
כסוס במדבר. והיא היבשה:
פסוק יד:
כבהמה וגו'. ואחר צאתם מהים הוליכם השם במדבר, כבהמה שהיא יורדה בבקעה לאט, כן רוח השם נחה את ישראל:
פסוק יד:
והנה תניחנו תחת תניחם, והנכון שוי"ו תניחנו שב אל משה, והוסיף כן נהגת עמך, והנה משה וישראל:
פסוק טו:
הבט וגו'. יספר הנביא תפלת המשכילים בגלות, כי הוא דבק עם הוא נלחם בם (לעיל י'):
פסוק טו:
מזבול, כמו דירה, וכמוהו יזבלני אישי (בראשית ל' כ"א), והנה הטעם כפול:
פסוק טו:
התאפקו. עתה, כמו ולא יכול יוסף להתאפק (בראשית מ"ה א'):
פסוק טז:
כי וגו'. הטעם שאתה אבינו ואנחנו בניך, ואתה אב שתמצא לעולם:
פסוק טז:
והזכיר אברהם שהוא היה הראשון שכרת השם ברית עמו להיות לו לאלהים ובניו, והזכיר גם יעקב שהוא סוף האבות, והוא עקרנו לבדו:
פסוק טז:
יכירנו. כמו הבדל יבדילנו (ישעיהו נ"ו ד'):
פסוק יז:
למה וגו'. בעבור היות השם הסבה העליונה, היא הראשונה, אמר למה תתענו, ויש משיבים כי זה כטעם מה שאמרו קדמונינו ז"ל אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואחרים אמרו כי הכתוב דבר כנגד המחשבות, ויש אומרים בעבור שאנחנו בגלות לא נוכל לעשות כל המצות שהם תלויות בארץ:
פסוק יז:
תקשיח. כטעם תסיר וכמוהו הקשיח בניה ללא לה (איוב ל' ט"ז):
פסוק יז:
שוב למען עבדיך. הם אבות, ולמען שבטי נחלתך הם השבטים:
פסוק יח:
למצער. זמן מעט:
פסוק יח:
ירשו עם קדשך. הארץ, והנה הצרים בוססו [אותה], ויש אומרים לדבר מועט ירשו עם קדשך היורשים, או לזמן מועט והוא נכון:
פסוק יט:
היינו. כאנשים שלא משלת בם מעולם:
פסוק יט:
לוא קרעת שמים. יש אומרים על מתן תורה, כאילו לא קרעת שמים, והאמת שהוא כמשמעו, כמו לו עמי שומע לי (תהלים פ"א י"ד), וזה הטעם, אילו היית קורע שמים ותרד, והטעם על הגזרות, אז יהיו ההרים נוטפים מפניך, הטעם המלכים היושבים בטח:
פסוק יט:
ונדגש למ"ד נזולו בעבור שהוא סוף פסוק, על משקל ולא יכלו (שמות ח' י"ד):