"בכל צרתם לא (קרי: לו) צר"

בְּֽכָל־צָרָתָ֣ם ׀ לא (ל֣וֹ) צָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הֽוֹשִׁיעָ֔ם בְּאַהֲבָת֥וֹ וּבְחֶמְלָת֖וֹ ה֣וּא גְאָלָ֑ם וַֽיְנַטְּלֵ֥ם וַֽיְנַשְּׂאֵ֖ם כָּל־יְמֵ֥י עוֹלָֽם׃
(ישעיה סג ט)

בפסוק זה ישנו חידוש גדול לגבי כל מה שנאמר בנבואות הנחמה עד כה. באלו נאמרה נחמות גדולות לעתיד לבא, והובטח לנו שצרות העבר והווה יומרו בעתיד ברווחה ובאושר. ברם, הכתוב "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג ט) משמש נבואת נחמה לא רק לעתיד, אלא גם להווה, לצרות הזמן. גם עכשיו בזמן הגלות והייסורים יכולים אנו לחוש את אהבת ה', השותף עמנו בצרותנו. כך דרשה הגמרא לגבי סדר תעניות: "למה נותנים אפר מקלה על גבי תיבה? אמר רבי יהודה בן פזי, כלומר, 'עמו אנכי בצרה'. ריש לקיש אמר: 'בכל צרתם לו צר' "(תענית טז.). 

לפי דברי המפרשים הכתיב והקרי של פסוקנו משלימים זה את זה. כיון שהקב"ה משתתף עם עם ישראל בצרתם [לו צר], לכן העונש המושת עליהם אינו חמור ביותר [לא צר]. כך כתב רש"י (עפ"י הכתיב): "לא צר - לא היצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויים ללקות"; והמלבי"ם נותן טעם לדבריו (עפ"י הקרי): " 'לו צר - היה דומה להם כאב שצרת בנו צר לו, כאילו היה צרה לו לעצמו". הגמרא (סוטה לא.) מוכיחה שאין לפרש את הכתיב "לא צר" שאינו חושש לצרתם ולא צר בה, שהרי בהמשך הפסוק כתוב, "ומלאך פניו הושיעם". על כורחך שבפסוקנו גם הכתיב "לא צר" רומז לאהבת ה' את עמו - שגם כשמייסרם עושה זאת באהבה, כאב שבצרת בנו צר גם לו (וראה נפש החיים שער ב פרק יב; ועיין שם שכתב שעיקר צער האב הוא על החטא עצמו יותר מאשר על הייסורים של בנו).

וכך פרש הזהר את הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם"(ויקרא כו מד):

משל לאדם שאהב אשה והיתה דרה בשוק של בורסקים. אילולא היא שם לא היה נכנס שם לעולם, כיון שהיא שם דמה בעיניו כשוק של מוכרי בשמים שכל ריחות טובים שבעולם מצויים שם. אף כאן, "ואף גם זאת בארץ אויביהם" - שהיא שוק של בורסקים - "לא מאסתים ולא געלתים". ולמה? "לכלותם" - כי כלתה נפשי אליהם, שאני אוהב אותם. 
(מצוטט ממאוצרנו הישן שמות-ויקרא עמ' 393)

רעיון זה חוזר ונשנה במקומות רבים: " 'וירא מלאך ה'... מתוך הסנה' - ולא אילן אחר, משום 'עמו אנוכי בצרה' "(רש"י שמות ג ב בשם מדרש תנחומא). " 'ושב ה' אלוקיך את שבותך' - רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם"(רש"י דברים ל ג ע"פ מגילה כט.). "כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה, שנאמר, 'ואראהו בישועתי', 'ולכה ישועתה לנו'(תנחומא אחרי מות)". " 'יגל לבי בישועתך' - א"ר אלעזר זהו אחד המקראות הקשים שישועתו של הקב"ה היא ישועת ישראל. 'בישועתנו' אין כתיב, אלא 'בישועתך'(שוח"ט תהילים יג). (וראה בנפש החיים שער ב פרק יב מובאות נוספות)

הדברים אמורים לא רק לגבי צרת כלל ישראל, אלא גם לגבי צרה פרטית של כל יהודי באשר הוא: "אמר רבי מאיר, בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים (סנהדרין פ"ו מ"ה). 

חובה עלינו לזכור ש"אני לדודי ודודי לי", ואף אנו חייבים לעבוד במידה זו ולהצטער בצער גלות השכינה. ר' חיים מוולוז'ין מאריך להסביר בספר נפש החיים שזה עיקר כוונת התפילה: 

לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפילתו רק להוסיף תת כח בעולמות הקדושים... ולא על ענייניו וצרכי עצמו כלל (כמו קרבן עולה שמוקרבת כליל). ועינינו הרואות בנוסח תפילת ראש השנה שהוא מסודר מראשו ועד סופו רק על כבוד מלכותו יתברך שמו שתתעלה כבתחילה קודם חטא אדם הראשון... והוא שדרשו חז"ל בחנה 'ותתפלל על ה' - שהטיחה דברים כלפי מעלה'(ברכות לא.), ר"ל הגם שהיא עצמה הייתה מרת נפש, עם כל זאת השליכה צערה מנגד ואל אכפת לה להתפלל על זה כלל. אלא שהטיחה דברי תפילתה לפניו יתברך שמו על הצער של מעלה.
(נפש החיים שער ב' פרקים יא' ואילך)

פסוק אחד בתהילים מביע רעיון דו-כיווני. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי"(תהילים כג ד). הקריאה הפשוטה מכוונת לרעיון ש"עמו אנכי בצרה", ולפיה היהודי אינו חושש בהולכו בגיא צלמות ביודעו כי ה' עמו ומשגיח עליו. הצמח צדק פיסק את הפסוק אחרת: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא; רע - כי אתה עמדי". יהודי ההולך בגיא צלמות אינו מוטרד בשל כך, שהרי הוא נמצא שם בדרך כלל בגלל עונותיו. מה שמפריע ליהודי הוא שכאשר הוא נמצא בגיא הצלמות הוא מושך כביכול גם את השכינה לאותו גיא, ובזה רע לו.

אם גם אנו כאותו יהודי נצטער בצער גלות השכינה לבטח נזכה ל"בכל צרתם לו צר", ומתוך כך הוא ואנחנו נושעה, "ולכה לישועתה לנו"(תהילים פ ג).