ואל יאמר בן הנכר... ואל יאמר הסריס
בתחילת פרקנו מעודד ומנחם הנביא ישעיהו שני טיפוסי דמויות אשר התייאשו מהתשובה ומהגאולה כל אחת מסיבתה. הטיפוס הראשון הוא בן הנכר הסבור ש"הבדל יבדלני ה' מעל עמו" מכיוון "שלא נתנה תורה אלא לישראל" (מהר"י קרא), או "יען שיחוסו מלפניו היה מגויים" לו ולשכמותו מבטיח ישעיהו בשם ה', "והביאותים אל הר קודשי, ושמחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"(ישעיה נו ז).
הטיפוס השני הוא הסריס, הוא מיואש ואומר "הן אני עץ יבש", "למה איטיב את דרכי ומעללי, הן אני כעץ יבש מאין זכרון"(רש"י). "הסריס היה דואג על שחסר לו היחוס שאחריו"(מלבי"ם). גם לו מבטיח הנביא "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא יכרת". כל אחד מקבל הבטחה התואמת לצרכיו, ועונה לחששות שלו (עיין מלבי"ם ישעיה נו ה,ז).
בני הנכר והסריסים הם שני הקצוות של החברה האנושית שהתייאשו מתשובה, זה משום שאין לו עבר, וזה משום שאין לו עתיד. לכל אחד מהם ישנה הרגשה שהוא נידח מהתקרבות לשכינה במידה המרבית. אולם הנביא מבטיח גם לאלה תיקון, וממילא כל אדם באשר הוא, הקורא בתענית ציבור את פרקנו כהפטרה, ילמד מוסר וישים אל לבו שגם אם נפל לתהומות נוראות - יש לו תיקון וסיכוי.
אכן הסיכוי הגדול הזה קיים. אבל הוא מותנה בשלושה תנאים. בשלושה פסוקים בפרקנו חוזר ישעיהו על שלושת התנאים-הדרישות המופנים לכל אנוש ולכל אדם ואף לבני הנכר ולסריסים.
אַשְׁרֵ֤י אֱנוֹשׁ֙ יַעֲשֶׂה־זֹּ֔את וּבֶן־אָדָ֖ם יַחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵעֲשׂ֥וֹת כָּל־רָֽע׃
(ישעיה נו ב)
כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְ-הוָ֗ה לַסָּֽרִיסִים֙ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְרוּ֙ אֶת־שַׁבְּתוֹתַ֔י וּבָֽחֲר֖וּ בַּאֲשֶׁ֣ר חָפָ֑צְתִּי וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי׃
(ישעיה נו ד)
וּבְנֵ֣י הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוִ֤ים עַל־יְ-הוָה֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּֽלְאַהֲבָה֙ אֶת־שֵׁ֣ם יְ-הוָ֔ה לִהְי֥וֹת ל֖וֹ לַעֲבָדִ֑ים כָּל־שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי׃
(ישעיה נו ו)
בשלושת הפסוקים נדרש האדם לשלושה דברים: להחזיק בברית, לשמור שבת ולקיים מצוות. נפרט ונדון בכל אחת מהדרישות הבאות בכל פסוק בסדר שונה ובגוון אחר.
א. יחזיק בה. בפסוקים ד ו מופיע הביטוי "ומחזיקים בבריתי". המלבי"ם פירשו, "לימוד התורה שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה' " וכן אברבנאל "ומחזיקים בבריתי שהיא התורה בכללה". ברם לפועל "יחזיק" שבפסוק ב', "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה", יש פירושים שונים. רש"י מפרש: "יעשה זאת - שומר שבת", וכן פירשו אבע"ז ורד"ק, ולפי זה פירשו יחזיק בה - שנזהר בה [בשבת] כל ימיו; והמשך הפסוק "שומר שבת מחללו" בא לפרש את הרישא ולזה נוסף להימנע מעשות רע. לפירושם יש בפסוק זה רק שתי דרישות. המלבי"ם פירש: "אשרי אנוש יעשה זאת - הכל תלוי במעשה האדם שהוא במעשי הצדקה ויביא הישועה. וגם 'בן אדם' שהוא קטן מאנוש שלא יעשה זאת בהחלט רק על כל פנים יחזיק בה ויתמוך בה שלא תתמוטט [הגאולה]"; לזה נוסף שמירת שבת ולהימנע מכל רע. דעת מקרא פירש: "יחזיק בה בדרך הצדקה והמשפט. ובהמשך הכתוב הנבואה מפרשת מה הם הדברים הכלולים במשפט וצדקה", גם לפירוש זה יש בפסוק רק שתי דרישות.
