פסוק א:וכך יתמהו הרבים בראותם את עבד ה' הנישא מאוד: מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ, מי היה מאמין לבשורת הגאולה הזו, וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה?! ראו כיצד מתגלה כוחו של ה' על עמו הדחוי.
פסוק ב:וַיַּעַל העם הזה כַּיּוֹנֵק, כענף קטן לְפָנָיו – לפני ה', וְכַשֹּׁרֶשׁ הבוקע וצומח מֵאֶרֶץ צִיָּה, שממה. הוא יופיע ויתגלה מחדש באופן בלתי צפוי לחלוטין. לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר, וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה. קודם לכן לא היה בו דבר מרשים, ולא שמנו לב אליו, ואף על פי כן – וְנֶחְמְדֵהוּ.
פסוק ג:נִבְזֶה, בזוי וַחֲדַל אִישִׁים, חסר כוח של אנשים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי, הוא תמיד סובל וחולה, וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ. הוא נראה כאילו הוא מסתיר פניו מאתנו מחמת בושה או תחושת טומאה. נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ מפני שפלות ערכו.
פסוק ד:אָכֵן, ההסבר הנכון לאומללותו הוא שאת חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, הוא סובל את כאבו של העולם. וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה, חשבנו שה' מעוניין להכותו ולבזותו באשמתו, אך בעצם ייסוריו באים לכפר על עוונות העולם.
פסוק ה:וְהוּא מְחֹלָל, מוכה ודקור מִפני פְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ. מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ הייסורים שהיו ראויים לבוא עלינו ולא באו, כי שלום לנו – נופלים עָלָיו. הוא מיוסר במחיר השלום שממנו אנו נהנים. וּבַחֲבֻרָתוֹ, בפצעו נִרְפָּא לָנוּ. פצעיו הם רפואת העולם; סבלו הוא תקנתם של אחרים.
פסוק ו:כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ באדישות. וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ, גרם לו להיפגע אֵת, מעֲוֹן כֻּלָּנוּ.
פסוק ז:נִגַּשׂ, נלחץ על ידי אחרים וְהוּא נַעֲנֶה, נכנע תחת נוגשיו וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. כַּשֶּׂה לַטֶּבַח, לשחיטה יוּבָל, שאינו מתנגד או מוחה. וּכְרָחֵל, ככבשה שלִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, נשתתקה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. רגיל הוא לשאת את סבלו בדממה.
פסוק ח:מֵעֹצֶר, ממקום המעצר וּמִבית המִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת דּוֹרוֹ, עם בני דורו, או: עם אלו שמסביבו מִי יְשׂוֹחֵחַ. אין אחד שמעוניין להתעסק עמו, או: לשאול ולדבר עם הסובבים אותו על יחסם אליו כִּי הגויים אומרים עליו: נִגְזַר, נכרת מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי, מחמת פשעינו עבד ה' נותק מהחיים, ובא נֶגַע לָמוֹ, להם, לישראל.
פסוק ט:וַיִּתֵּן, נתנו אֶת, עִם רְשָׁעִים קִבְרוֹ, קברו אותו בביזיון, בין הרשעים. וְהוא נמנה אֶת עָשִׁיר, עם העשירים בְּמֹתָיו, במותו. הרגוהו רק מפני הקנאה בעושרו או בעלילה שנתעשר מניצול אחרים עַל לֹא חָמָס שעָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו.
פסוק י:וַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי, לדכאו עד שֶׁחלה. אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, אם נפשו תאשים את עצמה ותראה בייסורים כפרה לחטאיה, הרי בסופו של דבר יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים, וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח.
פסוק יא:מֵעֲמַל, מסבל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה ברעה ויִשְׂבָּע צרות. בְּדַעְתּוֹ, מתוך דעה ורצון יַצְדִּיק הצַדִּיק, שהוא עַבְדִּי – לָרַבִּים, את הגויים הרבים, וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל.
פסוק יב:לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ לעתיד לבוא חלק טוב בָרַבִּים, בתוך הרבים ולעיניהם, וְאֶת, עם עֲצוּמִים, גדולי עולם יְחַלֵּק שָׁלָל. וכל זאת תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה, הריק, שפך לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, מסר את עצמו למיתה, וְאֶת, עם פֹּשְׁעִים נִמְנָה, נחשב, אף על פי שלאמתו של דבר הוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא על עצמו, וְלַפֹּשְׁעִים, ובעבור החוטאים יַפְגִּיעַ, התפלל.
