תנ"ך על הפרק - ישעיה סג - "בכל צרתם לא (קרי: לו) צר" / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ישעיה סג

397 / 929
היום

הפרק

מִי־זֶ֣ה ׀ בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה זֶ֚ה הָד֣וּר בִּלְבוּשׁ֔וֹ צֹעֶ֖ה בְּרֹ֣ב כֹּח֑וֹ אֲנִ֛י מְדַבֵּ֥ר בִּצְדָקָ֖ה רַ֥ב לְהוֹשִֽׁיעַ׃מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת׃פּוּרָ֣ה ׀ דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין־אִ֣ישׁ אִתִּ֔י וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י וְאֶרְמְסֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְיֵ֤ז נִצְחָם֙ עַל־בְּגָדַ֔י וְכָל־מַלְבּוּשַׁ֖י אֶגְאָֽלְתִּי׃כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה׃וְאַבִּיט֙ וְאֵ֣ין עֹזֵ֔ר וְאֶשְׁתּוֹמֵ֖ם וְאֵ֣ין סוֹמֵ֑ךְ וַתּ֤וֹשַֽׁע לִי֙ זְרֹעִ֔י וַחֲמָתִ֖י הִ֥יא סְמָכָֽתְנִי׃וְאָב֤וּס עַמִּים֙ בְּאַפִּ֔י וַאֲשַׁכְּרֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְאוֹרִ֥יד לָאָ֖רֶץ נִצְחָֽם׃חַֽסְדֵ֨י יְהוָ֤ה ׀ אַזְכִּיר֙ תְּהִלֹּ֣ת יְהוָ֔ה כְּעַ֕ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֖נוּ יְהוָ֑ה וְרַב־טוּב֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֥ם כְּֽרַחֲמָ֖יו וּכְרֹ֥ב חֲסָדָֽיו׃וַיֹּ֙אמֶר֙ אַךְ־עַמִּ֣י הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹ֣א יְשַׁקֵּ֑רוּ וַיְהִ֥י לָהֶ֖ם לְמוֹשִֽׁיעַ׃בְּֽכָל־צָרָתָ֣ם ׀לאל֣וֹצָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הֽוֹשִׁיעָ֔ם בְּאַהֲבָת֥וֹ וּבְחֶמְלָת֖וֹ ה֣וּא גְאָלָ֑ם וַֽיְנַטְּלֵ֥ם וַֽיְנַשְּׂאֵ֖ם כָּל־יְמֵ֥י עוֹלָֽם׃וְהֵ֛מָּה מָר֥וּ וְעִצְּב֖וּ אֶת־ר֣וּחַ קָדְשׁ֑וֹ וַיֵּהָפֵ֥ךְ לָהֶ֛ם לְאוֹיֵ֖ב ה֥וּא נִלְחַם־בָּֽם׃וַיִּזְכֹּ֥ר יְמֵֽי־עוֹלָ֖ם מֹשֶׁ֣ה עַמּ֑וֹ אַיֵּ֣ה ׀ הַֽמַּעֲלֵ֣ם מִיָּ֗ם אֵ֚ת רֹעֵ֣י צֹאנ֔וֹ אַיֵּ֛ה הַשָּׂ֥ם בְּקִרְבּ֖וֹ אֶת־ר֥וּחַ קָדְשֽׁוֹ׃מוֹלִיךְ֙ לִימִ֣ין מֹשֶׁ֔ה זְר֖וֹעַ תִּפְאַרְתּ֑וֹ בּ֤וֹקֵֽעַ מַ֙יִם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת ל֖וֹ שֵׁ֥ם עוֹלָֽם׃מוֹלִיכָ֖ם בַּתְּהֹמ֑וֹת כַּסּ֥וּס בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֥א יִכָּשֵֽׁלוּ׃כַּבְּהֵמָה֙ בַּבִּקְעָ֣ה תֵרֵ֔ד ר֥וּחַ יְהוָ֖ה תְּנִיחֶ֑נּוּ כֵּ֚ן נִהַ֣גְתָּ עַמְּךָ֔ לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ שֵׁ֥ם תִּפְאָֽרֶת׃הַבֵּ֤ט מִשָּׁמַ֙יִם֙ וּרְאֵ֔ה מִזְּבֻ֥ל קָדְשְׁךָ֖ וְתִפְאַרְתֶּ֑ךָ אַיֵּ֤ה קִנְאָֽתְךָ֙ וּגְב֣וּרֹתֶ֔ךָ הֲמ֥וֹן מֵעֶ֛יךָ וְֽרַחֲמֶ֖יךָ אֵלַ֥י הִתְאַפָּֽקוּ׃כִּֽי־אַתָּ֣ה אָבִ֔ינוּ כִּ֤י אַבְרָהָם֙ לֹ֣א יְדָעָ֔נוּ וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יַכִּירָ֑נוּ אַתָּ֤ה יְהוָה֙ אָבִ֔ינוּ גֹּאֲלֵ֥נוּ מֵֽעוֹלָ֖ם שְׁמֶֽךָ׃לָ֣מָּה תַתְעֵ֤נוּ יְהוָה֙ מִדְּרָכֶ֔יךָ תַּקְשִׁ֥יחַ לִבֵּ֖נוּ מִיִּרְאָתֶ֑ךָ שׁ֚וּב לְמַ֣עַן עֲבָדֶ֔יךָ שִׁבְטֵ֖י נַחֲלָתֶֽךָ׃לַמִּצְעָ֕ר יָרְשׁ֖וּ עַם־קָדְשֶׁ֑ךָ צָרֵ֕ינוּ בּוֹסְס֖וּ מִקְדָּשֶֽׁךָ׃הָיִ֗ינוּ מֵֽעוֹלָם֙ לֹֽא־מָשַׁ֣לְתָּ בָּ֔ם לֹֽא־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם לוּא־קָרַ֤עְתָּ שָׁמַ֙יִם֙ יָרַ֔דְתָּ מִפָּנֶ֖יךָ הָרִ֥ים נָזֹֽלּוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

