פסוק א:נבואה זו ממשיכה את הקריאה לישראל לשוב אל ה': כֹּה אָמַר ה': שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה, כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא, וְצִדְקָתִי, הצדק שלי הכולל את משפטי, קרוב לְהִגָּלוֹת.
פסוק ב:אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ שיַעֲשֶׂה זֹּאת, וּבֶן אָדָם שיַחֲזִיק בָּהּ – בתורה ובמצווה. הקריאה כוללת את כל בני האדם, אם כי בעיקרה היא מופנית לישראל – שֹׁמֵר את יום השַׁבָּת מלחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מלעֲשׂוֹת כָּל רָע, מכל דבר שהתורה אוסרתו.
פסוק ג:גם אנשים שאינם מישראל עשויים לשמוע את הקריאה, ויהיו כאלו שירצו להתקרב לה'. וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר: "הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ". איני יכול להסתפח לעם ה' ולהתברך בברכתו. וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס, שאינו ראוי להוליד: "הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ חסר תועלת, ועל כן לא תצמח ברכה מהתקרבותי אל ה'".
פסוק ד:כִּי כֹה אָמַר ה' והבטיח לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי –
פסוק ה:וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד, מקום שייזכרו בו, כמו מצבת זיכרון, וָשֵׁם לתפארת, שיהיה טוֹב יותר מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת. בנים ובנות ממשיכים ומזכירים את הוריהם, אך זכרם הטוב של האנשים שייספחו אלי וידבקו בי יישמר אף יותר מצאצאים בשר ודם – שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.
פסוק ו:וכן בְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה', לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים – כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵלחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. לאותם בני נכר לשעבר ה' מבטיח כי לא ייבדלו מעמו:
פסוק ז:וַהֲבִיאוֹתִים, אביא אותם אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי. אענה לתפילתם שם. עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם יעלו לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי. גם אם יבחרו להיות קשורים לה' באופן חלקי בלבד, ויישארו במעמד של 'בני נח', יש להם מקום אצלי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. וכך לעניין הקרבנות, אקבל את נדריהם ונדבותיהם של הנכרים שיועלו לבית מקדשי.
פסוק ח:נְאֻם ה' אֱלֹהִים, מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו – על ישראל לְנִקְבָּצָיו. אוסיף נקבצים על אלו שכבר נקבצו. זהו חלק מתיאור הגאולה: מפעם לפעם יתגלו נידחים נוספים מישראל, ואת כולם יקבץ ה'.
פסוק ט:לעומת נדחי ישראל והנלווים אליהם, יהיו בעתיד גם מי שיסרבו לקבל מרות, והם יבואו על עונשם. הנביא מדמה את העם לעדר צאן ששמירתו נסתלקה. כֹּל חַיְתוֹ, חיות שָׂדָי, השדה אֵתָיוּ, בואו לֶאֱכֹל את פגריהם, כָּל חַיְתוֹ החיות אשר בַּיָּעַר. העדר איננו מוגן עוד מפני חיות הטרף,
פסוק י:כי צֹפָיו, המנהיגים הפוליטיים הגדולים שאמורים לצפות את העתיד – עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ דבָר. יתרה מזו, כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים שלֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ. הצופים שהיו אמורים לשמש ככלבי שמירה, גם כאשר הם רואים סכנה קרבה, אין בכוחם להזהיר – הֹזִים שֹׁכְבִים, אֹהֲבֵי לָנוּם. מנהיגי העם מדומים לכלבים מנומנמים נחים וחולמים. גם אם אינם אילמים, הם עייפים ומעורפלים מכדי להתריע מפני התקרבותו של זר ולהרתיעו.
פסוק יא:וְהַכְּלָבִים הללו עַזֵּי נֶפֶשׁ, אבל עזותם אינה מתבטאת בלחימתם כנגד אויבים אלא בתאוותנותם – לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, ככלבים שאינם מבויתים החוטפים הכול לעצמם ולעולם אינם באים על סיפוקם. וְהֵמָּה – אותם כלבים אינם אלא משל לרֹעִים, למנהיגים שלֹא יָדְעוּ להָבִין דבר. כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ. מנהיגי העם אינם מבחינים בשינויים המתרחשים לנגד עיניהם, ושותקים בשעה שבה צריך לדבר ולהוכיח מפני שהם אנשים קטנים העסוקים בעסקיהם הפרטיים – אִישׁ איש פונה לְבִצְעוֹ, לממונו מִקָּצֵהוּ, ממרום מעמדו המרוחק, המנוכר לכלל. במצב הזה אומרים אותם רועים זה לזה:
פסוק יב:אֵתָיוּ, בואו אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה, נשׁתכר משֵׁכָר. הם שבעי רצון, לאחר שבמשך כל היום חמסו וחטפו כפי יכולתם, הם יושבים לשתות לשכרה ומאחלים לעצמם: וְהָיָה כמו היום הזֶה יוֹם מָחָר, אך מחר יהיה גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד, אף טוב יותר.