ב. שומר שבת מחללו. מכל המצוות הפרטיות מוזכרת רק השבת בפירוש בשלושת הפסוקים. מה מיוחד בה במצווה זו שהנביא מציינה בקריאתו לכל אנוש ובן אדם? בדעת מקרא הסביר ש"שבת באה כאן כדוגמה לכל המצוות שבין אדם למקום... והנבואה קוראת כאן לכולם לקבל עליהם את תורת ישראל. והזכירה הנבואה באן את השבת בדוגמא למצוות שבין אדם למקום משום שבמקומות שבני ישראל יושבים בין הגויים השבת היא הסימן הבולט ביותר המבדיל את ישראל מבן הנכר. הרד"ק לא רואה בשמירת השבת דוגמה וסמל למצוות אחרות, אלא רואה בה סגולה מיוחדת המקרבת את הגאולה: "וזכר עניין השבת בפרט במקום הזה לפי שהוא מדבר לבני הגלות שיטיבו דרכיהם ויצאו מהגלות. והטובה שבהם היא שמירת השבת ובעוון שבת (שמיטה כלולה) גלו מארצם. ואמרו רז"ל לא חרבה ירושלים אלא שחללו בה את השבת... ואמרו: "אם משמרים ישראל שתי שבתות מיד נגאלים".
גם האברבנאל רואה בשמירת השבת מצוה ייחודית, אך הוא מצביע על פן אחר: "לפי שבמצוה הזאת יכללו רוב האמונות האמיתיות מפני שהשבת מורה חידוש העולם... ואם העולם מחודש מבואר שיש לו מחדש ושהוא אחד כמו שהעולם אחד... ושאינו גשם ושהוא קדמון... ושראוי לעובדו. גם השבת מורה על מתן תורה... ועל הידיעה הא-להית והשגחתו והיותו מנבא בני אדם. אם כן כל עיקרי התורה ופינות אמונותיה נכללו ביום השבת". וכן כתב המלבי"ם בקיצור: "זה יסוד האמונה שעי"ז מעיד שמאמין בחידוש ובהשגחה"
ג. ושומר ידו מעשות כל רע. ההיגד השלישי משתנה מפסוק לפסוק. "ושומר ידו מעשות כל רע"(ישעיה נו ב) "ובחרו באשר חפצתי"(ישעיה נו ד) "להיות לו לעבדים"(ישעיה נו ו). הצד השווה בכולם שהם מכוונים לשמירת מצוות התורה: "ושומר ידו מעשות כל רע - על המצוות המעשיות"(אברבנאל), "באשר חפצתי - הוא המצוות והעבודה"(מלבי"ם), " לשרתו - עניין עבדות ושירות"(מצודת ציון). באופן כללי מדגיש המלבי"ם שיש כאן גם ציווי בין אדם למקום [שבת] וגם ציווי בין אדם לחבירו [שומר ידו מעשות כל רע]. וכן כתב: "כי הקיום האישי הנצחי ישיג על ידי שלושה דברים: אמונה, מצוות, לימוד תורה" [אמונה, עיון ומעשה].
ואלה הדברים שמבקש הנביא מכל אדם. הוא מבטיח גם לסריס וגם לבן הנכר שאם ישמרו את דרך ה' יזכו ליד ושם בבית תפילתו של ה'. אף אנו נזכה, אם ביום צום התענית נשוב בתשובה שלמה.