"בכל צרתם לא (קרי: לו) צר"

בְּֽכָל־צָרָתָ֣ם ׀ לא (ל֣וֹ) צָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הֽוֹשִׁיעָ֔ם בְּאַהֲבָת֥וֹ וּבְחֶמְלָת֖וֹ ה֣וּא גְאָלָ֑ם וַֽיְנַטְּלֵ֥ם וַֽיְנַשְּׂאֵ֖ם כָּל־יְמֵ֥י עוֹלָֽם׃
(ישעיה סג ט)

בפסוק זה ישנו חידוש גדול לגבי כל מה שנאמר בנבואות הנחמה עד כה. באלו נאמרה נחמות גדולות לעתיד לבא, והובטח לנו שצרות העבר והווה יומרו בעתיד ברווחה ובאושר. ברם, הכתוב "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג ט) משמש נבואת נחמה לא רק לעתיד, אלא גם להווה, לצרות הזמן. גם עכשיו בזמן הגלות והייסורים יכולים אנו לחוש את אהבת ה', השותף עמנו בצרותנו. כך דרשה הגמרא לגבי סדר תעניות: "למה נותנים אפר מקלה על גבי תיבה? אמר רבי יהודה בן פזי, כלומר, 'עמו אנכי בצרה'. ריש לקיש אמר: 'בכל צרתם לו צר' "(תענית טז.). 

לפי דברי המפרשים הכתיב והקרי של פסוקנו משלימים זה את זה. כיון שהקב"ה משתתף עם עם ישראל בצרתם [לו צר], לכן העונש המושת עליהם אינו חמור ביותר [לא צר]. כך כתב רש"י (עפ"י הכתיב): "לא צר - לא היצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויים ללקות"; והמלבי"ם נותן טעם לדבריו (עפ"י הקרי): " 'לו צר - היה דומה להם כאב שצרת בנו צר לו, כאילו היה צרה לו לעצמו". הגמרא (סוטה לא.) מוכיחה שאין לפרש את הכתיב "לא צר" שאינו חושש לצרתם ולא צר בה, שהרי בהמשך הפסוק כתוב, "ומלאך פניו הושיעם". על כורחך שבפסוקנו גם הכתיב "לא צר" רומז לאהבת ה' את עמו - שגם כשמייסרם עושה זאת באהבה, כאב שבצרת בנו צר גם לו (וראה נפש החיים שער ב פרק יב; ועיין שם שכתב שעיקר צער האב הוא על החטא עצמו יותר מאשר על הייסורים של בנו).

וכך פרש הזהר את הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם"(ויקרא כו מד):

משל לאדם שאהב אשה והיתה דרה בשוק של בורסקים. אילולא היא שם לא היה נכנס שם לעולם, כיון שהיא שם דמה בעיניו כשוק של מוכרי בשמים שכל ריחות טובים שבעולם מצויים שם. אף כאן, "ואף גם זאת בארץ אויביהם" - שהיא שוק של בורסקים - "לא מאסתים ולא געלתים". ולמה? "לכלותם" - כי כלתה נפשי אליהם, שאני אוהב אותם. 
(מצוטט ממאוצרנו הישן שמות-ויקרא עמ' 393)

רעיון זה חוזר ונשנה במקומות רבים: " 'וירא מלאך ה'... מתוך הסנה' - ולא אילן אחר, משום 'עמו אנוכי בצרה' "(רש"י שמות ג ב בשם מדרש תנחומא). " 'ושב ה' אלוקיך את שבותך' - רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם"(רש"י דברים ל ג ע"פ מגילה כט.). "כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה, שנאמר, 'ואראהו בישועתי', 'ולכה ישועתה לנו'(תנחומא אחרי מות)". " 'יגל לבי בישועתך' - א"ר אלעזר זהו אחד המקראות הקשים שישועתו של הקב"ה היא ישועת ישראל. 'בישועתנו' אין כתיב, אלא 'בישועתך'(שוח"ט תהילים יג). (וראה בנפש החיים שער ב פרק יב מובאות נוספות)

הדברים אמורים לא רק לגבי צרת כלל ישראל, אלא גם לגבי צרה פרטית של כל יהודי באשר הוא: "אמר רבי מאיר, בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים (סנהדרין פ"ו מ"ה). 

חובה עלינו לזכור ש"אני לדודי ודודי לי", ואף אנו חייבים לעבוד במידה זו ולהצטער בצער גלות השכינה. ר' חיים מוולוז'ין מאריך להסביר בספר נפש החיים שזה עיקר כוונת התפילה: 

לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפילתו רק להוסיף תת כח בעולמות הקדושים... ולא על ענייניו וצרכי עצמו כלל (כמו קרבן עולה שמוקרבת כליל). ועינינו הרואות בנוסח תפילת ראש השנה שהוא מסודר מראשו ועד סופו רק על כבוד מלכותו יתברך שמו שתתעלה כבתחילה קודם חטא אדם הראשון... והוא שדרשו חז"ל בחנה 'ותתפלל על ה' - שהטיחה דברים כלפי מעלה'(ברכות לא.), ר"ל הגם שהיא עצמה הייתה מרת נפש, עם כל זאת השליכה צערה מנגד ואל אכפת לה להתפלל על זה כלל. אלא שהטיחה דברי תפילתה לפניו יתברך שמו על הצער של מעלה.
(נפש החיים שער ב' פרקים יא' ואילך)

פסוק אחד בתהילים מביע רעיון דו-כיווני. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי"(תהילים כג ד). הקריאה הפשוטה מכוונת לרעיון ש"עמו אנכי בצרה", ולפיה היהודי אינו חושש בהולכו בגיא צלמות ביודעו כי ה' עמו ומשגיח עליו. הצמח צדק פיסק את הפסוק אחרת: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא; רע - כי אתה עמדי". יהודי ההולך בגיא צלמות אינו מוטרד בשל כך, שהרי הוא נמצא שם בדרך כלל בגלל עונותיו. מה שמפריע ליהודי הוא שכאשר הוא נמצא בגיא הצלמות הוא מושך כביכול גם את השכינה לאותו גיא, ובזה רע לו.

אם גם אנו כאותו יהודי נצטער בצער גלות השכינה לבטח נזכה ל"בכל צרתם לו צר", ומתוך כך הוא ואנחנו נושעה, "ולכה לישועתה לנו"(תהילים פ ג).

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך